אבא של שבת: הטור של ליאור גלציאנו
לך תסביר לילד שלך שהעולם נוצר בבום ושלחיים אין יותר מדי משמעות. הנשמה האתאיסטית של ליאור גלציאנו כמעט פרחה כשהוא גילה שהילד לומד בגן שהעולם נברא בשבעה ימים
עם כל הרצון הטוב שלה ועצותיה החכמות, התגובה האינסטינקטיבית של ההורים הוותיקים הייתה נחירת בוז, ואילו ההורים הפחות מנוסים תלו בה מבטים שהביעו יותר ספקנות מהערצה (להציב גבולות זה טוב ויפה, אבל אחרי יום עבודה הדבר היחיד שבא לי להציב זה את עצמי בתוך המיטה.
מצדי הילד יכול לטפס על הארון הכי גבוה בבית ולבצע משם stage-diving לזרועות אחת הכלבות שלנו).
אבל היה באסיפת ההורים משהו שכן הצליח לפרק אותי מהאדישות הסטואית והציניות ערלת הלב שאני מפגין כלפי 99% מהנושאים בחיים. במהלך ההסבר על חומר הלימוד, הציגו בפנינו מה הילדים למדו על החגים ועל בריאת העולם: הראו להם ספר תורה קטן, כזה שאפשר לעשות איתו הקפות קטנות בהתנחלות קטנה, כשמסביב ערבים קטנים.
בנוסף, לימדו אותם על מנהגים יהודיים מסורתיים, ונתנו להם בכל יום בשבוע לצייר את מעשה הבריאה של אותו יום, על פי ספר בראשית. כשראיתי את הציור של נדב תלוי על הקיר, עם הכותרת "בריאת העולם: יום ראשון – תוהו ובוהו" ועם ה"בס"ד" בפינה הימנית העליונה, נפשי האתאיסטית כמעט פרחה מגופי וחזרה לכדור הארץ בתור פריט הלבשה תחתונה של קייט אפטון.
בדרכנו הביתה, הסברתי לאשתי שאני די מזועזע מכל האינדוקטרינציה הדתית הזו, שדוחפים למוחותיהם הרכים של פעוטות. "לפני שנשים לב", אמרתי לה, "הוא יתחיל לבקש שנכבה את המחשב בשבת, וישאל למה יש לנו רק כיור אחד בבית". "לעזאזל", הרמתי את קולי", כשתקום פה יום אחד מדינת הלכה, הילד עלול להלשין עלינו למשמרות הצניעות משום שהעזתי לגעת לך ביד כשהיית בנידה. לכי תסבירי להם שבסך הכל ביקשתי להעיף יתוש טורדני".
אבל היא, בדרכה הפייסנית, ניסתה להסביר לי שזה ממש לא נורא. להפך אפילו. לדבריה, יש למסורת חלק חשוב בחוויות הילדות, והיא מעניקה נקודת משען חשובה וזיכרונות טובים להמשך החיים.
קשה לומר שהשתכנעתי. עבורי, מסורת נועדה רק לטעת בנו תחושה שיש סדר בעולם, ולהסתיר את העבודה שחיינו אינם ארעיים יותר מנפיחה של חוטמן שאכל יותר מדי ביצים. מצד שני, מסורת אף פעם לא הייתה הצד החזק במשפחה שלי: אף פעם לא הקמנו סוכה, לא קראנו את ההגדה בליל הסדר ולא שרנו "מעוז צור" בחנוכה. שני הטקסים היחידים שההורים שלי כן הקפידו עליהם, ומקפידים עליהם עד ימינו אנו, הם הדלקת נרות בשבת וצום ביום כיפור (וזה די מפתיע, בהתחשב בעובדה שהם הגיעו ממדינה שבה מקובל לאכול נקניק מבשר סוס). בפעם היחידה שניסיתי לצום, אי אז בגיל 13 או 14, נשברתי כעבור עשרים דקות ועברתי לאכול גלידה בסלון מול עיניהם הכלות של בני המשפחה.
אבל ככל שתנסה להתחמק מהדת, כך היא תרבה ותפרוץ כשייוולדו לך ילדים. זה מתחיל כבר ברגע הלידה, כשאתה צריך להחליט האם לחתוך בבשרו של בנך בגלל איזו טקסיות שאתה לא ממש מאמין בה, או להסתכן בכך שיהיה מנודה בשל חריגותו.
למרות שאנחנו בחרנו באיזו דרך ביניים,
ואז, כאמור, מגיע השלב בו הילד נכנס לגן ולומד גרסא דינקותא. כאן המקום לציין שלא רק שאין לי דבר נגד יהדות (לדעתי אני קורא ומתעניין ביהדות יותר מהחילוני הממוצע), אלא ש – זהירות, קלישאה – כמה מחבריי הטובים הם דתיים. הבעיה היא שאתה מוצא עצמך בעמדה בה אתה צריך להמרות את פיה של הגננת או המורה, ולהסביר לילד שיש עוד תיאוריות לגבי הדרך שבה נוצר העולם, או את העובדה שקצת קשה לחצות ים לשניים.
בעוד כמה שנים, כשהילד ינחר בבוז כלפי המורה שתבקש ממנו לשבת בשקט, רק כי "היא לא מבינה מהחיים שלה", אדע שזרעי הפורענות נזרעו אי אז באותם ימים, בהם לימדו אותו את תורת בריאת העולם, ואבא שלו בתגובה נחר בבוז.
בניסיון להעניק קונטרה חינוכית ולהקדים תרופה למכה, אנחנו שואפים בשנה הבאה להכניס את נדב לגן של הטכניון, המוסד בו אשתי עובדת, ולו בשביל התקווה שהוא ילמד שם גם גישות אחרות שמנסות להתמודד עם החידלון האקזיסטנציאליסטי (אוקיי, אולי קצת הגזמתי עם השאיפות, בהתחשב בעובדה שבגיל שנתיים וחצי חושבים שיובל המבולבל הוא אלוהים).
עם זאת, אני מתאר לעצמי שההבדל היחיד הוא שבאסיפת ההורים שם יראו לנו קשקוש כלשהו על דף, רק שהכותרת לא תהיה "בריאת העולם: יום ראשון – תוהו ובוהו", אלא "המפץ הגדול: יום ראשון – תוהו ובוהו".
אבל כאן מגיע החלק העצוב בסיפור. באחד מימי שישי האחרונים נדב לא הסכים ללכת לגן, למרות שהפצרתי בו ארוכות. בייאושי כי רב, החלטתי לפנות לדת. "אם תלך לגן, יש סיכוי שתהיה אבא של שבת", אמרתי לו, והילד זינק תוך שנייה על הדלת כאחוז אמוק.
עם כל הכבוד לאתאיזם ורציונליזם, כדי לקבל כמה שעות של שקט ביום שישי אני מוכן למכור את עקרונותיי. ככה זה כשאין לך אלוהים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם