המירוץ להורות: שושי ושושה מדברים על הורות
לא בקלות עזבו עקיבא וענהאל שמואלי, הלוא הם שושי ושושה, את בתם יהלי בת השנה לטובת האתגר של "המירוץ למיליון," ולא מעט רגעי געגועים ובכי עברו עליהם בדרך. אחרי חודש של היעדרות הם עדיין מתאוששים, אבל בפרס הגדול שלהם הם כבר זכו - זוגיות מחוזקת ואיחוד משפחתי
מתי הפכתם להיות הורים?
עקיבא: "שנתיים אחרי שנישאנו, ובשבילנו בזמן המתאים. שנה אחרי הנישואים נכנסנו להריון, בתום טיול של תשעה חודשים שעשינו יחד כזוג. נסענו לעבוד באנגליה ומכרנו מוצרי ים המלח והרווחנו שבעים אלף שקל בחודשיים, איתם המשכנו לטייל. אני טוב במכירות, והייתי המצטיין של החברה. אחרי זה טסנו לצרפת, ניו זילנד, לאוס, קמבודיה ווייטנאם. זה היה סוג של טיול הכנה ל'מירוץ למיליון' ובאמת הרבה דברים במירוץ השיקו לטיול ההוא. צריך להסתדר בכל מקום עם מעט כסף, ולהסתדר זה עם זה. הרבה זוגות מתחתנים ומתחילים במירוץ מטורף של משכנתה, עבודה וילדים, כך שאין להם זמן לנשום מרוב התחייבויות. לנו היה חשוב לעשות את הטיול ההוא לפני הכל, כי ידענו שאחר כך זה יהיה מסובך יותר."
ואיך עבר ההריון?
ענהאל: גילינו שאני בהריון בסוף הטיול והיה לי הריון מדהים שאני מאחלת כמוהו לכל הנשים בארץ. לא היו לי תופעות לוואי, כמו צרבות ובחילות, ולא היו לי חשקים למאכלים כאלה או אחרים. הרגשנו אותה כל הזמן, וכמו שהיא הייתה בבטן ככה היא יצאה - מאוד שובבה ודעתנית, יש לה אישיות עצמאית כמו של אישה בת חמישים. היא יודעת מה היא רוצה, היא לא ילדה רגילה. העלייה במשקל הייתה לי מאוד קשה, למרות שידעתי שזה לצורך מטרה מדהימה. עליתי 17 קילו וזה היה המון בשבילי."
ספרו על רגעי הלידה.
ענהאל: "ילדתי בשבוע ארבעים, בשבת בבוקר בשערי צדק בירושלים. כבר בארוחת שבת אצל ההורים שלי התחילו לי צירים, אבל בגלל שעשו לי שטיפות מוח שבלידה ראשונה זה לוקח המון זמן ושבטוח ישלחו אותי הביתה, נשארתי כל הלילה בבית הוריי ורק בבוקר, כשכבר לא יכולתי לדבר מרוב כאבים, נסענו לבית החולים. חשבתי שאני מגיעה לבית חולים בפתיחה מאה, ואז גיליתי שאני רק בפתיחה שלוש, וביקשתי אפידורל. בעשר בבוקר קיבלתי את האפידורל, האחות יצאה מהחדר ואני הרגשתי שאני פשוט יולדת. המיילדת אמרה לי שהיא רואה את זה המון - שנשים מקבלות אפידורל ומיד יולדות, כי הן פחות פוחדות מהכאב ופשוט משחררות, מעין הרפיה."
עקיבא: אני עזרתי ליילד אותה. חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של יהלי ונוצר מצב מסוכן. המיילדת הצילה אותה, היא שמה את האצבעות שלה בין הצוואר של יהלי לחבל הטבור, ואני הייתי שותף פעיל. זה היה מפחיד, אבל ראיתי שהמיילדת קרת רוח ויודעת מה היא עושה, וזה הרגיע אותי. כשיהלי נולדה, הייתי בהיי מטורף, זו הייתה חוויה רוחנית מבחינתי. בכיתי מהתרגשות."
האם, כמיטב הקלישאות, התהפך עולמכם?
ענהאל: "לא כמו שציפינו, הכינו אותנו לסוף העולם. זה כמו אחרי החתונה, שאמרו לנו שכבר לא נהיה כל כך רומנטיים וזה לא ככה. אני ועקיבא נשואים שלוש שנים, אתמול היה לנו יום נישואים ואנחנו עדיין נורא משתדלים. גם עם יהלי היינו מאוד בהכנה שאנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו. אמרתי לעקיבא עוד בהריון, 'לא משנה מה יהיה, תוציא אותי מהבית, רק שאני לא אכנס לדיכאון ואהיה בטרנינג כל היום."'
עקיבא: "אחרי הלידה הסתובבתי עם חיוך דבילי כאילו אני מאוהב. לא הייתי אומר שזה הפך את חיינו, אלא העביר והעלה אותם שלב."
ספרו על רגע של סיפוק בהורות.
ענהאל: "יהלי ישנה מגיל חודש לילות שלמים, כי הקשבתי לעצת אמא שלי, וזה עבד. אמא שלי הסבירה לי שמהרגע שהיא עולה במשקל לארבעה-חמישה קילו, אפשר כבר לחנך אותה לשנת לילה. הורים נורא מתעצלים לעשות את זה ונשברים, אבל זה אפשרי. בכל פעם שהיא הייתה מתעוררת בלילה, הייתי ניגשת
יהלי כבר נמצאת במסגרת חינוכית?
ענהאל: "יהלי בפעוטון ורק בגיל תשעה חודשים היא התחילה ללכת לשם. זה פעוטון של שלושה ילדים, נורא קטן ואינטימי, ואני מרגישה כבר את הצורך שלה בחברה של עוד ילדים. אני ממש מחכה שיהיה מקום פנוי במעון במושב שלנו, כי אני רואה שהיא מאוד צריכה חברה".
במי אתם נעזרים כשאתם רוצים לצאת?
ענהאל: "רק בסבתות. יש לה קשר מדהים עם אמא שלי. בזמן המירוץ, שהיה בסך הכל עשרים יום, היא הייתה אצלה, היא הייתה בת קרוב לארבעה חודשים."
ידעתם שאתם נוסעים למירוץ עוד לפני הלידה?
ענהאל: "עד ערב הטיסה עוד לא ידענו אם ניסע. היו לנו זוגות מחליפים, והיו דרמות. לפני הלידה לא הסכמתי לחתום על החוזה, כי זו לידה ראשונה ולא ידעתי מה הולך להיות. אחרי הלידה של יהלי, ההפקה עשתה מאמצים גדולים כדי שנצטרף ובעזרתם התייעצנו עם המון פסיכולוגים. הם הסבירו לנו שבגיל הזה לזמן אין משמעות ואם היא נשארת עם אדם מוכר ואהוב, אין לנסיעה כזו שום ערך טראומטי.
וקיבלת את זה?
"כשיצאתי למירוץ, לא הייתי שלמה עם זה. אני אומרת שכשיצאתי לדרך הייתי שלמה עם הנסיעה רק בעשרים אחוז, וכשחזרתי הייתי שלמה כבר במאה אחוז. ידעתי שזו חוויה חד-פעמית ושאני לא רוצה להתחרט שלא עשינו אותה. נורא פחדתי שאני אהיה ממורמרת כל החיים ולא רציתי לחיות עם רגשי החרטה."
עקיבא: "אני לא רציתי ללכת לתוכנית. ענהאל ואני קצת הפכים בקטעים האלה, ואני מעדיף להתרחק מפרסום ומצלמות וריאליטי. ענהאל אמרה שזה ממש יגשים לה חלום, ובאותו רגע היה לי ברור שאנחנו הולכים על זה."
ואיזה תגובות קיבלתם מהסביבה?
"אנשים מאוד שיפוטיים לגבי זה. יש משהו בישראליות שלנו, שמי שעוזב את הילדים שלו, גם אם זה לפרק זמן קצרצר, נחשב לפושע. צריך להבין שהקושי המרכזי פה הוא לא מצד הילד, אלא מצד ההורה. הפסיכולוג אמר לנו שהורה עם רגשות החמצה גדולים זה יותר גרוע מהורה שעוזב לעשרים יום, ובעיניי, המחשבה של לא לעשות את המירוץ הייתה יותר מסוכנת מכן לעשות את זה. ענהאל מאוד חכמה ומודעת, ואני מאוד סומך עליה כאמא. זה ממש מדהים לראות שלמרות שזו הילדה הראשונה שלה, היא ממש אמא מיומנת, וכשרואים כמה ביטחון יש ליהלי, זה אומר הכל."
ענהאל: "מה שטוב עבורך לא בהכרח מתאים לאחרים. אני אוהבת להיות שלמה עם מה שאני עושה, ואחרי שבדקתי היטב את העניין, לקחתי את ההחלטה שנכונה לנו."
כולנו היינו עדים לסיטואציה שבה אלון, מהצמד אורן ואלון, החליט להתעלל בך רגשית והשתמש בסיפור של יהלי.
ענהאל: "זו באמת הייתה מכה מאוד קשה. במהלך המירוץ כולם ראו אותי בחולשתי בנושא הזה, הייתי חוזרת בלילה מהמירוץ חלשה ובוכה. הייתי רואה ילד בשדה התעופה ובוכה, אפילו מבובה שראיתי במקרה. כולם ראו שזה הצד החלש שלי, ובגלל זה נורא נפגענו מהסיטואציה. זה לא שהוא גילה איזה סוד שיש לנו ילדה, אבל זה היה מאוד פוגע. אבל סלחנו להם ועברנו הלאה."
איזה תובנות יש לכם מהמירוץ?
עקיבא: "המירוץ מביא אותך למקומות שלא תהיה בהם לעולם. הוא מותח את הקצוות. אנחנו צריכים עוד פרספקטיבה בשביל להסיק מסקנות. כרגע הציור קרוב מדי. אנחנו בסוג של צונאמי עכשיו, לא ממש בשליטה על החיים שלנו ומנסים לשמור על התא המשפחתי יותר מכל. קבענו לעצמנו גבולות חדשים בתוך התוהו ובוהו הזה ובינתיים זה רק מחזק ובונה אותנו. זו חוויה מאוד מטלטלת, ומה שקורה אחרי המירוץ הרבה יותר עוצמתי ממה שקורה בעשרים יום שהיינו שם".
איך החלטתם על השם יהלי?
"מאוד אהבנו אותו והרגשנו שהיא ממש אור גדול בחיינו - יהל אבל לא הסתדר לנו יהל לבת, ויהלי הרבה יותר מתאים לה."
הטלוויזיה: אויב הילדות או המציל שלך במשך היום?
ענהאל: "אני נגד טלוויזיה. כרגע היא לא רואה טלוויזיה בכלל. למדתי חינוך מיוחד ואני יודעת בוודאות שעד גיל שנתיים זה ממש מסב נזק. אחר כך חשוב להקפיד על חשיפה מבוקרת ומצומצמת. הטלוויזיה הורסת לילד את הדמיון הטבעי שלו".
כמה ילדים אתם מתכננים?
ענהאל: "זה תלוי באיזה יום את שואלת אותנו. אני מעדיפה לא לצאת בהצהרות אבל עקיבא בא ממשפחה של שבע נפשות, והוא רוצה חמישה-שישה ילדים. אני מרגישה שאחרי שאני רואה כמה צריך להשקיע בילדים, אני לא יכולה להביא ילדים בלי חשבון. אמא שלי אומרת 'אל תחשבי כמה ילדים את רוצה, תחשבי על הילד הבא.' ככה אני פועלת."
איך התמודדתם עם הגעגועים ליהלי בזמן המירוץ?
ענהאל: "במהלך היום אין לך זמן לחשוב אפילו על שירותים או אוכל, ובלילה הכל עולה. היה לי קשה, אבל עקיבא חיזק אותי והידיעה שזו תקופה קצרה ושהשארתי אותה אצל אמא שלי, שאני סומכת עליה שתגדל אותה טוב ממני, עזרה לי."
עקיבא: "אמא שלה היא סוג של הורה שלישי בשביל יהלי. ענהאל נוסעת לאמא שלה לפחות יומיים בשבוע והיא מאוד פעילה בחייה."
ענהאל: "אני מאחלת לעצמי לעזור ליהלי בדיוק כמו שאמא שלי עזרה לי."
מה הדבר שהיא עושה שהכי מרגש אתכם?
עקיבא: "כשהיא שמה עליי ראש. היא ילדה מאוד תזזיתית וכל הזמן עסוקה, ולפעמים היא פשוט באה לנוח ומניחה את הראש שלה על החזה שלי."
ענהאל: "לראות כמה היא חכמה ומתוחכמת, אפילו שהיא כזו קטנה."
נא השלימו: "אצלנו בבית אף פעם לא"...
ענהאל: "משעמם. נכון שושי"?
עקיבא: "זה נכון. אני מגיע מהעבודה ומקבל קבלת פנים כאילו לא הייתי בבית חודש."
נא השלימו: "חשבנו שלא, אבל כופפנו את החוקים"...
עקיבא: "אני גדלתי בבית טבעוני ואצלנו היה רק מרק ירקות, קציצות חוביזה ומיצים טבעיים. חשבתי שאני אצליח לקיים את זה גם בבית שלי, אבל זה ממש לא ככה. יהלי אוכלת עוגיות וחלה של שבת וגם מרק סרפד שאמא שלי שולחת לנו, והיא אוהבת הכל."
איך נראים החיים אחרי המירוץ?
עקיבא: "עכשיו, לאחר שהכל נגמר, מצאנו את עצמנו מתבקשים לבוא ולדבר על הזוגיות שלנו."
ענהאל: "זה מוזר כי אנחנו עדיין צעירים ולא באים בהרגשה שיש לנו מה ללמד. אנחנו רק מספרים איך אנחנו מתנהלים ועל השיטות שלנו."
עקיבא: "אבל עם זאת, אנשים שהיו בשיחות שלנו יצאו מאוד נרגשים ומאוד הודו לנו, אז אולי באמת יש בזה משהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם