מלחמת הקיום של ניגריה

הכרטיסן שעבד בתחנת האוטובוס בקאנו (Kano) עמד בגבו לפיצוץ. הוא נהדף ארצה בטרם שמע את הרעם. להבה ליחכה את ראשו. הוא שכב הלום כשפניו פונות כלפי מטה, צלצולים מהדהדים באוזניו ודם ניגר מרגלו עקב פגיעת רסיס. כשחדלו הצלצולים באוזניו, גברו הצעקות. הוא קם, ומבעד לעשן השחור הסמיך ראה אנשים מתרחקים ברגליים כושלות מהאוטובוסים. גופות שרופות נתלו משלדי החלונות. עד לפני דקות אחדות הם היו אוטובוסים חדשים ומבריקים עם 60 מושבים, הממתינים לנסוע ליעדים בדרום. עכשיו הם היו מדורה גדולה, כמו הקרבת מנחה טקסית קדומה ואיומה. על הקרקע סביבו ראה הכרטיסן גופות ושרידים של נוסעים, ספסרים, עמיתיו מהתחנה ונשים שמכרו קסווה מבושלת ודגים צלויים מגיגיות פלסטיק שנשאו על ראשיהן.

הוא הביט מטה לעבר רגלו וראה שגם הוא בוער. חרד ונסער הוא תלש את בגדיו מעל גופו. אחר כך יצא מהמגרש והצטרף לקהל אנשים ללא בגדים שהתנודדו בתוך ענני העשן השחור שהיתמר מהתחנה. "הלכתי עירום לבית החולים," אמר. הכרתו אבדה בדרך, ומישהו, אינו יודע מי, נשא אותו הלאה. הכרטיסן התעורר בבית חולים סמוך. אחר כך הוא הועבר לבית החולים האורתופדי הממלכתי של קאנו, שבו פגשתי אותו אחרי שבוע. המחלקות היו מלאות בקורבנות הפיגוע. גבר אחד ישב על מיטתו ובהה בקיר, מתאמץ לשאת את הכאב בשעה שאחיות עוטפות אותו בתחבושת. הוא הסתובב והביט בי בהבעה כה חביבה, ואני חייכתי. שאלתי – בטיפשות ברורה –  "אתה בסדר?"

"לא," אמר בשלווה, וחזר לבהות.

כשהתפוצצה המכונית חשב הפצוע על שתי מילים, בדיוק כמו הכרטיסן וכל אדם אחר שהיה באזור הפיצוץ, שהדהד בכל רחבי קאנו, העיר השנייה בגודלה של ניגריה: בוקו חראם. העובדה שאיש מהם או כל אחד אחר בניגריה לא ידע מי עומד מאחורי פעולות בוקו חראם או מדוע הארגון הזה רוצה לפוצץ תחנת אוטובוס לא הייתה רלבנטית.

באופן רשמי, לדברי ממשלת ניגריה בוקו חראם הוא ארגון טרור. הוא החל את פעילותו כתנועה בדלנית בהנהגת מטיף צפון-ניגרי מוסלמי, מוחמד יוסוף, שזעם על השחיתות ואוזלת היד של השלטון במדינה. השם "בוקו חראם" הוא שילוב של מילים משפת האוסה (Hausa) וערבית, וסבורים שפירושן הוא איסור לימודים מערביים או לא אסלאמיים. ב-2009, אחרי שיוסוף נהרג – קרוב לוודאי שהוצא להורג בידי המשטרה הניגרית – נשבעו חסידיו בבוקו חראם לנקום את דמו.

העולם מגיע להבנה העגומה ש-12 שנים אחרי 9/11, הקיצוניות המוסלמית האלימה והסכסוכים שהיא מציתה אינם נעלמים. מתלווה לכך הבנה עגומה לא פחות שהסכסוכים הללו מייסרים יותר מתמיד את אפריקה, יבשת שעדיין לא עומדת באתגרים של המאה ה-20, שלא לומר המאה הזאת.

במדבר סאהל (Sahel), ביתם של אל-קאעדה במגרב האסלאמי ושל קיצונים מוסלמים שעד לא מכבר שלטו בצפון מאלי, בוקו חראם נודע כארגון מרושע מהסוג החדש. הארגון שמטיף בין היתר לממשלה אסלאמית, למלחמה בנוצרים ולמות מוסלמים שבהם הוא רואה בוגדים, קושר ליותר מ-4,700 מקרי מוות בניגריה מאז 2009. ואף שניגריה, על 170 מיליוני תושביה, היא המדינה המאוכלסת ביותר ביבשת (אחד מכל שישה אפריקנים הוא ניגרי) וכלכלתה היא השנייה בגודלה באפריקה שמדרום לסהרה, ולמרות גודלה העצום, היקף מעשי הטבח שמיוחסים לבוקו חראם הוא אדיר.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון נובמבר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף