מהפך: יומן ההריון של נועה סטרלינג
כמה שבועות לפני הסוף המיוחל, הקטנטנה שבבטן עושה גלגלון – ומתהפכת לכיוון הלא נכון. האם חלום הלידה נגוז לטובת ניתוח קיסרי? נועה סטרלינג סוגרת שבוע 32
ביומיים שלאחר מכן אני מתגאה על כך שהקטנה מושלמת. היא מוכנה עם הראש למטה, למרות שיש לה עוד כמה שבועות למצוא את התנוחה הנכונה לשיגור לעולם. היא בועטת המון, מסתובבת, משתוללת ולמרות שהיא לא נותנת לי לישון בלילה, היא התינוקת הכי מופלאה בעולם.
יומיים עוברים. בלילה אני מרגישה מהפך. הקטנה מסתובבת לי בבטן ואני פתאום חשה בעיטה מכיוון לא צפוי, למטה. בבוקר, בביקורת אצל רופאת הנשים, אני צוחקת ואומרת בקלילות שהיא התהפכה והטוסיק עכשיו למטה. אולטרא סאונד והרופאה מאשרת, הקטנה הפוכה.
אני אומרת לעצמי – בקול ההיגיון המועט שנותר בשלב הזה - שיש עוד כמה שבועות ושהיא יכולה להתהפך עוד עשרות פעמים, אבל הרופאה דווקא בוחרת להלחיץ, אויה! היא מכריזה, אם היא לא תתהפך בקרוב נצטרך להתכונן להיפוך ואולי אפילו לניתוח קיסרי.
חשבת שניתוח קיסרי זה לא נעים? היפוך הוא לא בדיוק ביקור בספא, היא אומרת. היא מסבירה בפרטי פרטים מה עושים ואיך עושים ואני, שבסך הכל חולמת על לידה כמה שיותר שגרתית ונטולת בעיות (אולי אני מפנטזת?) מנסה להזכיר לעצמי שהתהפכות זה עניין הפכפך, ומה שכעת מאכלס את הטוסיק יוכל להפוך שוב לבית של הראש. אולי כדאי שתתכונני לכך שההיפוך לא יצליח ויצטרכו להחיש אותך אל חדר הניתוח לקיסרי, היא מוסיפה.
תחושת הנעימות שליוותה אותי השבוע התפוגגה אחרי המפגש עם הרופאה – הרגשתי כבדה יותר ובעיקר, דואגת יותר. מה יקרה אם היא לא תתהפך? מה
אני מדברת רק על זה, עם כולם ובעיקר עם עצמי. קוראת ועוד קצת קוראת ושוב קוראת את אותו המאמר והקטנה, מרדנית, סוררת, עם הטוסיק למטה. אבא לעתיד מדבר לבטן – תתהפכי, מנסה לחנך אותה, מרות של הורה שעדיין לא הורה רשמי, אבל היא בשלה, עקשנית. קול ההיגיון, בו אני נזכרת מדי פעם בפעם, שאומר שהכל עוד יכול לקרות וזה ממש מוקדם ויש עוד זמן, הולך ומשתתק ככל שהשבוע מתקדם.
סוף שבוע 32. לילה ללא שינה, הקטנה ואני מתכרבלות בתוך הפוך, מנסות למצוא תנוחה שאינה כבדה לי ואינה מציקה מדי לה. המחשבות מתרוצצות אבל רגוע לי, מה שיהיה יהיה – אני מנסה לומר לעצמי – העיקר שהכל יהיה בסדר בסוף, שהיא תצא לאוויר העולם ויחד נלך הביתה.
אני מלטפת את הבטן בעדינות, רק אני והיא והנחירות של אבא-לעתיד. אחרי כמה נשימות רגועות, נטולות קול פנימי מלווה של רופאה דאגנית, בלי עצות סבתא ובלי סיפורי אימה על ניתוחים קיסריים שהשתבשו והיפוכים שכאבו, אני מרגישה תזוזה, כמו גלגלון בתוך הבטן. אני ממשיכה ללטף את הבטן בעדינות ושתינו נרדמות ביחד.
בבוקר, אחרי שינה רגועה שמגיעה אחרי שבוע עייף, הבעיטות מעירות אותי למעלה, קצת מתחת לחזה והכי חשוב – מעל לפופיק. הראש למטה ואני קמה עם מצב רוח טוב ומתקשרת לכל העולם, או יותר נכון, לכל היועצות והמייעצות, ומספרת שהקטנה עשתה את מה שהיא צריכה לעשות – והתהפכה לה שוב. מסתבר שכל מה שהיה צריך זו אמא אחת רגועה שלרגע אחד נושמת עמוק ושוכחת את כל הדאגות ותינוקת אחת אקטיבית מאד. ושרק תישאר ככה.
1. רופאים אוהבים להלחיץ, אבל אנחנו לא תמיד חייבות להילחץ.
2. משבוע זה וכנראה עד גיל שמונה עשרה לערך, שינה היא צ'ופר בלבד.
3. זה רק אני, או שהשבועות ארוכים יותר ברבע האחרון של ההיריון?
4. לא יעזור דבר, הסוודר שעלה עלייך לפני שבוע לא יעלה עלייך עכשיו, ולא משנה כמה מלפפונים תאכלי במקום ופלים.
5. יש לי תחושה שעוד אתגעגע לרגעים בהם אני מרגישה אותה רוקדת בפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם