פעם ראשונה בחיים שאני יושב, בעיצומו של מחנה אימון של נבחרת ג'ודו, רגע לפני משחקים אולימפיים, ואוכל ארוחת בוקר עם אלוף אירופה ומדליסט אולימפי מאתונה .2004 אינספור פעמים הייתי במחנות אימון של קבוצות ונבחרות כדורגל ישראליות, ואני לא זוכר שכדורגלן הזמין אותי להצטרף לשולחן שלו.
בשולחן לידנו ישב מאמן הנבחרת אורן סמדג'ה, ואני נזכר ומספר איך לפני 20 שנה - באולימפיאדת ברצלונה, כשכל אלה סביבי בשולחן היו ילדים בגן חובה, חוץ מאריק, שכבר אז, בגיל ,15 היה אלוף הארץ לבוגרים, אותו סמדג'ה זכה במדליית ארד, ובאולם בו התחרה לא היה אפילו עיתונאי אחד מישראל.
חברי, העיתונאי דורון כהן, מפליא מאז לספר איך ברוב טיפשותו שמע לעסקני המשלחת, שהמעיטו מסיכוייו של סמדג'ה, ונסע עם כל התקשורת הישראלית לראות את הדרים טים האמריקאית בבדאלונה. רגע לפני הג'אמפ הראשון, ראו במסכי הטלוויזיה הקטנים דגלון של ישראל ולידו ציור של מדליית ארד.
הג'ודאי הישראלי לקח מדליה בברצלונה, והם תקועים עם מייקל ג'ורדן בבדאלונה. מישהו הלשין לסמדג'ה על הסיפור שלי, והוא מצטרף אלינו ומאשר הכל: "הייתי שם לבד. מי ספר אותי."?
שלא ידאג סמדג'ה, כי גם את אריק זאבי לא ספרו, אפילו אחרי שהשיג את הארד באתונה. אי אפשר לשכוח את הבוס של הוועד האולימפי, צבי ורשביאק, שברגעים קשים של אריק בקריירה לא היה שם כדי לתמוך,
אריק לא יורד לרזולוציות של העסקנות הנמוכה הזאת, אבל הוא למד ללכת בין הטיפות ולשרוד במציאות הישראלית, שהיא עדיין די מאכזבת עבור מי שבעיני רבים נחשב לאחד מגדולי הספורטאים בישראל אי פעם, גם אם הוא בסך הכל מגיע מענף קטן כמו ג'ודו.
כיוון שישראל היא לא באמת מדינת ספורט, אלא כזאת שנחה על זרי הדפנה של זוכי המדליות שלה, יוצא שמתוך שבע המדליות האולימפיות שיש לנו, הג'ודו גרף שלוש (יעל ארד, סמדג'ה וזאבי) ובגלל זה הוא זוכה למעמד מיוחד בציבוריות הישראלית.
ב20- השנה האחרונות התעצם הענף, ויש בו כ30- אלף בני נוער פעילים, שזה יפה מאוד. אבל גם היום, הג'ודאי, שהוא הטופ של הענף, ומי שכבר גרף ארבע אליפויות אירופה ותשע מדליות (ומדליית כסף באליפות עולם ב2001- במשקל פתוח), לא יודע מה יהיה מחר, שזה אומר יום אחרי האולימפיאדה.
הערכתי באוזני מאמנו שני הרשקו, שזאבי, נשוי לרווית ואבא לנועם בת השלוש ועמית בן השנה וחצי, משתכר בחודש משכורת של כדורגלן ממוצע בליגה הלאומית בישראל. הרשקו מיהר לתקן אותי.
"ליגה שנייה? למה לא ליגה שלישית? זה נכון שבהרבה מדינות הוועד האולימפי לא אחראי על השכר של הספורטאים, אבל בלי חברת 'מגדל' אריק לא היה בכלל בספורט. הוא מקבל 5,000 שקל ברוטו בחודש מהוועד האולימפי ורק בחודשים האחרונים זה עלה ל8,500- שקל משום שהוא נשוי עם ילדים".
"אמרתי לגילי לוסטיג, יו"ר היחידה לספורט הישגי, שזה מטורף שאריק מרוויח בדיוק כמו ירדן ג'רבי, שאי אפשר לחשוד בי שאני לא אוהב אותה. היא מפעל חיים שלי. זה כמו להגיד לאחד כמוהו לפרוש. אם לא הספונסר שלו, או יענקל'ה שחר כזה שתומך באליס שלזינגר, מה היא היתה עושה."?
לפחות הוא יכול להתנחם בפרס שקיבל באליפות אירופה האחרונה בצ'יאלבינסק, שהיתה הכי מושקעת שאריק ראה עד היום. הגביע שהניף היה עשוי מזהב לבן, מעשה ידיו של אמן מקומי, ששווה 10,000 יורו.
בהרבה מעצמות ספורט כמו צרפת ויפן, המדינות תומכות בספורטאים מובחרים כמוהו. האלוף האולימפי במשקל 73 ק"ג קיבל ממשלת אזרבייג'אן מיליון יורו על זכייתו. חבריו זוכים למשרה במשטרה או במשרד החינוך, ומקבלים אחריות על הדור הבא וממשיכים את מורשתם. אם זאבי לא מביא תארים שמאפשרים לו לקבל מענקים, לא ברור איך הוא ומאמנו הרשקו גומרים את החודש.
הרשקו, נשוי פלוס שניים, עובד עם זאבי שש יחידות שבועיות ומקבל 5,000 שקל. אם תורידו מע"מ מהנטו, נשאר חצי שמספיק לדלק ולטלפונים. גם אם יביא מדליית זהב, במקרה הטוב זה מיליון שקל ברוטו.
ומה הלאה? מה עושה מכאן הספורטאי מספר 1 או מספר 2 שלנו עם החיים שלו מגיל 35 והלאה? המדינה איתו? יש המשכיות לאתוס הזה? במקרה של אריק יימצא פתרון וזה יעבוד בזכות האישיות הכובשת שלו, אבל מה יהיה על האחרים? אין על מי לסמוך.
למה לבאס אתכם עם עוד סיפור על הפיזיותרפיסט של אריק, רובי טולדו, שרק אחרי אינספור מאבקים, ובזכות לוסטיג ויו"ר האיגוד משה פונטי, אישרו לו לצאת ללונדון, אבל לא להיות חלק מהמשלחת.
היו במשלחת מי שחשבו שאחד כמו טולדו הוא סוג של פינוק עבור הג'ודאי, אבל בסופו של דבר רובי קיבל אישור חד-יומי להיכנס לכפר האולימפי כדי לטפל באריק, שהוא בתקופות מסוימות כמו כמה חלקים שצריך לחבר.
היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם היינו מסתכלים על מצבו באביב 2011. במאי שנה שעברה, לפני אליפות אירופה באיסטנבול, זאבי היה מדורג 28 בעולם, וזה אחרי שהשיג מדליית ארד בגראנד סלאם בטוקיו. מקום 28 מרחיק אותך מהסיכוי להשתתף באולימפיאדה, והמצב נראה קשה.
אבל אריק מחייך כל הזמן, גם כשקשה וגם כשהוא משאיר דברים בבטן. קשה לי להיזכר בספורטאי ישראלי אחר, כולל כל הכדורגלנים והכדורסלנים, שהגיע כל-כך רחוק ולא רק שלא הסתחרר, אלא נשאר רגיש וסבלני לכל מי שמסביבו. הוא בנה לעצמו כריזמה ומנהיגות בלי כוחנות.
אפילו אחרי הכישלון בבייג'ינג, הוא נתן לעיתונאים את ליטרת הדמעות שלו ליד חדר ההלבשה. רק הפסיד, הקריירה נראתה גמורה, ובמקום להיעלם לשבוע ולא לעשות חשבון, הודיע לכולם שהוא צריך חצי שעה לבד ואז יצא ושפך הכל. אז הבנתי שהוא משהו ומישהו אחר.
האולם בקיבוץ גונן הוא הראשון בו התאמן זאבי כשהיה בן ,8 ונבנה על ידי אחד מאבות הג'ודו כאן, עמוס גלעד, שקיבל קרקע באישור קיבוצו, ועשה אחר כך הכל די בעצמו. על המזרן איתו יריבי האימון אלון ששון, שייסע איתו ללונדון, ואורי ששון, בר דואר וגרגורי רודלסון, שלומד אווירונאוטיקה בטכניון.
הרשקו מתרגל שבע דקות קרב, כאשר כל דקה מישהו אחר, טרי, נכנס ומנסה לפרק את אריק, שירגיש את העומס עד הסוף. בגדול, בג'ודו אין סודות. כולם יודעים הכל על כולם, אבל לפעמים יש בתחרויות מסוימות טוויסט או אינסטינקט לא מתוכנן שגומר קרב.
זאבי: "קח לדוגמה את היפני אנאי. יש לו בעיקרון שני תרגילים שמבוססים על כוח ומהירות. כולם יודעים שרק על זה הוא הולך, ובכל זאת הוא כל הזמן מנצח, אפילו שלאורך זמן חייבים להתחדש. אני דווקא שיפרתי כמה אלמנטים בעבודת רגליים ובקרקע, אבל אלו לא דברים שאתה עושה מגיל 7 ולכן ההשפעה שלהם מוגבלת".
"היתרון שלי הוא המהירות, ושם יש לי פער על רוב המתחרים. הבעיה נוצרת ברגע שאני עושה את הכניסה וצריך לתפוס מרחק עם יד אחת, ואז הם מצמידים אותי בשתי ידיים ואין לי ספייס להיכנס. זה כמו בכדורגל, כשמצופפים לך את האמצע כדי לא לתת לך לפתח את המשחק."
עכשיו אנחנו בקטע של בדיקת המשקל שלו. כמובן שביום השקילה הוא צריך להיות 100 ק"ג ומטה. כשהיה בן 17 הלכה לו פעם תחרות כיוון שנשאר מעל המשקל, ואז התיש את עצמו בריצה בתוך חליפת הזעה, שהורידה אותו לסף הנכון, אבל הותירה אותו מרוקן מכוח לתחרות עצמה.
באותו בוקר בגונן הוא קם 103.7 ק"ג: "לכפר האולימפי אני צריך להגיע 103 ק"ג. קילו וחצי-שניים מורידים בשתייה. אני מכיר אנשים שגילחו את השיער בראש כי היו חסרים להם כמה גרמים למשקל הנכון, ועדיין זה לא הספיק והם נפסלו. אני גם זוכר את רוני שוורץ שלנו בג'ודו, שהיתה צריכה לרוץ יום אחד בתוך הטרמינל בקוריאה בתוך חליפת הזעה כדי להוריד משקל. אנשים שראו אותה חשבו שהיא השתגעה."
הוא מאוד אוהב לאכול. גם שוקולד וגלידה, אבל בשבועיים האחרונים הכל נמדד במידות קטנות. גם בארוחת הצהריים הוא מזמין המבורגר קטן במשקל 160 גרם, ונזכר שיום קודם כולם עשו על האש, עם הרבה בשר וחומוס, בלי פיתות והיה כיף.
"השנה כבר הגעתי ל106.5- ק"ג. בחיים לא הגעתי למשקל קשה. אולי עליתי במסת שריר, ואולי זה הגיל, אבל התחלתי לשמור ואני במשקל טוב עכשיו. יום לפני אני 101 קילו ואז מוריד נוזלים. עושה אימון עם חליפת הזעה, מוריד קילו ל,99.5- הולך לאכול, לישון, קם ."100.5
"לפני התחרות הכל נספר בגרמים, לא בקלוריות, והדבר הכי כיפי זה לשתות מים קרים, או סודה שיורדת לך ככה בגרון. אתה חושב לעצמך 'איך אחרי התחרות אתענג מכל הדברים הטובים', אבל כמו תמיד, אחרי הכל אתה כבר לא מחכה לזה כמו לפני."
בלונדון הולכים על זהב
עד לפני שנה הפוליטיקאים של הספורט לא ידעו בדיוק איך להגיד לו לפנות את המקום לאחרים. בעיקרון, שלזינגר מדורגת גבוה ממנו מבחינת הסיכוי למדליה, אבל רק אחרי שיפרוש, יבינו כולם איזה נפח אישיותי תפס בהוויה כאן.
זאבי, שנמצא בדרך לאולימפיאדה רביעית ברציפות, הוא הדמות הכי מיוחדת במשלחת הישראלית, ובכל קבלות הפנים הנשיא שמעון פרס פונה אליו וראש הממשלה נתניהו משאיר אותו לסוף כמו דובדבן, ועוד משווה אותו לאריק.
כשהיה בן ,15 רלף קליין ראה אותו משחק כדורסל והזמין אותו לנוער של הפועל ת"א, אבל זאבי כבר היה עמוק בג'ודו. כעת הוא מתאמן אחרת מאשר פעם. האימונים ממוקדים, קצרים ויעילים יותר. זה גם הגיל, ובעיקר הפציעות. צוואר, מרפק ימין ושורש כף יד שמאל.
ביום שהייתי איתו, הוא הרגיש קצת מצונן והוריד את עצימות האימון ל70- אחוז ובהמשך הגביר אותה. רגע לפני האימון הוא מראה לי צילום מהאייפון, של עמית הקטן שוכב על אחותו הגדולה כמו גור אריות.
שינוי הניקוד בדירוג העולמי אילץ אותו בשנתיים האחרונות לטוס הרבה יותר מתמיד, דווקא בשלהי הקריירה, ולהשאיר את אשתו לבד עם השניים. זה לא קל לאף אחד מהם, אבל ברור לכולם שעכשיו זו הישורת האחרונה ונותנים בה את הכל.
מהצד השני מחכים לו יריביו הגדולים. טקמאסה אנאי (שלישי בעולם) שמוביל 0:3 במפגשים ביניהם, ויפגוש אותו אם השניים יגיעו לחצי הגמר, ההולנדי הנק חרול (שני בעולם) שניצח אותו בשני מפגשים ואמור לפגוש אותו ברבע הגמר, מקסים ראקוב המדורג ראשון בעולם, טאגי'ר הרוסי 1:1) ביניהם( ויש גם אוזבקי, בוסני וצ'כי. וכמובן אותו מצרי לא מדורג, שלא לחץ לו יד, אבל עשוי לפגוש אותו בקרבות הפתיחה.
אם יזכה במדליה בלונדון, יהיה זאבי הג'ודאי המבוגר ביותר שעשה את זה. אך כשהרשקו החליט לקחת את אריק לפני שנה וחצי, הוא אמר לו שהם הולכים בלונדון לא על מדליה, אלא על זהב.
יכול להיות שזאבי הוא לא הכי טוב בעולם נכון לעכשיו, אבל הDNA- שלו כבר גילה לנו, שאם זה יקרה, טבעי שזה יהיה הוא. רק הבמאי באד גרינספאן, שמת כבר, לא יהיה כדי לספר על האגדה הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות