'ניו אייג NRG - חוקר מן הסוג ההוגה

ערן סבאג.

חוקר מן הסוג ההוגה

בכל מקום בו זיהה אמת קיומית שם הוא חנה. ערן סבאג נפרד מהאוטופיקציוגרף הישראלי הראשון



	ערן סבאג 11/5/2005 18:38

	אורי לוטן היה חוקר תרבות. חוקר תרבות מן הזן הנדיר שהולך ומתמעט. חוקר תרבות במובן הנע, הדינמי. חוקר המנסה להבין את פשר קיומו ואגב מסעו עוצר ונח בתחנות השונות הנקרות בדרכו. זו הסיבה שתנועתו היתה גם גיאוגרפית, גם לשונית וגם אינטלקטואלית. חוקר במובן המתבונן. המתנסה. בכל מקום בו זיהה אמת קיומית שם הוא חנה. לעתים לתקופות ארוכות, לעתים לתקופות קצרות. חוקר מן הסוג ההוגה. מתבונן בתופעה, מתרגש ממנה ומיד חש מאילו שפות היא מורכבת. כל דיבור או קביעה היתה נעדרת משוא פנים, חדה מאוד. כל זה יצר מבּוע מבריק ומקורי של כתיבה וניתוח. ל"חיים כבצל", הרומן שכתב, הוא קרא אוטופיקציוגרפיה. צירוף נפלא, חכם וקולע להפליא. לכל הידוע לי עד עתה אורי הוא ראשון ובינתיים יחיד האוטופיקציוגראפים. ואין החדשנות המילולית הזו מבטאת אלא חדשנות מחשבתית ויוצרת. כשם שאיש לא ראה עצמו ככזה לפניו הרי שכל מה שראה אורי בשבתו כאוטופיקציוגראף נסתר מן האחר. במשך חודש אחד בלבד, כשהוא עובד ימים כלילות, אורי תרגם את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של הגונזו-ג'ורנאליסט, האנטר תומפסון. אולם מי שיחפש ימצא כי שמו של אורי חתום גם על ה"תרגומונזו". זהו אכן תרגום מאנגלית לעברית של הספר אולם הוא נעשה כאשר תומפסון עצמו מפקח על מלאכת התרגום. אך גם בזה אין די. תוספת ה'גונזו' למילה 'תרגום' מרמזת כי בפנינו יצירה הכתובה עברית, למעשה יצירה עצמאית, שנוצרה על ידי ויחד עם המתרגם המסוים הזה שלקח אותה תחת חסותו. וכך היה אורי גם לתרגומונזאי הראשון. ולבד מן השעשוע המילולי הרי שיש כאן תרגום עמוק וחכם המתמודד עם כל האתגרים הקשים ביותר שנוצרים במפגש בין העברית לאמריקנית של תומפסון. וכשמסיימים לקרוא, המקור של תומפסון הוא אך וריאציה נוספת לאותו נושא, כלשון המוזיקאים. שפת העולם, התרבות, מורכבת גם מן הקולות הנשמעים ולא רק מן האוסף האינסופי של המילים הכתובות והמודפסות. אורי חי ויצר במרווח השמור לבני עלייה. אותו מקום בו הוגים רבים כל כך ניסו לנסח את רעיונותיהם. הארץ הבלתי נודעת בה שורר ומצוי הגשר הבלתי מפוענח המצוי בין המוזיקה למלל האנושי. בין הקול למילה. שתי מהויות אלו זרמו בעורקיו. כל פירוש הכיל את הצדדים החווייתיים, האינטלקטואלים והמוזיקליים. כך שורש האהבה לגרייטפול דד הכיל הרבה יותר מאשר את העובדה כי היתה זו לדידו הלהקה הטובה ביותר מבחינה מוזיקלית. את הדד החשיב אורי כאבן יסוד שהיא תופעה מרכזית, ביטוי לרחש היסטורי שהחל וסימל את מהפכת שנות השישים בארצות הברית. הופעה של הדד היתה הרבה מעבר להופעה. היא היתה דוקומנט היסטורי. אורי יכול היה לנוע בפלאיות בלתי מוסברת במרחב התחבירי שבין הרעיון הטמון בטקסט לרוק אנד רול שמביע אותו. כאשר שני הקטבים הללו, לצורך העניין, שווים בערכם ובמידת נוכחותם בעולם. נקודת מבטו החיה של אורי, החסרה כעת, פירושה בניין תרבותי שלם אשר זרע צמיחתו הגדולה כבר נבט וכֺה עצוב שדווקא יוצרו לא יראה בחנוכתו. אורי לוטן היה מבקר, מתרגם, סופר, שדרן, פרשן , מתבונן, חוקר והֵלֶך - אדם שלֵם.





התחושה מוזרה. האם יכול להיות שפגשתי אדם שבאמת הייתי אמור לפגוש? האם יתכן כי אורי לוטן הוא אחד האנשים היחידים עליהם ניתן לומר בבטחה כי בריאתם בעולם הזה היתה מתוכננת? אולי מחויבת ואף מדויקת? אף כי שירתנו ושידרנו באותה תחנה, גל"צ, את אורי הכרתי רק מאוחר יותר. ידעתי עד אז כמה אהבות, כמה דירות, כמה קונספטים כלליים, כמה תהיות על החיים ועוד כמה שאלות שרציתי למצוא להן תשובה טרם אעזוב כדרך כל בשר. מכל אלה כמעט ולא נשאר דבר. הכל חולף ומשתנה. נקודות המבט הולכות ועוטות עליהן שנים על גבי שנים. רבים מן הדברים שהחזקתי בהם לא אתוודה עליהם גם בעינוי. בדרך גיליתי כי לא רק לזמן יש הכוח לחולל באדם את שינוי דרכיו ותחושותיו. גם לאנשים יש. ודי במפגש או שיחה אחת. במקרה שלי היה זה אורי. ולמזלי הטוב זה נמשך שנים. שנים ארוכות שהיו מעל לספירת הזמן, כאשר מתחת ומעל לדיבור שלנו התנגן לו בצורה זו או אחרת פס הקול של חיי בשנים האחרונות. הופעה של הדֶד. הישנות התופעה הזו גרמה לי לפחות פעם אחת לומר לאורי שפגישות כאלו הן פשוט גן עדן עבורי. מעל לזמן, ליומיום, כמעט מעל למרחב. אורי היה בחיי ציון זמן. כזה השמור לבן משפחה מן הדרגה הקרובה ביותר. אח גדול שהוא גם חבר טוב וידיד נפש. נגעה בי כנף נשמתו של אורי ומאז אני מתעופף מרקיע אחד לרקיע אחר. ועכשיו לבד. עד בוא יום פקודה. אני אוהב אותך אוריל'ה וכבר מחכה לתחייתם של המתים. כי אין לי סבלנות וליבי מתגעגע.





הפעם הראשונה שנפגשנו לשיחה היתה כאשר רציתי, יחד עם קולגה מגלי צה"ל, לערוך סדרת תוכניות שתסכם את תרומתו של דור הביט והשפעותיו על התרבות הפופולרית בישראל. זה היה בקפה הבימה. "החיים כבצל" כבר יצא. אורי כבר לא היה בתחנה. הוא ציין אז את העובדה העצובה שאת ז'אק קטמור, כרגע, בקושי ניתן לראיין. ישבנו שם כשעתיים. ומאז לא נפרדו הדרכים. כל הימים חשתי כי החברות הזו יקרה מפז. ידעתי כי מדובר באדם גדול. מהר מאוד השיחות הלכו ופרצו את גדר חליפת הדעות. לשמחתי. אני חושב שבאיזשהו מקום כל דבר שאורי אמר לי נמצא וחי בתוך נפשי. גם אם לא אזכור את הכל. השיחות על אמונה, על הגרייטפול דד, על אלן גינסברג, על הודו, על ג'רי, על האקסלי, על ויטנאם, על הבנקים, על חוזי שכירות, על דמי מפתח, על עוול, על עשירים, על ברכט, על בראיין אפשטיין, על הביטלס, על האולמן ברדרס, על מלחמת האזרחים האמריקנית, על רייגן, על ארנולד שווארצנגר, על מייקל קורטיז, על בודהיזם, הינדואיזם, נצרות, רד נקס, בוב דילן, על גלגול נשמות, על גל"צ, על הצינגלה, על רדיו, על זן, על אבא, על אמא, על תומפסון, על אושו, על סמים, על החיים, על אנשים טובים שהלכו, על ז'אק קתמור, על אן טוכמאייר, על ספנסר דריידן, על פיג פן, על חברים, על חברים שלא היו חברים, על תרגומים,על מחזות, על אהבות, על השירות הצבאי, על מדינת ישראל, על סן פרנסיסקו, על סינטרה, על חוויות דתיות, על וויליאם בורוז, קרואק, ג'ק לונדון, תומס דה קווינסי, וויר, לירי, האנציקלופדיה הפסיכדלית, וויליאם ג'יימס, על ה"ברוך השם" במזכירה האלקטרונית שלי, על מסקאלין, פיוטה, אל.אס.די, קן קיזי, על החדשות, על השפה הגרמנית, על היום שלנון מת, על אמסטרדם, על כוס קפה, על זה שאורי חייב לחזור למסגרת של המשקפיים שהיתה לו פעם כשהיה חייל, על אלברט הופמן, על זה שהצחוק שלו מזכיר קצת נעירה של חמור, על זה שהכל נפל לו מהידיים כל הזמן, על תיאטרון, על גאולה, על פיטר פונדה, ווילי נלסון, קלפטון, על הקלות הבלתי נסבלת של הסבל והרוע, על הכיף האדיר שנפל לעתים בחלקנו, על הכתיבה, על האהבה למאזינים ולקוראים, על הקיץ בישראל, על חוסר האונים, על זה שניפגש בימי חמישי בלילה אבל לא יותר מדי מאוחר, על gdlive.com, על dark star, על שנון, על סטלה, על "נראֶה כמו גשם", על האושר ועונשו, על ציפורי לילה, על בדידות, על שמחה, על דירת הגג, על לוי אשכול שנפטר בדיוק ביום שבו אורי התחיל את הקורס בגלי צה"ל. וגם על זה שתמיד נהיה חברים. תמיד. ערן סבאג הוא שדרן בגלי צה"ל.

שמור במזוודה		שלח לחבר		הדפסה
הוסף תגובה		עבור לפורום		כתוב לעורך

ראשי > ניו אייג' > מיוחד > אורי לוטן


שמור במזוודה		שלח לחבר		הדפסה
הוסף תגובה		עבור לפורום		כתוב לעורך

כתבות פרוייקט

בלדה לאיש רזה

חוקר מן הסוג ההוגה

בן זונה של סיפור

צליבה אדומה של מת אסיר תודה

אוריליין

רקוויאם מוקדם

רענן כמו גזר

ידעתי שכאן הולך להיות רוקנרול

הרהורים על זמן