עדות מאשפוז כפוי: "מוציאים את החשק לחיות"
אבי אורן (32), קצין בצה"ל, בוגר מדעי ההתנהגות, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, שחווה התקפי מאניה דיפרסיה, התאבדות במשפחה ואישפוז כפוי, מצטרף למאבק נגד הביזיון של מערכת בריאות הנפש. מסמך מצמרר מעבר לקיר הזכוכית
לאורך השנים, במהלך התואר הראשון במדעי ההתנהגות, והשני באנתרופולוגיה וסוציולוגיה, הוא עסק בעבודות מגוונות מול אנשים עם בעיות רגשיות ברמות שונות. הוא עבד כחונך, השתלב בפרויקטים שיקומיים שונים ואף היה חלק מצוות סיעודי בלא פחות מבית חולים פסיכיאטרי. את המערכת הוא מכיר לא רע בכלל, כמטפל וגם כמטופל, מכמה זוויות, ועל רובן יש לו לא מעט ביקורת.
בפעם הראשונה אושפז אורן, כיום בן 32, לפני קצת יותר מעשור. הוא היה אז בן 20 ובעיצומו של קורס קצינים בחי"ר: "היה אז אירוע קרב ובעקבותיו נכנסתי לאירוע פסיכוטי", הוא מספר. "קורס קצינים כבר סיימתי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע. הייתי מאושפז שם חודשיים וניהלתי מאבקים לחזור לצבא".
באופן בכלל לא ברור מאליו, קלטה המערכת הצבאית את אורן חזרה לאחר מספר חודשים. את קורס הקצינים הוא השלים בשירות המילואים. "בתחילת האשפוז חשבו הרופאים שההתקף הפסיכוטי הוא תגובה לאירוע קרב", הוא משחזר, "כשזה לא עבר, נטו לחשוב שמדובר במאניה דפרסיה ואני התחלתי לקחת תרופות".
חוויית האשפוז הותירה בו חותמת עמוקה. לאורן אין שום בעיה לפרט באופן קוהרנטי ומנוסח את משנתו הביקורתית נגד אופן התנהלות המערכת הרפואית והחברתית כלפי מי שסובל מבעיות פסיכיאטריות, אלא שהאנקדוטות וקטעי הזיכרון שהוא מעלה, מציירים את התמונה בצורה חדה לא פחות: "יש את הקטע במחלקה שהאחות קוראת לכולם 'נא לבוא ולקחת תרופות'", הוא
אורן קיבל לדבריו תרופה מ"הדור הישן" – מסוג התרופות הישנות שלעיתים קרובות גורמות ללא מעט תופעות לוואי "זה גמר אותי, הסתובבתי במחלקה גמור ומריר. היא הייתה מסוג התרופות שמוציאות לך את החשק לחיות".
כמה שנים לאחר מכן, באוסטרליה, התפרצה המחלה שוב. בין לבין עברו על אורן טראומות בכמויות ועוצמות שהן די והותר עבור חיים שלמים של כמה אנשים: "עברתי סיטואציות מאוד קשות", הוא מספר, "מצאתי את אחי הקטן תלוי. הוא היה רק בן 20, ראיתי חברים טובים נהרגים מול העיניים. אני מנסה להבהיר שהשיגעון היא חוויה אנושית לגיטימית. ברצון שלנו לקטלג הכל בצורה לוגית, אנחנו מפסידים את אחת החוויות הכי אנושיות שיש".
"בשנים הראשונות אחרי המחלה לא יכולתי לחייך. כשחייכתי חשבתי 'וואי, אני במאניה'. כשהייתי עצוב חשבתי 'אני בדפרסיה'. אחרי שאחי מת נכנסתי לדיכאון עמוק, שום דבר לא עזר לי. הבנתי שאני יכול לפרק את הכאב שלי בשיגעון. וידעתי, שאי אפשר לעשות את זה בארץ. נסעתי לחבר בגרמניה, ואחרי כמה שבועות נסעתי לאוסטרליה לבד חיפשתי את כל מה שיכול להוציא ממני את השיגעון החוצה".
איך עשית את זה?
"מפסיקים לקחת תרופות, ישנים פחות ולוקחים סמים. ידעתי שזה אסור לי ובאמת בסופו של דבר זה תפס אותי. בשיגעון אין סימני שאלה, הכל ברור, הכל מתחבר בצורה הרמונית. הצבעים הם צבעים והמוזיקה היא מוזיקה. הקוהרנטיות הזאת יוצרת סיפור".
אלא שלסיפור הזה יש מחיר כבד: "לאבד את השפיות זה אובדן. כשאתה מתעורר אתה אומר 'מה עשיתי?!' אובדן השפיות זו טראומה ואחר כך מתאבלים עליה כי פגענו באנשים שאהבנו, כי התנהגנו בצורה ביזארית, כי החברים שלי לא נשארו. אבל ברגע שאתה לומד לסלוח לעצמך, להבין שאתה לא היית חלק מזה, אז האבל ייקח פחות זמן".
במהלך שבעה חודשים בהם שהה באוסטרליה הוא התאשפז פעמיים. בפעם הראשונה הגיע לבית החולים בעצמו כשהסיבה הרשמית היא פצע ברגל "אבל בעצם הרגשתי שאני לא בסדר ורציתי להתאשפז, והם קלטו אותי". אחרי חודשיים אורן שוחרר. האשפוז השני באוסטרליה היה עוד פחות סימפטי: "נכנסתי לקאנטרי קלאב והייתי בטוח שאני המשיח או אפילו אלוהים. הייתי בטוח שאני הולך לפגוש את השטן. הייתי בג'ינס מרופט, התיק שלי אבד ולא היה לי כסף. המאבטחים טלפנו למשטרה, משם הגעתי לבית החולים ואחרי שבועיים לקחו אותי בטיסה מאובטחת לישראל".
כמעט עשור חלף מאז שאורן חזר מאוסטרליה. במהלכן הוא התחיל לעבוד בתחום בריאות הנפש כחונך בהוסטלים, כחלק מהצוות הסיעודי בבתי חולים פסיכיאטרים, כרכז דיור מוגן וכמתנדב בפרויקטים שיקומיים. עכשיו הוא עושה הסבה מקצועית כדי שיוכל לעסוק בעבודה סוציאלית; "גיליתי שבתחום השיקום אני מצליח להגיע להישגים שאחרים לא מצליחים, יש לי יותר אמפתיה לאנשים".
לא בקלות, אגב, הצליח אורן להשתלב במערכת בריאות הנפש: על אף השכלתו ומרצו, הוערמו בדרכו קשיים לא מעטים בשל ההיסטוריה הרפואית שלו. הוא מעיד כי בשלב מסוים אף החל להשמיט פרטים מהביוגרפיה בכדי להתקבל לעבודה.
את הביקורת המגובשת שיש לאורן על המערכת הפסיכיאטרית בישראל הוא צבר בעבודתו במוסדות השונים: "לבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב התקבלתי כאיש צוות ושם ראיתי לראשונה את הטעויות של המערכת והתחלתי לחשוב בצורה ביקורתית. קודם כל המבנה הפיזי של בית החולים: במחלקות הפסיכיאטריות, גם בפתוחות, יש קיר זכוכית. יש חולה ויש בריא. חוץ מזה, השיח הפסיכיאטרי נטול תקווה. לא מדברים עם האנשים על היכולות שלהם, רק על המגבלות. אנחנו מקבלים מהמערכת הרפואית מסר שאנחנו חולים והחלומות שלנו אמורים להיות מותאמים למחלה. כאילו אם הייתי בבית חולים פסיכיאטרי אני לא יכול להיות עכשיו עובד סוציאלי אלא רק להיכנס לעבודת שיקום.
"בדרך כלל מדובר בעבודה שהיא מתחת ליכולת שלך ובשכר נמוך. אין גם לגיטימציה לרגשות. אם אני כועס על הפסיכיאטר זה בגלל שאני פסיכוטי. ואם כל זה לא מספיק, בבית החולים אתה מקבל זהות חד ממדית כאילו ברגע שנכנסת לבית החולים הפסיכיאטרי זה מבטל את שאר האישיות שלך. למה קוראים למשל למי שסובל מסכיזופרניה 'סכיזופרן'? אם היו מכנים את מי שסובל מסרטן 'מסורטן', איך זה היה מתקבל?".
הביקורת של אורן לא מסתיימת במה שהוא מכנה "המעגל הרפואי" והוא מחלק אותה לשני מעגלים נוספים: החברתי, ומה שהוא מכנה 'הסטיגמה העצמית'. החברתי לדבריו הוא סיקור תקשורתי בעייתי "כשהראו בטלוויזיה לפני כמה חודשים את המטפלות שהתעללו בילדים הם הדגישו 'ושלא תחשבו שמדובר בחולות נפש'. החיבור בין פסיכיאטריה ואלימות הוא אחד האסונות שלנו. אני לא אומר שאין אלימות, אבל אנחנו קבוצה של שלוש מאות אלף איש וכמו בכל קבוצה יש אנשים אלימים. צריך להבחין בין פסיכיאטריה לבין סטייה".
על הסטיגמה העצמית הוא אומר כי היא הבעיה הגדולה מכולן. "אנשים מסתובבים בתחושה של אשמה, בושה ופחד. אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי אנשים עם בעיה פסיכיאטרית שאני מדבר אתם או מרצה בפניהם, היא: 'אשתך בריאה או חולה?' 'אתה חולה?' 'אתה לא נראה'.
לפני שלוש שנים חווה אורן פרידה קשה שהובילה אותו לאירוע מאני פסיכוטי נוסף. "באותה תקופה בזבזתי המון כסף, חילקתי מצרכי מזון לאנשים ברחוב, פגעתי באנשים קרובים. חברים שלי שכנעו אותי ללכת לבית החולים. התאשפזתי בבאר יעקב ונשארתי שם שבועיים במחלקה סגורה. את הקבלה עשתה לי פסיכיאטרית שעבדה איתי במחלקה".
לדבריו של אורן, היה הבדל מהותי בין האשפוזים בישראל ובאוסטרליה: "האשפוזים בארץ מאוד מפגרים. באוסטרליה הייתי במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים רגיל. אין שם קשירות, מקסימום חדר בידוד מרופד. באשפוז הראשון שלי בישראל נקשרתי כי רציתי ללוות את חברה שלי למעלה למיון. אנשים יושבים קשורים לפעמים 24 שעות. אני זוכר שבכיתי המון".
עכשיו המטרה שלו היא לתת למשתקמים צ'אנס אמיתי להשתלבות בחברה. המשימות הראשונות שעל הפרק הן עיבוי של תקציב השיקום וחיזוק מערכת התמיכה הקהילתית. בנוסף, העברת שירותי הבריאות לקופות החולים "כי זה המאבק להיות חלק מהקהילה ושתהיה אפשרות בחירה", סגירת בתי החולים הפסיכיאטרים ופתיחת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים רגילים "כי משבר רפואי אינו סיבה לכליאה" והקמת ועדת חקירה שתחקור את מקרה איתנים.
את המאבק מתכנן אורן לנהל בסיוע של מספר ארגונים שחברו לפורום המאבק: עמותת לשמה - לשילוב המתמודדים והעצמת הנפש, מל"מ (מתמודדים למען מתמודדים), ארגון בחברה טובה נגד הסטיגמה, ארגוני ההורים עצמה ואנושומטה מאבק הנכים. "המאבק שלנו יהיה נגזרת של היחס כלפינו", הוא מצהיר, "אם השיח יהיה פסיכיאטרים מול פסיכיאטרים – נחריף אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
