ועכשיו לפרסומות: יומן ההריון של נועה סטרלינג
ככל שהציפייה לקראת הלידה גוברת, נועה סטרלינג נשאבת יותר ויותר לאתרי ההריון והלידה שמטפחים בה יותר את רגשות הפניקה וחוסר הודאות. מזל שהפסקת הפרסומות הארוכה בדרך ללידה עומדת להגמר
זה הזמן להעמיד למשפט את אחת התופעות הבזויות ביותר בהריון הזה: אני קוראת. כל היום אני קוראת. אני לא מדברת על קריאה בספרות יפה אלא נבירה באתרי הריון ולידה המפרטים שבוע אחר שבוע, בפורומים עמוסי עצות מערערות וסיפורים קורעי לב ורחם. אני קוראת כי זה בלתי נמנע, כשמחכים למשהו, כשהסקרנות ממלאת את הגוף העגול, לא נותר אלא לשתות כל מילה שאיזו הריונית צעירה שלחה אל החלל הווירטואלי.
אני קוראת פורומים רפואיים בהן מתדיינות יולדות ותיקות וחדשות (בעיקר חדשות, והיסטריות). מהשבוע החמישי בערך דליתי פרטים על תוצאות בדיקות, סטטיסטיקות והסתברויות הריוניות. חקרתי באמצעות עדויות רגשניות את נושא הבטא, את סימפטומי הבחילות והצרבת, את כאבי הרגליים והגב.
נשענתי על עובדות מוצקות (מפי צעירות שזהו הריונן הראשון והקשר היחיד שלהן לרפואה עד כה הוא התמכרות ל"אנטומיה של גריי") בנושאי שקיפות עורפית וחלבון עוברי, נסחפתי אל תוך וידויים אישיים על אולטרסאונדים מפוקפקים. אבא-לעתיד התריע כבר מזמן שזו עלולה להיות התמכרות מסוכנת, אבל אני לא הצלחתי להגיד לזה "לא", ובתוך כל ההתרגשות הזו של הריון ראשון ולידה ראשונה ואמהות שמגיעה במהירות שיא – התמכרתי.
התמכרתי אבל לא השתמשתי. מעולם לא השתתפתי בדיון, לא כתבתי פוסט או תגובה, לא שיתפתי אחרות בענייני בדיקות וגינליות, לא דיברתי על דלקות בדרכי השתן או כדורי ברזל שעושים עצירות. שתקתי, רק הצצתי עליהן מהצד, בשעות מתות בעבודה, בזמן נסיעה הביתה באוטובוס, ולפעמים סתם, כי הפרק של "האנטומיה" שיעמם אותי נורא.
ממרומי שבוע 29, שבזמן פרסום הטור הזה כבר הופך לשבוע 30, אני מרגישה שהתבזבזתי. אתרי העצות סייעו רק ברגעים מאד מסוימים, הפורומים אותם ביקרתי כמעט באופן יומיומי רק תרמו לפאניקה ולחוסר הודאות - הרי מספיק וידוי קורע לב שאינו ממש נכון לפרטים, או אבחנה רפואית שנמסרת בלי תשומת לב, כדי לעורר בקוראות השבריריות מחשבות רעות מאד.
גם התערבותם של רופאים שמנחים את הפורומים האלה, לפעמים מרחיבים ולפעמים מרגיעים אבל בדרך כלל מעניקים תשובות לקוניות כמו "עלייך להתייעץ עם
המסקנה בשבוע 29: עדיף להתכרבל עם "אנה קרנינה" ולא עם "אנה, הריונית, שבוע 14, חיפה".
אני שולחת מכאן את הוידוי הזה אל שמי הרשת הוירטואלית, מפזרת אותו בקרב הריוניות צעירות ממני, ומקווה שלא יקראו קריאה עיוורת שום פורום, לא ישתו כל מילה בצימאון, יאמצו כל מידע או עצה בערבון מוגבל. שיסמכו בעיקר על הרופא הטוב שבחרו לעצמן ועל ההיגיון הבסיסי ושידעו שכל הריון הוא אחר לגמרי. שכל הריון הוא רק שלהן ושל בני הזוג שלהן.
1. לשלב מעבר דירה עם הריון זו טעות רגשית איומה (ועל כך בטור הבא)
2. להסיר שערות ברגליים בשבוע 29 זו משימה שנועדה רק לאמיצות.
3. למרות שאת בחודש שביעי-תכף שמיני והבטן שלך כבר הפליגה לה הרחק לחודש תשיעי, רוב האנשים לא יפנו לך מקום באוטובוס ויתנו לבטנך להשתולל במעברים.
4. כשהקטנה בועטת בדיוק כשבן זוגך מניח את כף ידו על הבטן, זה לא אומר שהיא שונאת את אבא שלה.
5. במקום טיול רגלי בהרי יהודה או בנחל שניר, את מוצאת אתגרים חדשים בסיורים בחדרי לידה ברחבי הארץ. אין צורך בתרמיל ומקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם