בניגוד לרוב הישיבות שמעניינות בעיקר את יושבי שדרות יהודית בת"א, קונגרס פיב"א שנערך במינכן ב1989- גרם לעניין רב בעולם כולו. החוקים עד אז אסרו על שחקנים מליגות ה,NBA- ה- ,CBA הUSBL- והליגה הפיליפינית להשתתף במשחקים האולימפיים.
הסובייטים הציעו להגביל כל מדינה לשני שחקני .NBA ההחלטה שהתקבלה, ברוב של 56 מול ,13 היתה גורפת יותר וביטלה את ההפרדה בין חובבנים למקצוענים, החל מברצלונה .1992 ולא רק שנציג ארה"ב הצביע נגד - ההחלטה לא מצאה חן בעיני שחקנים רבים בארה"ב.
"אני לא מעוניין בזה בכלל," אמר לפיטר קנדל, כתב ה"טריביון," סקוטי פיפן, שהצטרף לדעתו של ג'ורדן. "האולימפיאדה היא לחובבנים," הודיע הוראס גראנט, "הקיץ נועד למנוחה, לא לשחק כדורסל כל הזמן." להיסטוריה היו תוכניות אחרות.
שנתיים קודם, החלה ליגת הNBA- במסורת "טורניר מקדונלד'ס," בו קבוצה מהליגה הטובה בעולם פוגשת יריבות מיבשות אחרות. בטורניר הראשון, ב,1987- זכתה המארחת מילווקי. משם הוא נדד לאירופה, כשלארי בירד והסלטיקס ב,1988- דנבר ב,1989- והניקס ב1990- בברצלונה, זוכים בו.
בסוף אוגוסט ,1990 בלי קשר לטורניר, הופיע גם אורח מיוחד בברצלונה ובמדריד: מייקל ג'ורדן הצטרף למשחק ראווה בין שחקנים מהליגה הספרדית, קלע 37 נקודות ושפט בתחרות הטבעות של "נייקי."
ג'ורדן התחיל להבין לאן נושבת הרוח. "ראיתי ממקור ראשון את העניין בכדורסל שם," אמר, "והחלטתי לשקול מחדש." במקביל, מג'יק
"ההרגשה אז," שחזר דייויד פאלק, סוכנו של מייקל ג'ורדן, בראיון למגזין ,GQ "היתה שאנחנו שולחים שחקני קולג'ים כשכל מדינה אחרת שולחת מקצוענים (במשחקי סיאול ,1988 נבחרת שחקני הקולג'ים של ארה"ב סיימה עם הארד.( היה נאיבי מצדנו להמשיך כך, רק משום שזו ההיסטוריה."
הקומישנר דייויד סטרן הוסיף: "אמרנו לפיב"א שאנחנו לא באים בטירוף לאולימפיאדה, אבל שננסה להיות חיילים טובים ולתמוך בכדורסל." הם היו חיילים טובים. הם תמכו בכדורסל. והכדורסל השתנה. לנצח.
כדי לבדוק עד כמה, קובצו לכתבה הזו ארבעה שחקנים מהטורניר של אז. כריסטיאן לייטנר, שחקן הקולג' היחיד בנבחרת האמריקאית עטורת שחקני היכל התהילה, וכיום בן 42 ומנהל אקדמיה לכדורסל בפלורידה. שרונאס מרצ'ולניס, מכוכבי הנבחרת הליטאית, וכיום בן 48 וגם הוא מנהל אקדמיית כדורסל.
דינו ראדג'ה, אז אגדה קרואטית בהתהוות, וכיום בן 45 ו"לא נושא בשום תפקיד רשמי, כי חם מדי," כהגדרתו. לארי סנגסטוק, ,52 הוא כיום מנכ"ל איגוד הכדורסל האוסטרלי, והאיש שעל שמו נקראת מדליית הMVP- המוענקת למצטיין סדרת הגמר במדינה.
"עצם העובדה שטורניר הכדורסל האולימפי כלל לראשונה את השחקנים הטובים ביותר בעולם, הביא לאירוע תשומת לב עצומה," פתח סנגסטוק, "אני חושב שכאן, בכנות, הכדורסל נפתח והפך לספורט כלל עולמי."
לייטנר המשיך מאותה נקודה. "סצינת הכדורסל התפשטה לכל העולם, ופשוט התפוצצה באותן שנים," אומר הפורוורד מאוניברסיטת דיוק, שסיים ב1992- את אחת מקריירות המכללות המפוארות אי פעם, "הNBA- התחילה לקלוט שחקנים מליגות בינלאומיות. פתאום המשחק הפך גלובלי, נחשף לאוהדים בכל העולם שיכולים לעקוב ולאהוב. נבחרת החלומות פשוט לקחה את כל העסק מדרגה אחת מעלה, לרמה חדשה."
הכללת השחקנים הבכירים מארה"ב לא היתה השינוי היחיד בין 1988 ל.1992- בקונגרס פיב"א ההוא עוד קיבלה ברה"מ זכות הצבעה. בינתיים ברה"מ חדלה מלהתקיים, וב1992- הופיעו וולקוב, טיכוננקו, בזארביץ' וחבריהם בברצלונה תחת הכינוי "חבר המדינות," כאשר ליטא זוכה לראשונה לייצוג נפרד. גם יוגוסלביה היתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, וקרואטיה שלחה נציגות למשחקים האולימפיים.
"בפעם הראשונה הופענו כמדינה עצמאית," משחזר מרצ'ולניס, אחד הבודדים שכבר שיחק באותה תקופה בארה"ב, בגולדן-סטייט, "והשחקנים אצלנו היו שותפים פעילים לתהליך הארוך. לא היה כסף, לא היה מימון שיאפשר לחבר את הדברים ביחד. היינו צריכים לעבור הרבה שלבים ומשחקים, וניצחנו בכולם."
ראדג'ה: "מה שהיה באמת מיוחד זה שבפעם הראשונה שיחקנו על הגאווה הלאומית שלנו כקרואטים. חוץ מזה, עד אז כולם ראו את ה- NBA בעיקר בטלוויזיה. זו היתה הפעם הראשונה שהיינו איתם על אותו מגרש."
נפילת מסך הברזל והתפרקות המעצמות האירופיות השתלבו עם הגלובליזציה שהחלה לצבור תאוצה, ועם רצונם של כדורסלנים איכותיים רבים לחפש עתיד טוב יותר מעבר לים. "הרבה מחסומים וגבולות נשברו עבור השחקנים שרצו ללכת ל,"NBA- אומר סנגסטוק, וראדג'ה מחדד: "הדור שלנו היה זה שפתח את הדלת. הראנו לאמריקאים שחלק מאיתנו יכולים להיות שם, לשחק איתם. זה מה שהיה חשוב."
לשחק איתם ולהיות שם אלה מושגים יחסיים: קרואטיה נתנה את הפייט הכי צמוד לאמריקאים, כשהפסידה להם ב32- וב33- הפרש, בשלב המוקדם ובגמר. ראדג'ה, שקלע 37 נקודות בשני המשחקים הללו ביחד, עזב כעבור שנה את איטליה והגיע לארבע עונות בבוסטון סלטיקס, "הרבה בזכות היכולת שלי באולימפיאדה."
בינתיים, השינוי הגדול התרחש בתשתית. בילדים שלקחו כדור כתום ויצאו החוצה. "הרבה יותר אנשים בליטא רצו לשחק כדורסל אחרי האולימפיאדה," נזכר מרצ'ולניס, "לאן שלא הלכת בקיץ, בשדות, ברחובות, בכל מקום ראית כדורסל. הענף קיבל יותר חשיפה בברצלונה מאשר כל ספורט אחר, וכל המדינות ראו את הספורטאים הנהדרים האלה".
"כתוצאה מכך, היינו צריכים לשנות את האימונים שלנו. אני זוכר שבנובמבר 1987 שיחקנו עם הנבחרת הסובייטית נגד מילווקי במשחק אימון, והם נתנו לנו בראש בזכות המהירות שלהם וקצב המשחק הגבוה 100-127) לבאקס, כשהתוצאה היתה 50-98 בשלב מסוים. ע.ס)."
"בעקבות ברצלונה, שיפרנו את שיטות העבודה כדי להידמות לאמריקאים, ומבחינת הסגנון, הכדורסל האירופי התקרב ל.NBA- בהדרגה החלו להיות שחקנים אתלטיים יותר באירופה, כשבמקביל גברה זרימת האמריקאים למועדונים האירופים. התחרות גרמה לשיפור בשני הצדדים."
אל מגווייר, שדר ,NBC טען לפני המשחקים כי "נבחרת אולסטאר אמריקאית לא תזכה בזהב" בגלל חוסר הכימיה הקבוצתית. רק שכאן לא היתה בעיה של התגבשות או חוסר מוטיבציה. המאמן צ'אק דיילי אמנם לא לקח לדרים טים בסופו של דבר אף שחקן מדטרויט פיסטונס, אותה הוביל לשתי אליפויות ,NBA אבל היה ידוע כאדם שמסוגל לגבש אגואים - וכאן היו אגואים, בלשון המעטה - לכדי תלכיד קבוצתי.
אם המשימה הלאומית שבאופק לא הספיקה כדי לחדד את הפוקוס, בא הפסד במשחק אימון לחבורת שחקני קולג' )פני הרדאוויי, כריס וובר, אלן יוסטון ואחרים,) שהתבקשו לשחק בסגנון הבינלאומי, ווידא סופית שיהיו אפס תקלות. בגומלין כעבור יום, סיפר וובר, הסטודנטים לא קלעו נקודה.
"החוויה הכי גדולה היתה האימונים, עם כל הכישרונות הגדולים האלה. בארקלי ומאלין היו החברים הכי טובים שלי בסגל, אבל כולם היו חברותיים," מספר לייטנר למעריב. "כולם רצו להתחרות ולהראות אחד לשני מי טוב יותר, והביאו את הגישה הזו למגרש, אבל גם הכימיה היתה חשובה לנו. למאמן היה חלק גדול בכך. יותר מכל, דיילי היה מאוד מוכשר בלגרום לכולנו להקשיב. הוא עזר לנו להשאיר את האגו על מפתן הדלת ולשחק בדרך הנכונה. מאמן גדול."
לאירופיים הוצב חתיכת רף גבוה. ג'ורדן ופיפן, מג'יק ובירד, בארקלי ורובינסון, סטוקטון ומאלון, יואינג ומאלין, דרקסלר ולייטנר, הדגימו את יסודות הכדורסל המושלמים לעידן המודרני.
איש לא מסר טוב יותר מג'ון סטוקטון וממג'יק, הסגירה של צ'ארלס בארקלי לריבאונד השאירה סימנים שניכרים עד היום על קורבנות אומללים מאנגולה, מאלין ובירד היו הצלפים האולטימטיביים, והריחופים של ג'ורדן היו שירה בתנועה, שכלול מכניקת ההטבעה לידי אמנות.
זו לא היתה הדרך היחידה בה התבדלו האמריקאים מכולם. "כולנו התרגשנו לשחק באותו מגרש עם נבחרת החלומות," מספר סנגסטוק, "בעיקר כשהיא כללה שחקנים בקליבר כזה. הנבחרת האמריקאית שהתה מחוץ לכפר האולימפי, במלון, ובכל פעם שהם יצאו באוטובוס הקבוצה זה נראה כמו שיירת בני מלוכה, עם אבטחה וצוותים תומכים. האוטובוס שלהם לעולם לא עצר, כל הרמזורים והמחלפים נפתחו כדי שיוכלו לעבור."
עם השנים, הואשמו האמריקאים בהזנחת היסודות לטובת האגו והסטטיסטיקות, בעוד האירופים היו אלה ששובחו על יכולת הטיפול בכדור, הקבוצתיות, הקליעה וההגנה. היסודות לשיפור האירופי, ואולי גם לתחושת העליונות האמריקאית, הונחו כאן.
הנבחרות הבאות שייצאה ארה"ב ניפקו אולי היילייטס מפוארים, כמו הדאנק של וינס קרטר מעל השרוך הצרפתי פרדריק וייס בסידני, אבל לא היו באותה רמה, מקצועית ובעיקר אנושית. העליונות הפכה לשחצנות, ומשם לשאננות.
שאר העולם שינה גישה וצמצם פערים במהירות. ההפרש הממוצע, שעמד על 44 נקודות בברצלונה, ירד ל31.7- באטלנטה, ול21.6- בסידני כולל ניצחון דחוק על ליטא בחצי הגמר. השעון המעורר צלצל באליפות העולם באינדיאנפוליס ,2002 בה הפסידו האמריקאים שלוש פעמים.
במשחקי 2004 עדיין ניפקו האמריקאים ציטוטים מזלזלים על הצורך בחיפוש בתים באתונה במידה ולא יחזרו עם זהב. הם חזרו עם ארד. רק אז, הרבה אחרי שכולם כבר עברו לסלולרי, נפל האסימון. הוכנה תוכנית ארוכת טווח, נקבע בנק של 33 שחקנים עם מבט שש שנים קדימה.
ב2008- כבר הזכירה ארה"ב לעולם כמה היא גדולה. סגל מפואר בראשות קובי בראיינט, לברון ג'יימס ודוויין ווייד ניצח בהפרש ממוצע של 28 נקודות, עם מעט מאוד חריקות בדרך. יותר מזה, אף אחד לא דיבר על צורך לחפש בתים בבייג'ינג.
האמריקאים הקפידו לחלוק כבוד ליריבות, לחייך, להיות נחמדים ומנומסים. תיקון התדמית החל מבחינתם בקובי בראיינט, שמחמיא לדמפלינגס מול עיתונאי סיני שדפק לו פזצט"א על השולחן, והסתיים בכך שאחרי הזכייה בזהב, בגמר מופלא נגד ספרד, צעדו כל 12 השחקנים האמריקאים אל מסיבת העיתונאים בתהלוכה.
גם ב,2012- למרות לא מעט פציעות, נראית ארה"ב פייבוריטית ברורה, בעוד מסביבה מדברים שחקנים אירופים על כך שהאמריקאים כבר לא גדולים כמו שעושים מהם. ודווקא כאן, כשהשתתפות כוכבי הכדורסל העולמי הגדולים ביותר במשחקים האולימפיים הפכה להרגל, מגיע אחד, דייויד סטרן, ורוצה לעשות לזה סוף.
![צילום: אי-פ]י](/nrg/images/archive/465x349/1/276/428.jpg "צילום: אי-פ]י")
במאי האחרון העלה סטרן רעיון, ברדיו ,ESPN להגביל את גיל המשתתפים בטורניר הכדורסל האולימפי ל.23- סטרן רואיין, אך מגרונו דיבר דירקטוריון בעלי הקבוצות. על מצחו הוקרן הווידאו של פאו גאסול נפצע באליפות העולם 2006 ודופק לממפיס עונה שלמה, של דירק נוביצקי מתקוטט עם גמדים באליפויות אירופה בהתנדבות ומגיע תשוש לקבוצה בה מארק קיובן משלם לו 15 מיליון דולר בעונה.
סטרן, שרוצה להיות חייל טוב של הכדורסל ב,1992- הפך כעבור 20 שנה לסטרן שמרגיש מחויב בעיקר למיליארדרים היושבים לצדו. אלה שמתענגים כשחולצות הכוכבים שלהם נמכרות ברחבי אירופה, אלה שמחסירים נשימה כשאותם כוכבים יוצאים למחנה אימון כעמודי התווך של המדינות מהן באו.
"בדרך מסוימת, דווקא השחקנים שאינם אמריקאים נושאים בלחץ ובעול הגדול מכולם. ואם נשנה את החוקים כך שהם יוכלו לשחק רק בשתי אולימפיאדות, זה יקל עליהם," אמר סטרן.
"לכדורגל יש מודל נהדר, בו הגביע העולמי הוא האירוע הגדול בעולם בכל ארבע שנים, ובתווך מתקיימים המשחקים האולימפיים עם סגל צעיר. קיובן ואחרים העלו את הנושא של שחקנים שלנו שמשחקים כל העונה מסביב לשעון, ואז האולימפיאדה מתווספת לטורניר ששמו שונה לאחרונה לגביע העולמי של הכדורסל."
על השתתפות באולימפיאדה לא מקבלים השחקנים תמורה. טורניר כדורסל עולמי שישווק כהלכה, יהווה את מוקד הפעילות הבינלאומית במחזור הארבע-שנתי של הענף ובעיקר יכניס כסף, יכול להרוג עבור סטרן שתי ציפורים במכה אחת: גם להכניס לNBA- ולפיב"א עוד מזומנים, וגם, במידה מסוימת, לשמור על הדומיננטיות האמריקאית באולימפיאדה, שתהפוך במקביל לאירוע כדורסל משני.
הרי רוב הנבחרות הבינלאומיות מתגבשות עם השנים וצוברות ניסיון, ונראה שלארה"ב תמיד יהיה בנק שחקנים איכותיים צעירים גדול ומנוסה יותר. "צריך לקחת צעד אחורה, ולהסתכל לטווח ארוך," הסביר סטרן.
חלק מהמרואיינים חושבים אחרת. "עבורי, אישית, האולימפיאדה מרכזת את הספורטאים הטובים בעולם מכל תחום, ואני לא מאמין בהגבלות שכאלה," אומר סנגסטוק, "הכדורסלנים הטובים ביותר צריכים להופיע גם במשחקים האולימפיים וגם באליפויות העולם, כמו עכשיו. להיות נגישים לכל."
לייטנר: "אני מבין את הפרספקטיבה העסקית שסטרן מדבר ממנה, וגם עם הגבלת גיל, הטורניר האולימפי יכול להיות מעניין. אבל אישית, יותר מכל דבר, אני אוהב כשקבוצות מגיעות עם התותחים הכבדים." וראדג'ה מוסיף: "אין אירוע בעל ערך ספורטיבי גדול יותר מהאולימפיאדה, ולפעול נגד זה, יהיה רעיון לא טוב."
מרצ'ולניס מעניק זווית שונה לדיון. "האולימפיאדה השתנתה מאוד עם השנים. באירועים האחרונים הוכנסו ענפים שאקרא להם חצי-ספורט, כמו כדורעף חופים, מכיוון שהספונסרים רוצים כסף גדול ורוצים למשוך קהל. שחקני NBA עוברים עונות ארוכות עם הרבה משחקים, ויותר מדי תחרויות זה בלתי אפשרי. אולי זו סיבה לשתף שחקנים צעירים יותר."
את הגלגל כבר יהיה קשה להחזיר לאחור. גם ההתלהבות האמריקאית מכל ילד גיאורגי בגובה 2.05 שמסוגל להקפיץ כבר שככה עם השנים, לאחר שמספר התנסויות כואבות, עם אנשים כמו ניקולוז צקיטישווילי שאיכזב או פראן ואסקס שלא הגיע ל- NBA בשמונה שנים מאז בחירתו בדראפט, הראו שלא כל ילד הוא מכרה זהב.
האירופים התאימו את עצמם לאמריקאים, האמריקאים בתגובה השתנו כדי להתמודד עם שאר העולם. המעגל נסגר. ואם כבר הזכרנו סגירת באסטה, כנראה שתוך שנהשנתיים גם סטרן לא יהיה יותר קומישנר. גם הוא, כמו נבחרת החלומות, עשוי להפוך בריו 2016 לזיכרון רחוק.
נא להמתין לטעינת התגובות