לידה תוצרת בית: כל מה שכדאי לדעת על לידה בבית
יותר ויותר נשים שהתאכזבו מחוויית הלידה בבתי החולים בוחרות ללדת בבית, וממליצות על החוויה. "בבתי החולים בארץ מפחידים את היולדות ומזדרזים מדי להחליט על ניתוחים קיסריים, רק כדי להיות מכוסים במקרה של תביעה משפטית", אומר ד"ר אבנר שיפטן, רופא מיילד שהפך ל'כהן הגדול' של לידות הבית בישראל
לידות הבית המתרחשות כיום בישראל אמנם מהוות אחוז קטן בלבד מכלל הלידות הארצי- שני אחוזים מכלל הלידות- אמנם פלח קטן, אבל מהפכני. כאשר מתחילים הצירים הנשים פשוט נשארות בבית, ואז מתרחש מה שרבות מהן מתארות כאירוע הגדול והחשוב בחייהן.
ד"ר שיפטן (54) הוא רופא המיילד בעיקר בבית (גילוי נאות - הוא יילד בלידה ביתית גם את כותבת שורות אלה). הוא נולד בקיבוץ כפר סאלד שבגליל ועבד 14 שנה במחלקת נשים ויולדות בבי"ח 'פורייה' בטבריה. כשהגיע לתחום לידות הבית - תחום שעד אז היה עלום וזניח, החליט לעשות בו סדר: "הבחנתי שזו תופעה שאנשים לא יודעים עליה מספיק. אף אחד לא באמת בודק כמה לידות בית מתרחשות בארץ בכל שנה - לא משרד הפנים, לא ביטוח לאומי וגם לא הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה. עשיתי סיכום מוערך לגבי לידות הבית בשנים 2003 עד 2007. יצרתי קשר עם כל מיילדות הבית בישראל, אספתי מכולן נתונים, ועשיתי מזה סטטיסטיקה ומאמר לעיתון הרופאים של ישראל".
"נשים לא רוצות ללדת - הן רוצות שיילדו אותן", אומר ד"ר שיפטן. לדבריו, בעוד שרוב הנשים מעדיפות להשליך יהבן על בתי החולים - בתי החולים עצמם נמצאים בתהליך של התגוננות מתמדת מפני תביעות כנגד רשלנות רפואית, בעיקר בתחום הגניקולוגיה. "הפרקטיקה המנחה כיום את חדר הלידה בישראל הינה הפרקטיקה המשפטית, ולא הרפואית, כפי שהיינו מצפים. המערכת הזו מלחיצה את הרופאים, ומי שמשלם על זה בסופו של דבר, הוא ציבור היולדות. במציאות כזו רופא אומר לעצמו, 'יש לי ספק? אני חותך לקיסרי'. העובדה שנשים אחרי ניתוחים מושפעות מכך בגיל מבוגר יותר, ושהדבר משפיע לשלילה גם על הלידות הבאות, אלה שיקולים שכמעט לא באים לידי ביטוי כיום בהליך קבלת ההחלטות של הרופא המיילד".
לדברי שיפטן, ישנם בתי חולים בארץ שבהם אחוז הניתוחים הקיסריים בלידות מגיע לשמונה עד עשרה אחוזים, ולעומתם אחרים, בהם אחוז הניתוחים הקיסריים נע בין עשרים וחמישה לעשרים ושבעה אחוז (!). הפער הגדול כל כך בין בית חולים אחד למשנהו נעוץ, לדבריו, במדיניות בית החולים.
"בממוצע, כעשרים אחוז מכלל הלידות בארץ מתבצעות כיום בניתוחים קיסריים. המשמעות היא שאחת מכל חמש נשים לא יודעת או לא יכולה ללדת בלידה רגילה- וזה לא סביר. הנורמה המקובלת בעולם, אגב, היא עשרה אחוז".
שיפטן אינו חוסך בביקורת מעמיתיו הרופאים המיילדים בבתי חולים: "בחירת המילים של הרופא ואופן הצגתו את המציאות למטופל, היא בעלת משקל והשפעה מכרעת. רופאים רבים מנצלים זאת ויוצרים אוירה של חשש ופחד. ליוויתי אתמול אישה שרצתה ללדת בבית החולים. הרופא אמר לה, 'דעי לך שיש שלושה
"שלושת האחוזים שדובר עליהם הם נתון מוטעה - מדובר בפחות מאחוז אחד", מסביר ד"ר שיפטן, "באותה מידה הרופא יכול היה להציג לאישה את אותה המציאות בדיוק בצורה רגישה ואנושית הרבה יותר. אם הוא היה אומר, 'תשעים ושבעה אחוז שהכול יהיה בסדר, אבל דעי לך שיש סיכוי קטן שיהיה סיבוך, ואם הוא יקרה, זה יהיה קשה', זו עדיין אמירה נאמנה לעובדות, ויחד עם זאת מאפשרת לאישה להחליט מתוך שיקול דעת ולא מתוך פחד והיסטריה. הפחדת היולדת היא מדיניות משפטית, שנועדה ליצור כיסוי לרופאים המטפלים".
עיון במאגר המחקרים הרפואיים שנעשו על ידי גופים מוכרים ברחבי העולם, מלמד כי הטיפול הרפואי שנשים מקבלות בבית החולים הוא לעיתים טיפול עודף, שעלול לעכב את הלידה הטבעית ולגרור התערבויות רפואיות מיותרות. מרבית הלידות מתקיימות כשהנשים מרותקות למיטת בית החולים, מחוברות למכשור רפואי, תנועתן מוגבלת וגופן כבד בגלל ההרדמה האפידוראלית. על פי ההערכות, כחמישה אחוז מהלידות מסתיים בואקום, ואחת מכל חמש יולדות עוברת ניתוח קיסרי.
ד"ר דוד מנקוטה, מנהל חדר הלידה בבית חולים "הדסה" עין כרם בירושלים, מתאר את האווירה בבית החולים כ'מדיקו-לגאלית'. מנקוטה מאשר כי אכן, הצוות הרפואי חושש לקחת על עצמו סיכונים בגלל החקיקה הנהוגה כיום, לפיה הדרך היחידה לפצות ניפגע היא על ידי מציאת המטפל כרשלן. לכן, לדבריו, פעמים רבות הניתוח הקיסרי יהיה פיתרון מועדף, על מנת להימנע מסיכוי להסתבכות ברשלנות.
למרות כל זאת, לטענתו, כמות הניתוחים הקיסריים בארץ אינה גבוהה במיוחד: "שיעור הניתוחים הקיסריים בארץ עומד על כעשרים אחוז, לעומת ארה"ב, שם אחוז הניתוחים הוא שלושים אחוז. כך שמצבנו הוא לא מהקיצוניים". לידות בית זוכות מד"ר מנקוטה ליחס מפרגן, כל עוד הן נעשות בליווי איש מקצוע.
לדבריו, מחקרים שנעשו בארצות הברית ובאוסטרליה מעידים שלידות בית הן לא פחות טובות מלידות בבית חולים. "בהולנד שלושים אחוז מכלל הלידות מתרחשות בבית באופן מתוכנן. לידות בית שם הן חלק משגרה רווחת, ואף זוכות לעידוד ממשלתי, בין השאר באמצעות תמריצים כספיים".
"אני לא פריק של לידות בית", אומר ד"ר שיפטן, "אני בעד שאישה תלד במקום שמתאים לה. רובן פשוט קוראות לי הביתה. נכון להיום, לרוב האוכלוסייה מתאים יותר ללדת בבית החולים". הסיבה לכך, לדברי ד"ר שיפטן, אינה בריאותית או כלכלית, אלא בעיקר סיבה תרבותית.
"התרבות שלנו היא לסמוך על אחרים, ולהפוך את הרפואה למשהו מושלם. כל זה גורם לאישה לחשוב שבבית חולים יהיה יותר טוב. מי שמסתבכת כדאי לה להיות בבית החולים, אך הניסיון והסטטיסטיקות מראים שהסיכוי להסתבכות מלכתחילה הוא גדול פי עשרה בבית חולים מאשר בבית.
לידה איננה עניין פתולוגי - מדובר בתהליך פיזיולוגי נורמאלי לחלוטין". בעודו מדבר הוא מערסל בעדינות את בתי בת החודש וחצי, שנרגעת כצפוי בין ידיו - אלה הידיים הראשונות שאחזו בה בהגיחה לאוויר העולם.
לשיפטן שבעה ילדים. שניים גדולים שנולדו מאשתו הראשונה, ועוד חמישה מאשתו הנוכחית, אריאלה. שני הילדים הראשונים שילדה אריאלה נולדו בתקופת הלימודים. את השלושה האחרונים כבר יילד הוא עצמו. אחרי הלידות בבית החולים, ובעקבות תחושותיה של אריאלה אשתו, החליט ד"ר שיפטן לעבור ללידות בית. "אריאלה התחילה לדבר ולספר מה היה, ואיך היא הרגישה בבית החולים. לידות שאני חשבתי שהיו טובות, פתאום קיבלו פרופורציות אחרות".
"כשהתחילו הצירים התקשרנו לד"ר שיפטן", מספרת יערה ורשבסקי, שילדה את שלושת ילדיה בלידת בית, "הוא הגיע, נעמד להכין לי חביתה וסלט, והושיב אותי לאכול. פתאום ראיתי אותו תופס מקל ספונג'ה ומתחיל לשטוף את הרצפה. בבירור זריז של 'מה אתה עושה?', הוא ענה בנחת האופיינית לו, שאישה צריכה ללדת בסביבה נעימה".
לאותה לידה הביא ד"ר שיפטן בריכת מים שהוצבה בסלון, על מנת להעביר בה חלק מהצירים. "בשלב מסוים, מתוך מודעות גדולה ורגישות אלינו, הוא הציע שנקרא לעוד חברה, על מנת שתהיה לי נוכחות נשית תומכת. באותו זמן גרנו במקום חדש, ועדיין לא הכרתי אף אחת. לא ידעתי למי לקרוא ונכנסתי למתח. 'אשתי יכולה לבוא, היא מקסימה', הציע ד"ר שיפטן - וכך היה. תוך דקות ספורות אריאלה אשתו התייצבה, קפצה לתוך הבריכה והתחילה לטפל בי".
"אחרי שהתינוקות נולדים", ממשיכה יערה, "ד"ר שיפטן חוזר ומבקר כמה פעמים באותו שבוע ובודק איך מרגישה האישה ואיך התינוק. אין תחושה של 'פגע וברח' אלא של תהליך וליווי. אחד הדברים שחשתי אחרי הלידה הוא שלמרות שאנחנו גרים רחוק מהמשפחות שלנו, אנחנו לא לבד. כל כמה זמן הוא בא לראות שהכול בסדר ושאני מצליחה להתמודד, ואם צריך חיזוקים, הוא מספק אותם בשפע".
יסכה שומר, בת 30, מצפת, היא אם לארבעה. את שלושת ילדיה הראשונים ילדה בבית חולים, ואת הרביעית ילדה בבית, בליוויו של ד"ר שיפטן. בלידתה הראשונה עברה ניתוח קיסרי, ובשני הלידות האחרות חוותה ,לדבריה, את כל ההתערבויות והזירוזים האפשריים. אל ד"ר שיפטן הגיעה כשחיפשה בייעוץ מקצועי.
למה החלטת לעבור ללידת בית?
"במקור לא תכננתי לעבור לידת בית, אבל הרגשתי שההתנהלות בבית החולים, על פי הנחיות הצוות, מאוד מלחיצה. הכול הוצג לי בצורה רפואית, סמכותית וחד משמעית - 'חייבים לבקוע את המים...'. הכול היה כרוך בהרבה סבל, ולקראת הלידה הבאה פניתי לד"ר שיפטן, כדי לדעת איך לעמוד מול המערכת של בית החולים".
בלידתה השלישית סבל העובר מקשיי נשימה, ומייד נלקח לטיפול. עשר שעות חלפו לפני שראתה יסכה את תינוקה לראשונה. בבירור הסתבר, לדבריה, שעשר השעות שחלפו נבעו מחוסר תשומת לב של צוות בית החולים. "רק כשד"ר שיפטן אמר לי שיש לי אפשרות לתבוע את בית החולים על כך שלא נתנו לי לראות את התינוק שלי עשר שעות, הבנתי שכל ההתערבויות הללו הן לא הכרח המציאות".
מה ההבדל המשמעותי ביותר מבחינתך בין לידה בבית חולים ללידה בבית?
"בלידה האחרונה בבית, הרגשתי תהליך של לידה. היה לי המרחב שאפשר לגוף להוביל, בקצב שלו. אחרי הלידה, אף אחד לא נגע בתינוקת, לא מדד, שקל או מיספר אותה. לא היו מעברי חדרים, מעברי אנשים, או כל דבר חיצוני אחר. יכולתי פשוט להיות עם התינוקת ברגעים הראשוניים והקסומים האלה".
לאור ניסיונה, טוענת יסכה שההתערבות החיצונית לתהליך היא שמשבשת אותו. "בלידות הקודמות כל דבר כל כך כאב, כי הוא ארע עוד לפני שהוא היה בשל לקרות מעצמו. דקה אחרי הלידה בבית חשתי שאני יכולה לעשות את זה שוב. כמובן היו הרגעים הכואבים מאוד, שבהם לא ראיתי איך אני יוצאת מזה, אבל בהשוואה לכל הלידות שעברתי עד אז, הכול התנהל מתוך הקשבה ונחת".
בכדי לאמוד באם אישה בנויה ללידת בית, עורך ד"ר שיפטן שיחה התרשמות עם בני הזוג. "בהנחה שמדובר באישה בריאה שעברה הריון תקין, מה שחשוב הוא המבנה הנפשי והאישיות של האישה - האם היא מרגישה ביטחון בבית, עד כמה היא שלמה עם החלטתה, והנכונות שלה להתמודד עם כאב. אחד החסמים העיקריים בקרב נשים, היא העובדה שהן לא מאמינות בעצמן ובגוף שלהן. מטען גופני או מיני שליליים – משפיעים ישירות על הלידה.
בכדי להתמודד עם מציאות כזו, אני אומר לאישה, 'תכירי את הגוף שלך, תעבדי איתו. קחי מראה ותרקדי מולה. תתאהבי בגוף שלך'. יותר מתשעים אחוז מהלידה מתרחש בראש. אם אישה מפוחדת, זה משפיע על הפרשת הורמון האוקסיטוצין מהמוח לדם, ובאופן ישיר על הופעת הצירים. אישה שמגיעה ללידה ב'ראש טוב', לא משנה אם מצבה הגופני פחות טוב - יולדת טוב. הלידה היא הזדמנות גדולה לאישה ולזוג לגדול. זו חוויה מכוננת לזוגיות ואבן דרך בתהליך התהוות למשפחה - ממש כמו חתונה, ואפילו יותר. אם יודעים לעבור את זה ביחד, זו מתנה".
הנשים שבוחרות ללדת בבית מגיעות מכל גווני הקשת הישראלית, אך לא מקרב הנשים הערביות והחרדיות. הסיבה לכך, לדברי ד"ר שיפטן, הוא מעמד האישה בקרב אוכלוסיות אלו. "לאפשר לאישה ללדת באופן שהיא בוחרת - זו העלאת האישה בדרגה, ומהלך שכזה מצריך תמיכה מלאה של בן הזוג.
האופן שבו בנוי חדר הלידה הוא חלק ממערך שלם שמטרתו להכניע את האישה. אם הגברים היו היולדים, חדר הלידה היה נראה אחרת לחלוטין. בתחילת דרכי בחדר הלידה, האישה הייתה שוכבת על הגב, והיו קושרים לה את הרגליים למעלה. בימינו, תופעות שכאלה לא מקובלות ונתפסות כלא הגיוניות. באותה מידה, אני מאמין שבעוד עשור כל סביבת הלידה תראה אחרת לגמרי."
בשנים 2003-2007 התקיימו בישראל 1,749 לידות בית מתוכננות המהווים 2.5 מסך הלידות בישראל. מתוכן 1,594 מהלידות (91.1%) הסתיימו בהצלחה בבית, ו-155 יולדות (8.9%) הועברו להמשך הלידה לבית החולים. בנוסף הועברו 39 יולדות (2.2%) ו-22 ילודים (1.2%) לבית החולים לאחר הלידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם