להיות סופר-אמא: על הספר "בית היולדות"
לד"ר דריה מעוז יש ביקורת חריפה על הכוחות החברתיים והפוליטיים המופעלים על אמהות בישראל. אז היא כתבה על זה ספר
כן, להיות אמא עסוקה, חרדה, מטופלת בתינוק רך ונזקק, שיש להניק אותו, להחליף לו, לרחוץ להשכיב, לדאוג, להרגיע, בכל שעות היממה בזמן שהעייפות מכריעה, זה עניין מורכב. אז מה הפלא שנשים רבות, בתקופה הראשונה שלאחר הלידה, מפנטזות על תמיכה ועזרה (אפילו מהחותנת, שרק תרגיע את הבכיין לעשר דקות) שיחלצו אותן מתוך מערבולת האמהות שמאיימת להטביע אותן בדמעות של עצמן.
כזה הוא הסיפור של שרית, ריבי, ויוליה שלוש נשים צעירות, שרק אתמול ילדו את תינוקן הראשון והן חרדות מפני המחר בו יישלחו הביתה עם התינוק להתחיל את החיים האמיתיים. השלוש מקבלות הצעה מפתה שקשה לסרב לה: לעבור לגור באגף מיוחד בבית החולים. מקום פסטורלי ומושלם להפגת פחדי האמהות, מקום בו ידאגו להן ולתינוקותיהן, בתנאים המזכירים מלון של חמישה כוכבים, והשלוש קופצות, למרות התפרים, על המציאה.
אבל מה שנראה בתחילה בגן עדן עלי אדמות לאמהות ולתינוקות, שנהנים מדאגתם של רופאים, אחיות, פסיכולוגים, ויועצים צמודים, מתגלה כמקום עם יעוד אחר: במקום מתבצע ניסוי חברתי במטרה לגדל ילדים מושלמים.
שלוש הנשים הן גיבורות הרומן "בית היולדות" מאת ד"ר דריה מעוז (הוצאת "כתר") שסיפור העלילה שלו שזור בביקורת חריפה על הכוחות החברתיים והפוליטיים המופעלים על אמהות בישראל.
הרעיון לכתיבת הספר הפציע, יפה ניחשתם, בבית יולדות, כשמעוז ילדה לפני ארבע שנים וחצי, את בנה הבכור, אייל, ב"שערי צדק" בירושלים.
"לאחר הלידה, אייל היה צריך להישאר שבוע נוסף בבית החולים ואישרו לי להישאר איתו. הייתי אם חד הורית וחששתי לצאת לבד לעולם" היא מגלה.
"בשבוע הזה הייתי רגועה. התינוק טופל ונמצא כל הזמן בהשגחת רופאים ואחיות מנוסים. הוא היה עטוף, תרתי משמע, ולי היה שקט נפשי. מצד שני הייתי סגורה בבית החולים, מנותקת מהעולם שבחוץ. נתונה, ככל היולדות, ללחצי הצוות להניק. בלילה מעירים אותך, מי שלא קמה, מביאים את התינוק עד אליה, העיקר שתניק. ההוראות ליולדות נשמעות ברמקולים, כל הנשים לבושות בשמלות דהויות של בית החולים, אוכלות בשעה קבועה אוכל של בית חולים, ובשלב מסוים משתלטת עליך הרגשה כאילו את נמצאת במוסד סגור". היא אומרת.
השבוע הראשון שלה כאמא בבית היולדות, הזכיר לד"ר מעוז, אנתרופולוגית וסוציולוגית במקצועה, את המושג שטבע הסוציולוג הקנדי ארווין גופמן "מוסד כוללני" - מוסד סגור המשתלט על החוסים בו, מכתיב להם את חייהם, מוחק זהות קודמת ומכתיב כללים חדשים ועוד. "לא תכננתי לכתוב ספר על הנושא, הוא פרץ מתוכי. הקצנתי את החוויות של הנשים בבית היולדות וכתבתי דיסטופיה. הנשים בבית היולדות מנותקות מהעולם החיצוני, הן מורחקות מבני הזוג והמשפחה, מלעיטים אותן בתרופות מרדימות, ועושים להן שטיפת מוח אידיאולוגית בנושאי אמהות".
למה להפחיד?
"קוראים סיפרו לי שהם חיפשו בגוגל היכן נמצא אותו 'בית היולדות' שבספר. זה נשמע להם הגיוני שמקום כזה קיים. לפני מאה שנה ההורות הייתה שונה מזו של ימינו. כיום הנורמה השלטת היא להביא לעולם ילד מושלם. מספר הבדיקות והבדיקות הגנטיות לנשים הרות בישראל הוא הגבוה בעולם, החל מסריקת מערכות, מי שפיר, סיסי שליה, בדיקות דם, חלבון עוברי, שקיפות עורפית,
"לאחר שהילד נולד, העיניים נשואות אל האם בציפייה שתגדל אותו כילד מושלם. האמהות נרתמות לאתגר ולקוחות את הילדים לחוגים ולטיפולים סטייל 'בייבי יוגה' מגיל אפס, הן גולשות בפורומים באינטרנט בחיפוש אחר המתכון שיעזור להן לממש את הפוטנציאל של התינוק".
סמוך להכרזה על הקמת המדינה, יצא ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בקריאה דרמטית להגברת הילודה. והיה גם תמריץ כספי: מענק של מאה לירות לכל אישה שתלד לפחות עשרה ילדים.
עידוד הילודה מפיו של בן גוריון נסמך עלה טיעון הדמוגרפי: הצורך להרבות צאצאים לעם היהודי שקם מחורבות השואה וחי במדינה מוקפת אויבים המבקשים להשמידה.
בעבודת התחקיר שלפני כתיבת הספר התוודעה מעוז גם לפרוטוקולים של המעוצה לדמוגרפיה שהוקמה ב-1967 וחזרה לפעול ב-2002, אשר כל יעודה לעודד את הנשים ללדת וזאת בעזרת תמריצים כלכליים ומוסדיים, שכללו הקלות במס, קצבאות לילדים, הקמת מעונות יום לילדים וועדות לפיקוד על הפלות.
על פי התפיסה הלאומית והחברתית, אישה היא קודם כל, רחם. "בחברה הישראלית אין סובלנות כלפי נשים שאינן אמהות. ישראל נחשבת למעצמה המתקדמת ביותר בכל הקשור לטיפולי פוריות וחקר הפוריות. המדינה מממנת, ללא הגבלה טיפולי פוריות לנשים. המסר של החברה לנשים הוא חד משמעי - לא משנה אם מבוגרת, לסבית רווקה או רווקה דתייה, את חייבת ללדת. אישה ללא ילדים שחצתה את גיל 40, סופגת ביקורת פוגענית ולא אחת גם נאלצת להתנצל בפני זרים".
אבל הלחץ החברתי, כך מסתבר, משתלם. בעשור האחרון הפריון בישראל, גדל. והמשפחה הישראלית הממוצעת מונה שלושה ילדים, לעומת אירופה שרמת הפריון בה ירדה והתייצבה על 1.3 ילדים למשפחה.
"מחקרים מהשנים האחרונות מלמדים שהיחס להורות בישראל קדוש. הורים אינם מעזים לבקר או לקבול על ילדיהם באוזני זרים, הם בקושי מעזים להודות בכך בפני עצמם" אומרת מעוז.
ואולם לאחרונה התחילו להישמע קולות אחרים, עייפים וביקורתיים. "עיתונאים וסופרים ובהם דנה ספקטור, רענן שקד שמעידים על עצמם שהם הורים בלתי מושלמים 'נסקלים' וירטואלית על ידי טוקבקיסטים. גם הסופרת יעל הדיה כותבת על 'ההורים הלא מספיק טובים' בספרה החדש 'רביעי בערב'. עדיין מדובר בקומץ שולי של כותבים אבל הוא מתחיל להרים ראש".
אבל אם חשבתם שהדרישה להיות 'ההורה הטוב ביותר' מתייחסת לשני בני הזוג, מעוז מצטערת לאכזב. נתונים עגומים הלקוחים ממחקרים שנכללו בספרה הקודם "זוגיות, מדריך למשתמש" (הוצאת מטר) מתייחסים לפער הקיים בין גברים לנשים בכל הקשור לנשיאה בנטל ההורי והמשפחתי, שנופל, כאילו שלא ידעתן, על הנשים. "בישראל במאה ה-21 רבים מאמינם כי מקומה של האישה בבית וכי יציאתה לעבודה או רצונה לעשות קריירה יפגע בילדים ובחיים המשפחה" היא אומרת.
סקר שערכה חברת "לעומק התודעה" בקרב ישראלים בגילאים 18-35 קובע כי רבע מהנחקרים הנשואים סבורים כי מקומה של האישה בבית.
סקר מאוניברסיטת תל אביב מצא כי 39% מהישראלים סבורים שעבודת האישה במשרה מלאה תפגע בחיי המשפחה. ן-42% חושבים שילדיה יפגעו מכך. רבע מהם משוכנעים שעליה לטפל בבית ובמשפחה ותפקיד הגבר להרוויח ולפרנס.
71% מהישראלים סבורים שאישה שהיא אם לילדים צריכה להסתפק בעבודה במשרה חלקית או לא לעבוד כלל.
התוצאות בשטח עגומות ומלמדות על הפנמת המסר: 26% מהנשים הפסיקו לעבוד בעקבות לידת הילדים. בהשוואה ל-1% מהגברים שהפסיקו לעבוד כשהפכו לאבות ו-16% מהנשים הקטינו את היקף המשרה בהשוואה ל-3% מהגברים שהקטינו את היקף המשרה עם לידת הילד.
"למרות הקדמה והליברליות נשים מצמצמות את שעות העבודה או מפסיקות לעבוד לגמרי. הן הופכות לאחראיות היחידות על חינוך וגידול הילדים. הן הולכות לטיפת חלב, אחראיות למצוא מטפלת או משפחתון, מוציאות את הקטנים מהגן ועוד.
"ההתנהלות המשפחתית בישראלית מתקיימת ברוח המחקרים מהמאה הקודמת, שקבעו כי תינוק זקוק יותר לאמא על מנת שיהיה בריא בנפשו. לקראת כתיבת הספר ערכתי תחקיר במסגרתו ראיינתי אמהות טריות וותיקות שסיפרו על חווית אמהות מלאה ברגשות אשמה על שלא עשו את המקסימום עבור הילד. פגשתי נשים משכילות, אינטליגנטיות ומצליחות שויתרו על מקום העבודה והקריירה בעקבות הלידה והדחף להיות אמא מושלמת".
לאן נעלם 'הגבר (אבא) החדש'?
"האבא החדש קיים והוא שונה מהאבות הישנים, שבהגיע הילד לגיל 30 מצטערים שלא היו שם כשהיה קטן. האבא החדש מייחס חשיבות רבה יותר לגידול ילדיו. הדבר בולט בעיקר לאחר הגירושין, כשאבות זוכים להסדרי ראיה נרחבים יותר. כשהם נשואים הם אכן באים לקורס הכנה ללידה, בשבתות הם יוצאים עם הילדים לגינה הציבורית כדי לאפשר לאמא לנוח או לבשל. אז, כשהילדים משחקים, הוא סוגר עסקאות בפלאפון".
האם הוא יכול למלא את התפקיד?
"למעט הנקה וסימביוזה ראשונית של האם עם התינוק, הילד יכול לקבל תמיכה חינוך ואהבה מאביו לא פחות משהוא מקבל מאמו. באחד הימים הבעתי את מחאתי על חוסר המעורבות של אבות בגן של בני אייל, והקמתי עלי את האמהות והמטפלות שטענו שאצלן יש שוויון. 'אם כך', הקשיתי, 'למה כשאני מגיעה ב-16:00 לקחת את אייל מהגן אני פוגשת בעיקר אמהות?'. האבות המעטים שמגיעים הם לרוב מובטלים או כאלה שעובדים מהבית. זה רק טרנד, בעוד שבעצם מצפים מנשים שישקיעו את עצמן באמהות ויתנו לגברים לפרנס".
ד"ר דריה מעוז, ראש החוג לניהול תיירות במרכז ללימודים אקדמאים באור יהודה ומרצה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה במכללת הדסה, נולדה בירושלים. בת שנייה לזוג אקדמאים - האם דוקטור לספרות, האב פרופ' למזרח תיכון, והאחות הבכורה פרופ' לפסיכולוגיה חברתית. בגיל 11 התגרשו ההורים.
"הייתי ילדה מרדנית ועצמאית אבל אמא נתנה לי תחושה שהיא סומכת עלי. עד גיל 38 עשיתי מה שאני רוצה ובדרכי, כולל הסבת מקצוע מעריכת דין לעיסוקי כיום. יצאתי לטיולי תרמילאות בעולם שהניב את ספרי ("הודו תאהב אותי") על התרמילאים הישראלים. אבל מאז שאני אמא אני מקורקעת. כבר חמש שנים לא יצאתי מגבולות הארץ. אין לי על מה להתלונן, מימשתי את עצמי בכל התחומים. בדקתי הרבה אפשריות בזוגיות ובכלל" היא אומרת.
אז כן. למעוז יש ידע על פירוק זוגיות, כולל במצבים לא שגרתיים. במהלך ההיריון עם בנה הבכור היא נפרדה מאביו, בן זוגה. "לא תכננתי להיות חד הורית. אבל כשהבנו שאין לזוגיות שלנו עתיד, העדפתי להיפרד בהריון ולא להתחיל בחיים משותפים ואז להיפרד. להיות הורה יחיד קשה פי כמה. את מתפקדת מסביב לשעון ואין מי שיבוא להחליף אותך. אין עם מי לחלוק את האחריות. את צריכה לקבל לבדך החלטות כמו 'האם לקחת או לא לקחת את הילד למיון באמצע הלילה'".
בשנתיים האחרונות חולקת מעוז זוגיות עם קובי פיק, קיבוצניק בעבר ואיש היי טק בהווה. לשניים בן משותף, אוריין, בן עשרה חודשים ולהרכב המשפחתי הזה מצטרפים גם שני ילדיו של קובי (11,8) מנישואיו הקודמים.
עד שפגשה את בן זוגה הנוכחי, האמינה מעוז שהיא תהיה אם לבן יחיד. "הנקתי את אייל עד שהיה בן שנתיים. ישנו יחד באותה מיטה ובמשך היום נשאתי אותו במנשא. השקעתי בו המון, הוא ילד סופר אינטליגנטי. בשל אותן שנים ראשונות לאייל ולי יש לנו קשר סימביוטי ומיוחד. לכן בימים שהוא אצל אבא שלו, קשה לי. אני לא מתרגלת לזה. אני משתדלת לבלות איתו זמן איכות נפרד. אייל עבר שינוי משמעותי בחייו, פתאום יש לו אבא חורג שיש לו עוד שני ילדים".
"הצורך ללדת ילד נוסף לא נבט בלחצי הסביבה אלא מתוך צורך עמוק. יש יתרון בלגדול עם אחים, זה קשר לכל החיים. הלחצים כיום מופעלים גם על הורים לילד יחיד. יש אימהות שמתייחסת ללידת ילד נוסף כאל תעודת ביטוח. אם חלילה יקרה משהו לאחד הילד יש ילד נוסף. כאילו שילד אחד אמור להחליף ילד אחר".
מבין ארבעת הילדים שלה ושלו, אוריין, הוא היחיד שנשאר בכל השבוע עם הוריו בבית. "אנחנו שש נפשות בבית אבל בכל יום נמצא פה הרכב אחר. אוריין הוא ילד רביעי, חייכן, נוח, סתגלן. בינתיים הוא לא מודע למשפחה המורכבת בה הוא חי. אני מניחה שיגיע גם שלב השאלות".
איזו אמא את?
"אני אמא מסורה ודאוגה. הילדים מאוד חשובים ומרכזיים בחיי. הם אהבות חיי. אבל אני לא אפסיק לעבוד ולממש את עצמי בגלל שאני אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם