נאבק על חייו

לפני שנה אובחן צח גזית, בן 26, כחולה בניוון שרירים, מחלה סופנית וחשוכת מרפא. חבריו הטובים שמעו על ניסוי חדשני שעתיד להתקיים בארה''ב. הבעיה היא שזה יעלה לצח למעלה מ-100 אלף דולר

נורית רובין | 27/1/2006 9:30

לפני שנה אובחן צח גזית, צעיר בן 26, כחולה בניוון שרירים (ALS), מחלה סופנית וחשוכת מרפא הפוגעת בעצבים ומנוונת את השרירים עד לחוסר תפקוד מוחלט ולמוות. חבריו הטובים, שסירבו להשלים עם גזר הדין הקשה, יצרו קשר עם מומחים בעולם ושמעו על ניסוי חדשני שעתיד להתקיים בארצות הברית בתרופה שאמורה לעכב, או במקרה האופטימי, לעצור את התקדמות המחלה. לפני שלושה שבועות, לאחר המתנה מורטת עצבים, קיבל גזית טלפון והתבשר כי הניסוי יוצא לדרך במרץ והוא מוזמן להשתתף בו. הניסוי הזה הוא התקווה היחידה של הצעיר הישראלי לחיים, אלא שהעלויות הכלכליות הכרוכות בשהות שם, העשויה להימשך עד תשעה חודשים, עשויות להכריע אותו. מדובר בעלות של למעלה ממאה אלף דולר.

את האבחנה על מצבו קיבל גזית בדיוק לפני שנה: "אז עדיין למדתי משפטים באוניברסיטת ת"א, וגם מלצרתי", הוא משחזר, "בזמן העבודה התחלתי להרגיש שההליכה שלי היא לא כמו שהייתה. חשבתי לעצמי 'אולי חסר לי סידן, אולי ויטמינים'". לאחר סדרת בדיקות אצל מספר רופאים הוא אובחן. באופן אירוני גזית התוודע למחלה, על צדדיה המשפטיים, במהלך לימודיו. "כסטודנט למשפטים למדתי על זה כי יש הרבה תיקים בבית המשפט של חולים בניוון שרירים שמבקשים המתת חסד ואנחנו לומדים על ההתמודדות של המערכת המשפטית עם הסוגיה. בזמן השיעור המרצה סיפרה לנו על הסימפטומים של המחלה, ועל כך שזה מתחיל בגפיים. לחשתי לזאת שישבה לידי 'זה מזכיר לי את מה שיש לי' היא כמובן צחקה, זה נשמע כמו בדיחה".

אלא שהסתבר שהמצב הרבה יותר רציני: "אחרי האבחנה ברמב"ם לא חזרתי לת"א אלא להורים בכרמיאל. הגעתי לשם בלי בגדים ובלי כלום. ההורים רצו לקנות לי טרנינג ולא הסכמתי, לא רציתי שיוציאו עליי כסף. בשביל מה? שבועיים הייתי בחוסר תקנה כזה, חושב רק מחשבות סופניות, מה היה, מה יהיה ומה הפסדתי. חשבתי על החיים אחורה ועל החיים קדימה. אחרי שבועיים החלטתי שהשהייה על הספה היא לא לעניין וזה מחליא אותי. החלטתי לאזור כוחות ולחזור לחיים".

גזית חזר לעבודה וגם ללימודים, אותם סיים בהצטיינות. כיום, על אף הקושי בהליכה והחולשה בגפיים, הוא מתפקד ועובד כמתמחה במשרד עורכי דין. "החלטתי שאני לא מוותר על כלום. לחיות את החיים יום יום ולא לחדול" הוא מסביר.

נתן להורים תקווה

איך נודע לך על הניסוי?

"זה סיפור קצת דרמטי. יש לי חברה מהלימודים ונמנעתי מלספר לה על המחלה, לספר לעוד אדם ועוד אדם - זה סוחט. וכיוון שהיא כל הזמן ראתה אותי בישיבה או בעמידה, היא לא הבחינה בשינוי". "היא התחתנה בספטמבר" הוא ממשיך "ולפני החתונה התקשרה כמה פעמים ואמרה שאני עם שמחת החיים שלי חייב להרקיד את כולם בחתונה ושהיא סומכת עליי. לא רציתי שהיא תגלה ביום החתונה שאני לא ממש יכול לעשות את זה. קבעתי איתה פגישה עשרה ימים לפני החתונה וסיפרתי לה. אחרי שהיא גמרה לבכות

היא הודיעה לי 'אני לא אתן לזה לקרות'. היא עזבה הכול, פנתה לכל העולם ובסוף הגיעה לרופאה בארצות הברית שסיפרה לה על הניסוי שהולך להתקיים".

איש קשר שהיה במגע עם חברת התרופות שעתידה לערוך את הניסוי שיכנע את החברה לצרף את גזית. "התאמתי מבחינת גיל, השכלה, מצב המחלה. לא פיתחתי ציפיות ואפילו לא סיפרתי למשפחה כדי שגם הם לא יפתחו ציפיות מוקדם מידי" הוא מספר. "לפני שלושה שבועות התקשרו אליי ונתנו את האישור הסופי. ואז התעוררתי לזה שאני צריך מימון".

איך הגיבה המשפחה?

"זה נתן להם המון תקווה. זאת הפעם הראשונה שהם יכולים לעשות משהו למעני, לגייס כספים. עד היום הם היו נטולי כוחות לעזור לי וזה היה מאוד מתסכל עבורם".

איך יתנהל הניסוי?

"הוא יתקיים בעשר אוניברסיטאות בארצות הברית. אני אהיה באוניברסיטת דיוק. בעיקרון אני אמור לגור שם, לקבל את התרופה, לחיות כרגיל, ופעם בשבועיים להגיע לביקורת. לא אמורים להיות סיכונים יוצאי דופן. זה הניסוי הראשון שמבוצע עם התרופה הזאת בבני אדם, וזו כרגע התקווה היחידה לעצירת ההידרדרות".

לתרומות: בנק לאומי, סניף 816, כיכר רבין ת"א. חשבון מס' 59601207.
גופים, חברות או עצמאים שירצו לתרום, יוכלו לקבל קבלה לצורכי זיכוי במס.