יוקון: המערב הפרוע של קנדה
הגרסה המודרנית לבהלה לזהב מאיימת על אחד מאזורי הפרא הגדולים האחרונים שנותרו בצפון אמריקה
מאת: טום קליינס | צילום: פול ניקלן
במהלך בהלת הזהב הראשונה בקלונדייק שוטטו מחפשי זהב בערוצי הנהר הסמוכים כשהם מצוידים במכושים, במסננות ובאתים. כיום עיקר העבודה מבוצע על ידי צי ממוכן של דחפורים, מכונות קידוח ועובדים שמוטסים למקום. מספר האנשים המחפשים את מזלם ירד מאז התייצב מחירו של הזהב, אבל ביקוש גבוה ומתמשך למחצבים ותקנות שמיטיבות עם התעשייה ממשיכים לשאוב ליוקון חברות כרייה מקרוב ומרחוק, אפילו מסין.
מעל המתחם ההולך ומתרחב של ריאן בפאתי העיר מרעישים מסוקים. אלה מטיסים מחפשי מחצבים המצוידים במכשירי ג'י-פי-אס אל רכסי הרים נידחים ומהם. ריאן בן 50, אך הוא מקרין להיטות וקדחתנות של גבר צעיר בהרבה. "זהו פרויקט החיפוש הגיאוכימי הגדול ביותר בעולם כרגע, ואולי אי פעם," הוא אומר, וחיוכו חושף כמה שיניים עליונות חסרות. בשעה שהצרכים החומריים של שבעת מיליארדי בני האדם בעולם ממשיכים לגדול, הרצון לנצל את המחצבים השופעים של יוקון (זהב, אבץ, נחושת ועוד) הביא שגשוג לפינה הנידחת הזאת של צפון אמריקה, שנחשבה בעבר אזור ספר. אבל הוא הביא לקדמת הבמה גם את המתיחות הגוברת בין אלה שרוצים לשמור על שלמותו של אזור הפרא הגדול, מהאחרונים שנותרו ביבשת, ובין אלה שהצלחתם תלויה בחפירת אדמתו.
"הם מכסים את כל השטח בחלקות כרייה," אומרת טריש הוּם, בת שמפיין (Champagne) ואשיהיק (Aishihik), שתיים מהאומות הראשונות, כפי שמכונים כאן השבטים הילידיים של קנדה. אף שהום עוסקת בעבודת מיפוי הקשורה לכרייה, היא חוששת שהאזור מתקרב לנקודת מפנה שלאחריה יעלה המחיר הסביבתי והתרבותי של הכרייה על היתרונות שבה. "האנשים שבאים ומוציאים מחצבים לא שואלים מה יקרה לבעלי החיים שאנחנו צדים, לדגים שאנחנו אוכלים, לשכבת הקרקע העליונה ששומרת על הכל. וכשהבהלה תחלוף, איך תוכל הקהילה הקטנה שלנו להרשות לעצמה את מחיר הניקוי של הפסולת הרעילה?"
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פברואר 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

תגובות