היש רחוב כמו סומסום?
תוכנית הטלוויזיה המצליחה רחוב סומסום חוגגת יומולדת 40. לרגל האירוע יוצא דני זאק למסע אל העבר ובפרץ נוסטלגיה אדיר מחזיר את כולנו אחורה בזמן
ואכן, הדמויות והצלילים של "רחוב סומסום" מהדהדים כיום בתודעתו של כל מי שגדל בארץ בשנות השמונים, גם כאלה שפחות אוהבים להתרפק על נוסטלגיה. בהתחשב בעובדה שאת הסדרה הישראלית המקורית צילמו במשך שלוש שנים בלבד, אין ספק שמדובר בהצלחה מסחררת.
תראו לי מישהו שגדל פה בארץ בשנות השמונים שלא יבין על מה אני מדבר כשאומר לו: "אני רוצה להיות שם!". מי לא זוכר את "12 פרות משה יצאו לפיקניק", את "בנץ הוא זה" או את רותי הולצמן סופרת עד עשר בצעקות רמות, כאילו היא מתפתלת מכאבי שיגרון?
הסדרה משודרת בישראל עד היום בערוץ הופ, בגלגולה השלישי (ועוד נגיע לסדרה הישראלית-פלסטינית). יסלחו לי המפיקים והשחקנים של העונה הנוכחית – זה טוב, אבל לא מצוין. עם כל הכבוד לצחי וברוש, עם כל הכבוד למסע הפרסום נגד אלימות "עכשיו התור לפתור", זה לא מגיע לקצה הקרסול של קיפי בן-קיפוד, נתן דטנר, מיקי קם, יונה עטרי, מכרם חורי, חנה רוט, שמואל שילה ועוד רבים וטובים.
ב"רחוב סומסום" ראיתי לראשונה ערבים "טובים". כילד שגדל בשנות השמונים הגזעניות, ידעתי שהערבים הם "רעים". לא יכולתי שלא להתפלא מדמותו של מכרם, "הערבי הטוב" של הסדרה בעונה הראשונה. ראיתי ילדים ערבים. בהמשך, ראיתי אפילו ילדים שנולדו באתיופיה.
הסדרה הוציאה אותי מתוך הקיבעון המחשבתי, לפיה יש תרבות נורמטיבית אחת (אשכנזית), וגיליתי את הקסם שיש בסלט הזה שנקרא החברה הישראלית.
אחד הקטעים הקסומים והזכורים לטוב הוא הביצוע בעברית וערבית של מיקי ומכרם לשיר "זה עולם קטן מאד",
הקטע הזה מבטא באופן מוחלט את הערכים ש"רחוב סומסום" גידל אותי עליהם – אהבת אדם. ילדה ערביה מחייכת בידידות לילד יהודי חובש כיפה, ילד אשכנזי מפזז לצד ילדה ספרדיה. כל הילדים ברחוב סומסום רוקדים יחד עם קיפי, וברקע בלונים, שמחה והכי חשוב – אווירה של שוויון.
בלי ששמתי לב, הסדרה הזאת לימדה אותי את המילים הראשונות בערבית. זאת באמצעות השיר האינפנטילי והקליט: "נג'אס הוא האגס, מוז היא הבננה, אננס הוא אננס, תופח הוא התפוח".
אבל לא רק ערכים הקנתה לי הסדרה. אפשר לומר שאת הערכים שינקתי מהסדרה למדתי להעריך עם התבגרותי. בתור ילד, הסדרה העניקה לי שעות רבות של הנאה צרופה.
עד היום אני מסוגל לחרוש את היוטיוב, ולצחוק בלי סוף לשמע: "בנץ לא יכול לדבר כרגע, הוא מדבר עם הבננה". ובכלל, בואו לא נשכח שאריק הוא בעל זכות הראשונים לאחת המילים הכי נפוצות בעברית המקוונת של היום: "חחחחחחחחחחחח" (צריך רק למצוא את הדרך לבטא את זה כמוהו, כאשר הראש מהנהן בקצב).
ועוגי. איך אפשר להיזכר ברחוב סומסום בלי להיזכר בעוגיפלצת החמוד, שמגיח משום מקום, ומסוגל להצחיק עד לב השמיים במילה אחת: "עוגיה". לצד עוגי, גם לבובה כרובי יש מקום של כבוד אצלי. אני זוכר שבתור ילד, קינאתי בכרובי שהוא מזיז גם את הראש כשהוא מדבר, ולא רק את הלסת.
ולא נשכח את קרמיט הצפרדע, שרלוק המלוק, מר סופר, מלכוש הקוסם (והמשפט האלמותי: "אכלת פלפל – שתה מיץ"), חפציבה, שרגא, עזרא ודינה.
ואני חושב שאין ילד בישראל שלא אוהב את קיפי ומוישה. השטויות שהשניים הללו היו עושים – החל מסביבון שכל האותיות בו ג' וכלה במוישה שמשתכר כלוט בליל הסדר.
אכן, דמותו של אספינטה הספרדי דומה להפליא לקיפי. אלא שהיא נראית כמו חיקוי גרוע. מי שיצפה היטב בבובה של אספינטה יראה שלקיפוד הזה אין בגדים, והוא נראה כמו קיפי שסובל ממחלת עור חמורה. ובכלל, קיפי הגיח למרקע בשנת 1982. אספינטה נוצר רק בשנת 1983. ישראל לא יכולה לחקות משהו שעוד לא קיים.
בשנת 1986 שודרה בארצות הברית ההפקה הישראלית-אמריקאית "שלום סומסום", שנועדה לחשוף את ילדי אמריקה למדינת ישראל ולתרבות היהודית. בסדרה השתתפו הדמויות מ"רחוב סומסום" הישראלי, שאירחו שחקנים אמריקאים מפורסמים שיש להם זיקה יהודית כלשהי, בהם בוני פרנקלין ושרה ג'סיקה פרקר.
הסדרה נפתחה בקטע מהאולפן של "רחוב סומסום" האמריקאי, שבו השתתף הכנר הישראלי-אמריקאי יצחק פרלמן, לצד הדמויות של ציפורת ואוסקר.
לאחר מכן, הופיע הפתיח המקסים, שבו אריק ובנץ לוקחים מזוודה ונוסעים מססמי סטריט לרחוב סומסום, כשברקע המנגינה של שיר הפתיחה מהסדרה האמריקאית, וכאשר הם מגיעים לישראל, נשמעת המנגינה שהלחין יוני רכטר.
בשלב זה, קיפי מציג לילדים האמריקאים את התוכנית המשותפת ואת שמות הדמויות בעברית: "ברט וארני הם אריק ובנץ, קרמיט דה פרוג הוא קרמיט הצפרדע". הסדרה "שלום סומסום" שודרה בישראל, בדיבוב חלקי לעברית, בשנת 1989, ובהמשך שודרה גם בדיבוב מלא לעברית ובשל גל העלייה הגדול, גם בדיבוב מלא לרוסית.
בשנת 1996 הפסיקה הטלוויזיה החינוכית לשדר את הסדרה המקורית, כיוון שתם הסכם זכויות היוצרים המאפשר את שידור הקטעים המדובבים של הבובות מארצות הברית. בשנת 1998 החליטו בישראל, ברשות הפלסטינית ובארצות הברית על מיזם חדש: "רחוב סומסום – שארע סימסים", הפקה ישראלית-פלסטינית על דו-קיום.
אני האחרון שיבקר הפקה של דו-קיום. אבל למה הרסתם את קיפי? מסתבר שהבובה המקורית של קיפי התפוררה, וכשבאו לעצב את הבובה החדשה, היא הייתה ללא "נעלי קיפי", נעלי הבית החומות שהפכו ללהיט בשנות השמונים.
בהפקה האמריקאית אף הייתה החוצפה השוביניסטית לדרוש מישראל שלא להשתמש בשחקנית הנפלאה שרי צוריאל, כדי שקיפי יישמע גברי יותר.
למרות שממש התעצבנתי בכל פעם שראיתי את קיפי האהוב שלי "מזויף", סקרי דעת קהל הוכיחו שהסדרה התקבלה יפה בקרב ילדים ישראלים ופלסטינים. ההפקה המשותפת שבקה חיים עם תחילת העימות בין ישראל לפלסטינים. הדמויות מהרשות הפלסטינית ימשיכו בקרוב בסדרה עצמאית משלהם.
כיום מחזיק ערוץ הופ בזכויות על הפקת "רחוב סומסום" הקיימת. זה נחמד, זה יפה, אבל זה לא מה שהיה פעם. אמנם החזירו את מוישה אופניק, אבל קיפי עדיין לא חזר. אולי ננצל את חגיגות הארבעים לרחוב סומסום כדי לקרוא לאנשי ההפקה הנוכחית: החזירו את קיפי לסדרה. והפעם, עם נעלי קיפי ועם שרי צוריאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
