עושים סדר: קווים לדמותו של דראפט ה-NBA
שיטות הבחירות הטריטוריאליות והטלת המטבע כבר עברו מן העולם לטובת הגרלה עם סיכויים סטטיסטיים מפולחים היטב, אבל גם במצב הנוכחי, הקבוצות הטובות יודעות לדפוק את השיטה, והגרועות לא מצליחות ליהנות ממנה
אבל זה לא היה חייב להיות ככה. כי פעם לא היתה הגרלת הלוטרי, והבחירה הראשונה היתה נקבעת בהטלת מטבע בין שתי קבוצות – הגרועה ביותר במזרח ובמערב. פניקס התייצבה להגרלה של 1969 מול מילווקי. הבאקס זכו ולקחו את לו אלסינדור, שהפך לקארים עבדול ג'באר. הסאנס קיבלו את ווק. אפילו אוכל תאילנדי לא יצא להם מזה. שלא לדבר על אליפות.
מאז היווסדה, ה-NBA מנסה לשמור על אלמנט התחרותיות והמחזוריות, מאבני הבסיס של הספורט האמריקאי ואולי גם החברה שם בפרט. בשביל שזה יקרה, צריך לצ'פר את החלשות עם שחקנים טובים. אבל עדיין יש קבוצות שמצליחות לא להצליח גם בשיטה הזו. תשאלו את הקליפרס.
האדומים מאל.איי כבר זכו בנכס הגדול מכולם, הבחירה הראשונה, פעמיים תוך עשור. ב-1988 הם לקחו את דני מאנינג לפני ריק סמיתס ומיץ' ריצ'מונד, אם כי הבחור באמת היה כוכב מכללות גדול. ב-NBA הוא הצליח פחות.
ב-1998 חיכו דירק נוביצקי, פול פירס, וינס קרטר, אנטואן ג'יימסון ומייק ביבי בחדר לשמיעת שמם, אבל הקליפרס הלכו על הסנטר מייקל אולווקנדי, שכל היודע דבר על מקום הימצאו מוזמן לדווח. ואגב, בכל אחת מהפעמים הללו, שנה לפני היום הגדול של הקליפרס, נפל הפור על סן אנטוניו, והבחירות הראשונות שלה היו דייויד רובינסון וטים דאנקן.
עוד לפני הטלת המטבע, עד 1966, היתה נהוגה שיטת "הבחירות הטריטוריאליות", בהן קבוצות יכלו לבחור גיבור מכללות מקומי כדי לנסות ולמשוך עוד אוהדים לליגה המתחילה. שיטת המטבע היתה נהוגה עד 1984, כשהקש ששבר את גב הקומישנר היתה עונת 1983/4 בה יוסטון הסריחה את הפרקט ברבע העונה האחרונה, כדי לפלס את דרכה לתחתית ולקבל את האקים אולאג'ואן. מעתה, הוחלט, הכל ייקבע בהגרלה.
רק שגם כשהכל נראה בסדר למראית עין, יש טענות. בהגרלה הראשונה ב-1985, הלוטרי של פטריק יואינג, שבע קבוצות שנותרו מחוץ לפלייאוף זכו בסיכויים שווים. אבל חובבי
מאז השיטה הלכה, השתנתה והשתכללה. ב-1987 רק שלוש הראשונות השתתפו בהגרלה, ב-1990 כבר היו 11 שהשתתפו בה כשהגרועה ביותר קיבלה 11 סיכויים מתוך 66, זו שאחריה 10 וכו'. כיום יש 1001 כדורי פינג פונג, כשהקבוצה הגרועה מבין ה-14 שלא העפילו לפלייאוף מקבלת 25 אחוז למקום הראשון, ובכל מקרה, לא יכולה ליפול מתחת למקום הרביעי.
רק שני טרנדים כמעט הלכו והתקבעו: קודם כל, לא משתלם להפסיד בכוונה. לפעמים דווקא קבוצות שפיספסו את הפלייאוף ממש ברגע האחרון קיבלו את הבחירות הגבוהות, כמו אורלנדו ב-1993. רק לעתים נדירות הקבוצה בעלת הסיכוי הגבוה ביותר לקבל את הבחירה הראשונה אכן זכתה בה, כמו שקרה לקליבלנד, שסיימה עם אותו מאזן כמו דנבר ב-2003 בתחתית הבאר של הליגה, וקיבלה את לברון ג'יימס. הנאגטס הסתפקו במקום השלישי ובכרמלו אנתוני, בחירה חביבה לכשעצמה. שנה לאחר מכן, אורלנדו שיכפלה את הפטנט עם דווייט הווארד. הן היו היחידות שסיימו אחרונות וזכו בלוטו.
מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה: יש קבוצות שמצליחות לנצח גם את השיטה. אם בזכות סקאוטינג מצוין, בחירות של שחקנים שנשארים ומתבשלים באירופה במקומות נמוכים, או טריידים במבט לעתיד, שגורמים לקבוצה אחת להיכשל ולשנייה לזכות בבחירה גבוהה.
אתר 82games.com דירג לא מזמן את קבוצות הליגה לפי "איכות" הבחירות שלהן, לעומת המקום בו השחקנים נבחרו, בעשרים השנים האחרונות. מילווקי זכתה במקום הראשון, הרבה בזכות בחירות כמו מייקל רד במקום ה-43, אבל שלוש הבאות אחריה, הלייקרס, פניקס וסן אנטוניו, הן לא במקרה גם בין המועדונים היותר יציבים בצמרת הליגה.
וכך, גם כשבאים לעשות סדר בדראפט, מגלים שאפילו השיטה ההוגנת ביותר – והיא בהחלט כזו, בכל הפרמטרים הסטטיסטיים – לא תמיד מצליחה לתקן את הפערים בניהול, בידע, במסורת. היא יכולה לעזור ולתת גם לעניים דג שמן מפעם לפעם, אבל המצליחים באמת, כמו בתחומים אחרים בחיים, הם אלה שיודעים לדוג גם אחרי שכולם כבר עזבו את הים.
נא להמתין לטעינת התגובות
