מאחורי הגדר

הרחש המרגיע של פכפוך מים הוא הפסקול של אזור הטרסות החקלאיות של בתיר, כפר פלסטיני השוכן בהרי יהודה לצד נחל רפאים ומסילת הרכבת לירושלים. המים זורמים ממעיין בכפר באמה רומית אל בריכת אגירה, וממנה לתעלות המשקות גידולים חקלאיים ובוסתני פרי בטרסות המשובצות בנוף כבר יותר מ-2,000 שנים. על ההיסטוריה הארוכה של הכפר ניתן ללמוד משמו, המשמר את זה של העיר הקדומה "ביתר". כאן היה מעוזו האחרון של בר כוכבא במהלך המרד ברומאים, ולכן חורבות העיר שנמצאות בראש הכפר נקראות כאן "חירבת אל-יהוד".

החלקות הקטנטנות המעטרות את הטרסות נראות כמו שמיכת טלאים צבעונית. מגדלים בהן בשיטות מסורתיות את החצילים המתוקים המפורסמים בכל האזור, זוקיני, כרובית, פלפל, שעועית ירוקה, עצי זית, שקד ועוד, כולם זנים מקומיים, שגדלים מזרעים של צמחים שיובשו במקום. לא בכדי נודע הכפר בעבר בתור "סל הירקות של ירושלים". אמנם היום מרבית התוצרת מופנית לצריכה עצמית, אך כ-20 אחוזים מאוכלוסיית הכפר, המונה כ-5,000 תושבים, עדיין מתפרנסים מחקלאות בשיטות המסורתיות.

לפני כשנתיים זכה בתיר בפרס מלינה מרקורי של אונסקו על שמירת המורשת התרבותית, ולאחרונה הוגשה בקשה לאונסקו מטעם הפלסטינים להכריז על נוף הטרסות הייחודי הזה אתר משולב של טבע ומורשת אנושית. "בכל הרי ירושלים אפשר לראות שטחי טרסות כאלה, אבל בבתיר המסורת החקלאית השתמרה בצורה הטובה ביותר," אומרת גילת ברתנא, אקולוגית מארגון ידידי כדור הארץ המזרח התיכון שתומכים במהלך ועוזרים לקדמו.

ההכרזה של אונסקו עשויה לסייע להציל את המקום הזה מסכנה. כאן, בלב כל גוני הירוק, אמור להיבנות המקטע האחרון של גדר ההפרדה באזור עוטף ירושלים, אשר יפגע בנוף העתיק ויפריד בין תושבי הכפר לאדמותיהם החקלאיות, שמהן לא נפרדו גם לאחר שסומן בהן הגבול בין ישראל לירדן. בתום מלחמת העצמאות נוצר מצב שבו שטחו של הכפר היה מצוי בידי ירדן, ואדמות התושבים היו בידי ישראל. "הסכם רודוס, הסכם שביתת הנשק בסוף מלחמת העצמאות, כלל סעיף מיוחד המכיר בקניין של הכפר באדמות ומאפשר לתושבי הכפר גישה חופשית לאדמות מעבר לפסי הרכבת," אומר אורי גינות מידידי כדור הארץ, שעתרו לבג"ץ נגד הקמת הגדר עם תושבים מצור הדסה. "משה דיין ערך הסכם שבעל פה עם ראשי הכפר, שלפיו אנשי הכפר יכולים לעבד את האדמות תמורת ההבטחה שהם לא יפגעו ברכבת," הוא מספר. כך הפכו תושבי בתיר להיות הפלסטינים היחידים שמורשים להמשיך לעבד את אדמותיהם מעבר לקו הירוק. לדברי חסן מועמר, מהנדס אזרחי צעיר ובן הכפר שפועל רבות למען פיתוח המקום, תושבי הכפר היו מחויבים מאוד להסכם הזה, והוא נשמר עד היום. "כבר כשהייתי ילד, חינכו אותנו בבית הספר שאסור לפגוע ברכבת. אבל גדר ההפרדה תהיה הפרה של ההסכם, ואני חושש שדווקא היא תצית אלימות," הוא אומר.

רשות הטבע והגנים מצדדת בעותרים בנושא הזה. "מכשול קו התפר פוגע בצורה מהותית בערכי הנוף והמורשת, שבאופן טבעי אנו מחויבים לשמור עליהם. מדובר במפעל בנייה שנמשך אלפי שנים, נוף שמעיד על מורשת תרבותית רוחנית של אבותינו," אומר זאב הכהן, מתכנן של מרחב ירושלים והרי יהודה ברשות הטבע והגנים. "הגדר תפצע את הנוף הקדום ותחסל את התרבות החקלאית. לכן היינו מעדיפים שמערכת הביטחון תעשה הערכת מצב מחודשת שמתאימה למציאות של היום ותבחן אפשרויות אחרות." הכהן מתייחס בדאגה גם לפגיעה האקולוגית ואומר כי "קיטוע של בתי גידול מוריד את יכולות ההישרדות של בעלי חיים בטווח הארוך ואת האפשרות לקיים מערכת אקולוגית בת-קיימא." כעת ממתינים לתגובת מערכת הביטחון, שבג"ץ הורה לה להסביר מדוע לא תבטל את בניית הגדר או תשנה את התוואי לכזה המאפשר את שימור האזור. בינתיים, חסן מועמר ממשיך לתכנן את עתידו של הכפר כאטרקציה של תיירות בת-קיימא. הוא עצמו מתכנן להקים מסעדה הצופה לטרסות שבה יוגשו מנות מהתוצרת האורגנית של הכפר. אחרים מקווים להפעיל יום אחד את בית ההארחה הנבנה כאן, ויש שחולמים על רכבת תיירותית, שבילי אופניים ושפע של תיירים שיגיעו למקום וייהנו מנוף הטרסות הירוק, מהמים הזורמים ומשכיות החמדה של הכפר. אך יש להם מכשול בטון ענקי לעבור.  

לקריאת כל התגובות ברצף