בצער תלדי: סיפור הלידה של יהלי

מיטל ובעלה הגיעו לחדר הלידה עם צירים כואבים, אבל בלי פתיחה. אחרי יומיים של כאבים, מיטל כבר הרגישה שהיא משתגעת, אבל אז קרה דבר לא יאומן. סיפור הלידה של מיטל ובסופו פרשנות של המיילדת דורית קרייזר

דורית קרייזר | 13/2/2012 9:30

דורית שלום,

שמחה על ההזדמנות לספר את סיפור הלידה שלי, או נכון יותר, את סיפור הלידה של יהלי, בתנו הבכורה, ולקבל הסברים שלא ניתנו לי בזמן אמת. האם באמת כך מתנהגות מיילדות?

בעלי ואני נישאנו מתוך הבנה שאנחנו רוצים להזדקן יחד ולהביא ילדים משותפים לעולם. מיד לאחר החתונה ניסינו להרות, אך ללא הצלחה. לקח לנו חמש שנים ועשר הפריות מבחנה כדי להכנס להריון והיינו מאוד מאושרים אך גם מאוד מותשים נפשית.

ההריון היה בסך הכול תקין אך מלווה בחרדות ואי אמונה לגבי הצלחת ההריון. החלטנו לא לעבור קורס הכנה ללידה מפני שהיה נדמה לנו שקראנו כל מה שצריך לדעת על הריון ולידה ואין צורך בכך.

כך הגענו לחדר הלידה, לאחר לילה של צירים. חיכינו למוניטור בחדר לידה עמוס לעייפה במשך שעה. אחת המיילדות אמרה לחברתה "חדר לידה נראה כמו פיגוע המוני". אחרי שהמיילדת בדקה אותי בדיקה פנימית, היא אמרה שאני עדיין לא נמצאת בתהליך של לידה ושהגעתי מוקדם מדי. הצירים המשיכו אבל לא ניצפו במוניטור וחזרנו הביתה.

החלטנו שלבית החולים הזה לא נגיע, ואחרי עוד שעתיים של צירים עברנו לחדר לידה אחר. גם שם היה עמוס (אבל פחות) ובבדיקה נאמר לנו שהגענו מוקדם כי "הכל סגור שם למטה". אמרתי למיילדת שיש לי צירים שמגיעים בין עשר לעשרים דקות והיא אמרה: "רואים שלא עברת קורס הכנה ללידה... " ושלחה אותי הביתה.

לסיפור הלידה של אלה
לסיפור הלידה של אביגיל

בלילה הצירים נרגעו, אבל לפנות בוקר התחדשו וכבר לא עמדתי בכאבים. אמנם היו לי צירים כל 12-17 דקות אבל ראיתי כוכבים.

כשהגענו לחדר לידה עשו לי שוב מוניטור, שוב בדיקה פנימית והמימצאים היו: הכל סגור, את לא בלידה! מרוב ייאוש כבר ביקשתי ניתוח קיסרי ובעלי חשב שהשתגעתי.

הכל סגור, את לא בלידה! שאטרסטוק

החזירו אותי הביתה. כל הדרך בכיתי. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי כולל בעלי. כשהגענו הביתה הרגשתי צירים חזקים וצעקתי שאני כבר לא יכולה יותר. בעלי אמר לי שאני לא נורמלית ושכל המיילדות אומרות שאני לא בלידה.

הכאבים גברו. ביקשתי מבעלי שיסיע אותי שוב לחדר לידה והוא אמר שנחכה עוד שעה. ללא היסוס הזמנתי מונית ואז הוא הבין שאין מנוס ולקח אותי לחדר לידה.

המיילדת בדקה אותי ושוב זמזמה את אותו נוסח מייאש: את לא בלידה. היא הציעה לי לקבל פטידין - זריקת טשטוש ואני סרבתי. פחדתי שזה מסוכן. ההצעה הנוספת הייתה שאסתובב כשעתיים ונבדוק אחר כך את קצב ההתקדמות.

שמעתי בקולה. הסתובבתי כשעה ואז באמצע

חצר בית החולים, כשאני עם כוס תה וקרואסון ביד, ירדו לי המים. צעדנו לחדר לידה, הכאבים התגברו ולא היתה מיטה פנויה לבדוק אותי.

התחננתי שיקבלו אותי, שימצאו לי מיטה. כל מה ששמעתי זה "עוד רגע... מנקים חדר... עוד רגע תתפנה מיטה לבדיקה". ואז, ברגע אחד, הרגשתי שאני יולדת. צעקתי למיילדת שאני יולדת והיא אמרה: "זו לידה ראשונה זה יקח זמן".

כבר לא ידעתי מה לעשות ואז - זה פשוט קרה: ילדתי את התינוקת שלי בעמידה, בחדר הקבלה לעיניה המשתאות של המיילדת. בגלל אופי הלידה ואי השליטה שלי בצירי הלחץ נקרעתי נורא. זו הייתה קבלת הפנים שזכתה לה הבת הבכורה שלי. לא אסלח לעולם למיילדת הזו.

סילביה.

תשובתה של דורית קרייזר:

סילביה שלום,

אכן סיפור קשה, כואב בלתי נשכח ואולי בלתי נסלח. ובכל זאת, אני שמחה שבחרת לשתף אותנו, כי מגיע לך וליולדות אחרות לראות את הסיפור מנקודות מבט נוספות.

אין ספק שבסיפור, כפי שאת מתארת, יש אלמנט של שאננות ואי לקיחה בחשבון של מקרים יוצאי דופן מצד הצוות.

ב"שלב לטנטי מוארך", יש צירים אך אין פתיחה. שאטרסטוק

מסיפורך ניכר שהיה לך מה שנקרא בז'רגון המקצועי "שלב לטנטי מוארך". בשלב זה יש צירים בלתי סדירים, לרוב כואבים, אך אין פתיחה. השלב הזה קשה בגלל מספר סיבות. אחת מהן היא שאין יכולת לצפות כמה זמן הוא אורך.

התוצאה של שלב לטנטי מוארך היא ביקורים חוזרים ונשנים של יולדות הסובלות מכאבים ללא תנאים צוואריים המספיקים לקבלה לחדר הלידה.

בקורסי הכנה ללידה לומדים כיצד להתמודד בבית עם הכאבים הבלתי אפקטיביים האלה ועל הטיפולים התרופתיים לשיכוך כאבים בחדר הלידה. אתם בחרתם לא לעבור קורס שכזה, ונראה לי שבמקרה זה, הדבר היה בעוכריכם. המיילדת נהגה נכון כשהציעה לך לקבל פטידין. כך לא היית מרגישה את הכאבים בעוצמה כזו ויכולת להימצא כבר ליד מיטה ומוניטור בחדר לידה.

לא ציינת במכתבך אם היה חשוב לך ללדת לידה פיזיולוגית, טבעית, או עם משככי כאבים. את מתארת את החשש מהפטידין, אבל לא היית מקבלת אותו אם מצבך לא היה מאפשר זאת. כך או כך, בהחלט הגיע לך לקבל מענה ברגע שאמרת שאת יולדת. לצערנו, מצב של חוסר בחדרי לידה פנויים מאוד שכיח.

אל הסיפור שלך נכנס מושג נוסף והוא "לידה חטופה". לאחר שנכנסת ללידה אקטיבית, זאת אומרת, צירי לידה, צוואר הרחם נפתח לפתיחה גמורה וילדת. אינני באה להגן על המיילדת, אבל חשוב שתדעי שמהלך של לידה חטופה הוא די נדיר ולכן למיילדת שהכירה אותך מבדיקות קודמות היה נראה שמדובר בעוד יולדת נחמדה שנכנסה ללידה וכנראה תלד בעוד כמה שעות.

אני משוכנעת ששום דבר אישי לא עמד מאחורי "חוסר האמונה" של המיילדת בכך שאת עומדת ללדת. לכל המיילדות יש אינטרס משותף עם היולדות: לידה בטוחה ונעימה לאישה ולתינוק.

הייתי מסכמת את הסיפור עם כמה מסקנות שכדאי לכולם ללמוד מהן:

1. יולדת שסובלת מכאבים, בסופו של דבר תלד.

2. עלייך לזכור שילדת בלידה חטופה ומהלך שכזה עלול לחזור על עצמו.

3. ללידה כדאי להתכונן, אם באמצעות קורס הכנה/ ייעוץ לפני לידה או שיחה עם מיילדת.

4. אם את מסכימה איתי שלא הייתה כאן כוונה רעה אז כדאי לסלוח. כעס שסוחבים אותו שנים רבות גורם לעומס רגשי ועלול להגיע איתך ללידה הבאה.

מזל טוב, חיבוק גדול, ואל תשכחי שילדת לידה הכי טבעית שאפשר ומסתבר שגם בגבורה!

דורית קרייזר.

מעוניינים לחלוק עם דורית את סיפור הלידה שלכם? שלחו אותו ל-horimnrg@maariv.co.il.

לסיפור הלידה של אלה
לסיפור הלידה של אביגיל