זה הדבר הכי נפלא באולימפיאדה. זה לא המונדיאל, שאמנם נותן לנו שלושה משחקים ביום בשלבים המוקדמים אבל מתכנס מהר מדי למשחקי הכרעה - 22 וחצי שעות של רעש ובאמצע שעה וחצי של כדורגל.
עוד על לונדון 2012
באו לבקר בדף הפייסבוק האולימפי שלנו
הרגע האולימפי של שחר פאר
לבנון סירבה להתאמן לצד נבחרת הג'ודו
שחר פאר תפגוש את שראפובה ביום ראשון
בשבועות הבאים הספורט זורם בלי סוף, מכתיב את סדר היום ("לא יכול לבוא לפגישה, יש גמר בהרמת משקולות“),
פחות משלושה מיליון איש חיים בג‘מייקה, תערובת מופלאה של גזעים והרבה מאוד צאצאים של עבדים שחורים, שהובאו לשם על ידי השלטון הבריטי. ג‘מייקה משתתפת במשחקים האולימפיים מאז לונדון 1948 (אז עוד הופיעה כמושבה של הממלכה המאוחדת); והחזרה לבירת בריטניה תהיה עבור צאצאי העבדים הזדמנות להזכיר מי באמת הבוס פה.
הג‘מייקנים הפכו בשנים האחרונות את הריצות הקצרות לעניין פנימי. אצל הבנות זה התחיל עוד קודם, אבל נמשך בהצלחה גדולה עם הגברים והוביל לדאבל-דאבל (יוסיין בולט בגברים, שלי אן פרייז‘ר וורוניקה קמפבל בנשים) ב-100 וב-200 מטר בבייג‘ינג.
ה-100 מטר גברים בלונדון מסתמנת כריצה שבה אצנים כבולט, אספה פאואל ויוהאן בלייק יתמודדו לבדם נגד שאר העולם. אני בעדם בכל מקצה, נגד כל יריב, עם אכזבה מוקדמת אחת: מרילין אוטיי, שהרבה שנים ייצגה את ג‘מייקה ומאז 1998 רצה עבור סלובניה, נכשלה ברגע האחרון באליפות אירופה ולא תהיה שם.
זה לא רק שאוטיי היא היפה בנשים והאצילית ברצות, אלא גם שעצם הרעיון שמישהי שנולדה שלושה חודשים אחריי (אל תרוצו לוויקיפדיה, מאי 1960) היתה אמורה לזנק לתחרות ריצה אולימפית.
מי יזכה בכבוד? למי ממתין הרגע הלא פשוט, שבו הוא או היא נדרשים גם להיאבק בדמעות ההתרגשות, וגם לשמור על שיווי משקל, בעוד שרת הספורט של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מבצעת את "אלמנט לימור“, ומנתרת על דוכן המנצחים לפוטו-אופ?
מי זה יהיה? לי קורזיץ? שחר צוברי? אלכס שטילוב? אולי בכל זאת אריק זאבי? מי שזה לא יהיה, היא או הוא יגיעו לשם למרות הממסד הספורטיבי ולא בגללו, אבל מאותו רגע אין עסקן שלא ייקח קרדיט.
קרב במשקל כבד, הגרסה הגברית של היאבקות בוץ לנשים, ועוד בבגדי ים. בפינה האחת ריאן לוכטה,27, עם שש מדליות אולימפיות ששלוש מהן מזהב - והוא עוד האנדרדוג. כי בפינה השנייה ממתין מייקל פלפס, האיש שמחק מספר השיאים את מארק ספיץ: שמונה מדליות זהב בבייג‘ינג, 16 מדליות אולימפיות בסך הכל, 14 מהן מזהב.
פלפס מתמודד עם ההיסטוריה: עוד ארבע מדליות והוא האיש עם הכי הרבה מתכת אולימפית בבית אי פעם. הוא מתמודד גם עם זה שסף הסבלנות של אוהדי הספורט הוא נמוך, והם תמיד מעדיפים מישהו כמו לוכטה, איש ההזדמנות האחרונה. לוכטה גם נראה יותר טוב, אם דעתי בעניין שווה משהו.
נאדאל פרש, אולי בשל הפציעה בברך, אולי כדי לתת לגוף לנוח, ואולי משום שאין לו שום רצון לראות עוד פעם את המגרשים בווימבלדון, משם עף בשלב מוקדם רק לפני כמה שבועות. נשארנו עם שני הגדולים של עולם הטניס.
אני לא יודע כמה שנים עוד יש לתור הזהב הנוכחי של הטניס, שבו יש שלושה שחקנים כל כך גדולים זה בצד זה, וארבע פעמים בשנה מובטח לנו שנראה לפחות קלאסיקו אחד, לפעמים שניים, בכל טורניר גראנד סלאם.
פדרר לא נגמר, כמו שהוכיח זה עתה בווימבלדון, אבל אנחנו אוהדי ספורט, ואנחנו יודעים בשיא האושר ששיברון הלב ממתין מעבר לפינה. כשבאה הזדמנות נוספת, שנייה בתוך פחות מחודשיים, להתמכר להם, על המגרש הכי מיתולוגי בטניס, אנחנו רק אסירי תודה.
נבחרת הכדורסל האמריקאית הנוכחית כל כך חזקה, שהוויכוח הכי גדול באמריקה נסב על השאלה מה היה קורה אילו נפגשה עם הדרים טים האוריגינלית מ-1992, זו עם ג‘ורדן ומג‘יק ובירד ו-11 שחקנים שנכנסו להיכל התהילה.
רק שאז מג‘יק כבר היה אחרי פרישה ובירד ממש לפניה, ואילו הפעם הינקים שולחים שלושה מאלה שיגמרו את הקריירה בעשיריית הכדורסלנים הגדולים אי פעם - לברון ג‘יימס, קובי בראיינט וקווין דוראנט - כששלושתם בשיא הקריירה.
אבל בכל זאת, אולי יקרה נס. בגמר בבייג‘ינג ספרד עלתה בלי שום סיכוי, ונכנעה לגרסה הקודמת של הדרים טים רק אחרי קרב אדיר, אחד ממשחקי הכדורסל הכי גדולים שראינו מחוץ לאן בי-איי.
הנבחרת הספרדית מלאה בשחקנים שרואים את האמריקאים כל יום ולא מפחדים מהם, ומצד שני משחקים יחד מגיל אפס ונהנים מהיתרון של האנדרדוג. הם יכולים להביא את הסנסציה הכי גדולה בתולדות הכדורסל? זה לא סביר, קרוב לוודאי שזה לא יקרה, אבל אנחנו נעביר כל שנייה בציפייה לכך.
האגרוף המקצועני גוסס, כורע תחת תדמית של שחיתות, פיצול לאינספור גופים שמי יודע מי מנהל אותם וקריסתה של קטגוריית המשקל הכבד, או העל-כבד, או איך שלא קוראים לזה היום.
במשקלים הבינוניים יש עוד כמה שמות גדולים, אבל תגידו את האמת: מני פקיאו, שזכה בעשרה תארים עולמיים, היה בארץ לאחרונה. שמעתם על זה משהו? אז מה שנשאר לנו הוא האגרוף האולימפי.
לא השמות, לא העתיד שלהם - הימים שבהם קסיוס קליי הצעיר זכה במדליית זהב ברומא וכולם דיברו על כוכב חדש עברו מהעולם - אלא בעיקר הקרבות הפוליטיים, כפי שהם מועברים על ידי לונדון וקירשנבאום של האולימפיאדה: שני החבר‘ה עם המבטא הכבד מיורוספורט.
מדובר בשני אנשים שלא מתיימרים להסתיר את חיבתם למהומה, ואת טינתם לכל דבר שקשור לארצות הברית. הם בעד המתאגרפים הקובנים וכמובן בעד כל אירי שהוא שיכור מספיק כדי להיכנס לזירה, אבל הם בעיקר נגד אמריקה. והם עושים את זה בכל כך הרבה חן, שממש לא יהיה אכפת לכם שבאגרוף האולימפי כמעט אין נוק-אאוטים, והקרבות כל כך קצרים שאפילו הישראלי עומד על הרגליים בסוף.
זה יקרה ביום האחרון של התחרויות, שנייה לפני שסוגרים. אנחנו נהיה הלומי ספורט, מחוסרי הכרה משעות של בהייה. ואז יתייצב, בעיר שמארחת את אחד מהמרתונים הגדולים בעולם מדי שנה ובמזג אוויר שאמור להיות הרבה יותר טוב ממה שהיה באיזושהי אולימפיאדה שאנחנו זוכרים, מקבץ מופלא של רצי מרתון לאחת התחרויות האולימפיות הגדולות אי פעם. גם זוהר זמירו שלנו יהיה שם, עוד ספורטאי שגבר על כל הקשיים.
הסיפור הוא, כמובן, קניה. מספר המשתתפים מכל מדינה מוגבל לשלושה, והקנייתים יכולים לטעון שאם היו נותנים להם, הם היו מציבים מועמדים ריאליים לעשרת המקומות הראשונים. בהחלטה שנויה במחלוקת - וכל החלטה הייתה שנויה במחלוקת - הם השאירו בחוץ את שיאן העולם הטרי מברלין פטריק מקאו, ואת המרתוניסט הכי טוב בעולם, נכון לשנה שעברה, מנצח המרתון בניו יורק ובבוסטון ג‘פרי מוטאי.
וילסון קיפסאנג, שניצח באפריל בלונדון, הוא המועמד המוביל, אבל כל מצב שבו יעמוד על הפודיום מישהו ממדינה אחרת, ולא חסרים מועמדים, יהיה דומה להפסד של האמריקאים בכדורסל.
לחסידי הז‘אנר, ואני לא, זה ענף ספורט שבו מתחרות ילדות מעוכבות גידול מאומנות על ידי גרסאות מודרניות של דרקולה, והתחרות מוכרעת על ידי שופטים שאף פעם לא ברור איך הם רואים את ההבדל בין 9.7 ל-9.65.
אבל יש המון אנשים שמתים על האסתטיקה של תרגילי הקרקע או הקורה, שלא לדבר על הצירוף "אלמנט טקאצ‘ב הפוך“. בשבילם, החצי הראשון של האולימפיאדה הוא בעיקר התעמלות.
היורו רק נגמר, עוד מעט מתחילה העונה, אצלנו כבר גביע הטוטו. כדורגל אולימפי אף פעם לא יהיה המונדיאל, הצ‘מפיונס ליג, אפילו לא אליפות אסיה. אבל בכל זאת, כדורגל.
נא להמתין לטעינת התגובות