פנינים ידידותיות לסביבה

כאשר ג'וש המברט רוצה לסייר במפעל המשפחתי שלו הוא צולל אל מימיה הצלולים של לגונה עטורת דקלים שנראית כתמונת גלויה. המברט הוא המנהל והבעלים של קמוקה פרל (Kamoka Pearl) שבאטול אהה (Ahe) בפולינזיה הצרפתית, חברה המבקשת לנער את שוק הפנינים הבינלאומי על ידי ייצור פנינים בשיטה המעודדת קיימות.

החברה מגדלת צדפה מהמין המקומי Pinctada margaritifera. הצדפות מונחות בתוך סלים או רשתות מפלסטיק כדי להגן עליהן מפני טורפים, בהם נצרנים, צבי ים וטחנים. הסלים והרשתות תלויים בתוך המים על חוטים שאורכם נע בין 300 מטרים לשני קילומטרים. החוטים מעוגנים לקרקעית הלגונה, שעומקה 30 עד 60 מטרים, כאשר הצדפות נחות בעומק של כשישה מטרים.

כאשר רכיכה גדולה דיה העובדים פותחים בזהירות את הקונכייה ומחדירים גרעין קטן או חרוז וכן חתיכה של גלימה, קפל בגופה של הרכיכה שאחראי להפרשת החומרים לבניית הקונכייה, אשר נחתכה מצדפה אחרת ומסייעת לצדפה הנוכחית להפריש את הדר, החומר שמצפה את הגרעין ויוצר את הפנינה. חברת קמוקה משתמשת בחרוזים שנחתכו מדר בקונכיות של צדפות מתות.

בהמשך התהליך, פנינים קטנות מוצאות מתוך הצדפות ובמקומן נשתל חרוז גדול יותר, שגם הוא נעטף בדר. לאחר הוצאת הפנינה המוגדלת, הצדפה לרוב "מוקרבת", מאחר שהסיכויים שהיא תייצר שוב פנינה נוספת באיכות זו הם נמוכים. הבשר מהצדפות עשוי לשמש למאכל של תושבי המקום. כדי להחליף את הצדפות האבודות, החקלאים בדרך כלל אוספים זחלים של צדפות מהלגונה שבה הם עובדים.

אחד האתגרים בגידול צדפות ברשתות או בסלים הוא שהן מתכסות בבלוטי ים, ספוגים ויצורים ימיים אחרים במהירות רבה יותר מאשר במצב שבו היו נותרות חשופות במים הפתוחים. אם צדפות מתכסות יתר על המידה הן לא מייצרות פנינים גדולות, ולכן יש לנקותן על בסיס קבוע. "קיימות דרכים ידידותיות לסביבה ודרכים הרסניות לניקוי צדפות," אומר קנט קרפנטר, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת אולד דומיניון בווירג'יניה. קרפנטר הוא איכטיולוג (חוקר דגים) שחקר לאחרונה את ההשפעות האקולוגיות של חוותו של המברט (המחקר מומן בחלקו על ידי נשיונל ג'יאוגרפיק וקרן ווייט).

במשך שנים היה נהוג לשלות את הצדפות המלוכלכות אל סיפונה של סירה ואז לשטוף אותן בעזרת זרם חזק של מים, אומר קרפנטר. "אם מי השטיפה מוחזרים ללגונה, נוסף אליה חומר אורגני רב." ייתכן שהכמות תהיה גדולה מדי לפירוק על ידי דגים או יצורים אחרים, ולכן השיטה הזאת עלולה להוביל לפריחת אצות ולאזור ללא חמצן. התהליך אף עשוי להפיץ חסרי חוליות שאינם רצויים, כגון ספוגים, בסביבת החווה, או להכניס אותם בכמויות שמשבשות את האיזון האקולוגי. בתגובה החלו חקלאים מסוימים להביא את הרכיכות ליבשה כדי לשטוף אותן, אומר קרפנטר. הבעיה בגישה זו היא החשש שתיווצר בריכה של מים העשירים בחומרי הזנה. במידה שהמים עומדים, עשויה לעלות מהן צחנה רבה.

להמברט היה פתרון אחר. כשהצדפות שלו זקוקות לניקוי, הוא מעביר אותן מאזורי הגידול במים העמוקים לאזורים רדודים מאוד, שבהם יש בדרך כלל שפע של דגים. הצוות משאיר שם את הצדפות למשך כמה ימים, די זמן כדי שהדגים הרעבים ינקו אותן. מאחר שהדגים ניזונים אגב תנועה, התהליך אינו גורם לחומרי הזנה להצטבר במים. "היצורים השונים הנצמדים לצדפות משמשים להזנה של מגוון דגים," הוא מתאר. "מתקבלת חלוקה הוגנת של מזון, ואף התחלנו להבחין בעלייה בכמויות הדגים."

לקריאת כל התגובות ברצף