השיחה האחרונה בגינה: מציאות מדומה
הצעקה האחרונה, השיחה בגינה. והפעם: האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו או שכולנו לוקים בעיוורון?
"אני בטוחה, ותסלחי לי, אבל את לא יודעת מי הילד שלך", אמרה לה. "את כנראה לא מכירה את עילי. הוא מבריק. דור, שיושב לידו, אולי מעתיק ממנו. לא ההפך".
"פייר, חשבתי שהוא רק מתוק וורבאלי. מי היה מאמין", שיתפה אחר כך אמא של עילי את חבריה לגינה בהשתוממות והובילה לדיון בנושא "איך זה שאנחנו לא באמת רואים את ילדינו".
"תשמעו קטע באותו עניין", המשיכה אמא של עילי. "אתמול דיברתי עם אמא של ילד אחד, מגעיל ואלים. כשסיפרתי לה מה הוא עושה לאחרים היא היתה המומה. השוק שלה היה אמיתי כשהיא אמרה לי: 'הבן שלי?! הוא ילד נהדר! הוא המגשר בכיתה! כולם ניגשים אליו כדי לפתור בעיות!".
"נו, קלאסי", הסבירה האמא הפסיכולוגית. "זה בוחן המציאות הלקוי של ההורים כשהדבר נוגע לילדים שלהם. יש לזה הסבר ביולוגי - האוקסיטוצין - הורמון האימהות והאהבה אל הילדים".
"מילא שהאמהות לא רואות", הוסיף אבא של עודד, "אבל מה עם האבות? גם אנחנו עווארים?".

כעת הגיע תורה של האמא המהורהרת להצטרף לדיון: "אני חושבת שהסיבה היא לא האוקסיטוצין, אלא תמונת המציאות הפנימית של ההורים. אנשים נוטים לראות את הקרובים להם ביותר כאיבר המשכי של עצמם. אמא שיש לה ביקורת עצמית גבוהה תחיל את אותה ביקורת על ילדיה, ואילו אמא שנוטה להכחשה תכלול את הילד האלים שלה בתוך תמונת המציאות הוורודה מדי שהיא מתחזקת בתוך עצמה. הילד האמיתי מקבל את אותה פריזמה שבה אוחזים הוריו, וככה הוא קצת בלתי נראה בעיניהם".
מצחיק", גיחכה הפסיכולוגית. "זה היה הסבר מלומד למשפט העממי "כל קוף - בעיני אמו נסיך".
המהורהרת המשיכה בשלה: "רואים את זה גם ביחסים בין בני זוג",
"את חושבת שזו הסיבה שהיא מבלה כל כך הרבה מחוץ לחנות?", שאלה האמא הפסיכולוגית, "אני דווקא חשבתי שהיא פשוט אוהבת להיות שם".
"לא אוהבת ולא נעליים", אמר אבא של עודד. "היא מספרת לכולם שהילד שלה מת על ספרים ולכן היא נמצאת שם כל כך הרבה".
"ומה לדעתך האמת?", שאלה האמא הפסיכולוגית, ואבא של עודד השיב: "הילד שמנמן כמו אבא שלו. הוא פשוט טוחן כל יום פיצות בפיצרייה הצמודה, ואמא שלו משמינה מנחת".