כיכר השעון ביפן: ביקור במפעל סייקו
לרגל חגיגות 130 שנה לקיומה פתחה סייקו את מפעליה הסודיים בפני התקשורת העולמית. מה שהתחיל כהיערכות של ענקית השעונים למאבק מול המתחרים משוויץ, הפך למשל מרהיב על החברה היפנית שאחרי הצונאמי
בדרך הייתה עצירה אחת, קבועה, אך היא גרמה להתרגשות ניכרת בקרב הנוסעים הזרים המעטים בקרון, שהדביקו את אפיהם אל זגוגיות החלונות ופערו את עיניהם לרווחה. למראה השלטים בתחנה עברה בהם צמרמורת: סנדאיי - כך היה כתוב עליהם שחור על גבי לבן. הנה מוטלת לפנינו העיר שכמעט טבעה במרץ שעבר אחרי מתקפת הצונאמי האדירה שהסעירה את העולם כולו.
הסרטונים שתיעדו את הזרמים האדירים שסחפו עמם חצי עיר והפכו לנצפים ביותר ביוטיוב, יישארו סנסציוניים ובלתי נשכחים גם בעוד שנים. אלא שמבט אל הנוף האורבני הצפוף בחוץ לא העלה שום רמז לאיזשהו אסון מחריד. העיר הענקית, שבנייניה הגבוהים משתרעים עד מעבר לאופק, ממזרח וממערב, התנהלה בנון-שלנטיות, כאילו לא היו גלים מעולם. אף אחד מהנוסעים לא יכול היה לנחש שעמוד מים קטלני ביקר בעיר הזאת רק לפני שמונה חודשים. סנדאיי חזרה לתקתק כמו שעון מתוצרת יפן - בדייקנות מופתית ובשקט אופייני.
גם אסון רדיואקטיבי לא גרם לפגיעה ולו הקלה ביותר במודעות האקולוגית הקפדנית עד חולנית של תושביה. הזבל עדיין ממוין בחרדת קודש לפחים נפרדים, העישון ברחובות אסור (רק בקונכיות צרות, אטומות ומיוחדות שמוצבות מדי כמה מאות מטרים), אף גפרור לא מושלך על המדרכה, וכל פירורי האפר מוצאים את דרכם למאפרות ציבוריות או פרטיות, כאילו בכל גרגר אפור וסורר שכזה תלוי גורלה של יפן כולה. ההפתעה הופכת לתדהמה אחרי מבט קצר על מרכזי הקניות התוססים והשוקקים או המסעדות המפוצצות באנשים וגדושות בכל טוב האדמה, האוויר והים.
בעוד הרכבת פולטת וקולטת נוסעים במנוחתה הקצרה בסנדאיי, אפפה אותי תחושת דז'ה וו עזה. לא יכולתי שלא להיזרק אל הביקור הקודם שלי ביפן, ב-2002, ששיאו היה בנסיעה המרגשת להירושימה, העיר שספגה פצצת אטום אמריקאית ב-1945.
אף על פי שחלפו כמעט 60 שנה מאז אותה הפצצה, ציפיתי למצוא עיר כבויה ששרויה בטראומה שעקבותיה לא יימחו לעולם. אלא שמול עיני פרח כרך יפהפה ומוריק, המקום האחרון בעולם שהיית מאמין שסוחב אחריו טראומה רדיואקטיבית. והנה, גם סנדאיי, מתברר, הולכת בעקבותיה של הירושימה ולא שוקעת בבוץ של עברה. החיים נמשכים בשגרתם, מחוגי השעונים מתקתקים כהרגלם.
ובכן, זוהי יפן, ארץ שלא תיתן לשום אסון, אקולוגי או רדיואקטיבי, להסיט אותה ממסלולה. ארץ שלא משנה מה יעלה בגורלה, תמיד תתנהל כמו השעונים שמיוצרים במפעליה: אף פעם לא תעצור, תמיד תהיה מדויקת ולעולם תהיה יפה, מעוצבת בקפדנות וארוזה בדייקנות.
ארץ שבה שום תירוץ על שיבוש בלוח הזמנים לא יכול להתקבל בהבנה. ארץ שהאיחור הממוצע השנתי של הרכבות המהירות שבשטחה עומד על הנתון הבלתי נתפס של שש שניות בלבד. ארץ שבה, כמה לא מפתיע, נוסדה אימפריית השעונים סייקו לפני 130 שנה, ומחוגיה האנלוגיים עדיין נעים במעגלים קבועים, כאילו לא נולד סטיב ג'ובס מעולם וגם לא פרצה שום מהפכה דיגיטלית שכבשה את הגלובוס בסערה.
לרגל האירוע ההיסטורי, החליטה סייקו לארח ביפן משלחת של עיתונאים מכל רחבי העולם ולפתוח בפניהם את השערים הסודיים ביותר של מפעליה. זה היה כמובן סיור שנועד להאדיר את שמו של המותג ולעזור לו בתחרות הקשה מול מתחריו השוייצריים, אין סיבה להיתמם, אך ככל שהוא התארך הוא הוביל למסקנה בלתי נמנעת, עמוקה הרבה יותר: סייקו, מעבר להיותה יצרנית מוכרת של שעונים, היא למעשה אחת המטאפורות המוצלחות ביותר לחברה היפנית כולה, לתרבותה ולאתוס הבלתי מתפשר שלה.
התובנה הזאת לופתת אותך כבר בביקור הראשון במפקדה של סייקו ברובע גינזה בטוקיו. שם אי אפשר להימלט ולו לרגע מהמחשבה כי גם סייקו, כמו יפן, מתמודדת בשנים האחרונות עם גלי צונאמי אדירים, אך אלה לא יכולים לה.
זהו הצונאמי הדיגיטלי, שבא לידי הביטוי הבולט ביותר בצומת המרכזי של גינזה, הנחשב לשטח הנדל"ן היוקרתי ביותר בעולם. ממש לצד המשרדים וחנות התצוגה של סייקו, נפתחה לאחרונה החנות של חברת אפל, על שלל אייפוניה, אייפדיה וגאדג'טיה.
בכל רגע נתון, מאות אנשים משתרכים שם בתורים ארוכים תחת מטריות, להגנה מפני השמש או הגשם, עד הכניסה לארץ המובטחת שייסד סטיב ג'ובס. על המדפים שבפנים מחכים להם המוצרים המסעירים והמבוקשים
אלא שהצונאמי הדיגיטלי, ראו זה פלא, לא משפיע על מקומו ומעמדו של מרכז התצוגה השוקק חיים ושעוני מחוגים של סייקו. הוא עדיין שוכן בלב לבו של הצומת היוקרתי, כאילו כל העולם ממשיך להסתובב סביבו וממגנט אליו את העוברים והשבים במעברי החצייה הענקיים.
גם בעידן שבו שעון היד הוא כבר לא מוצר הכרחי לכל בן אנוש - הרי אפשר להתעדכן בשעה ובדקה הנכונה באמצעות המכשיר הסלולרי, שהפך לאיבר נוסף בגופו של כל אחד מאיתנו - השעונים המכאניים של סייקו עדיין חיים, קיימים ומתקתקים.
סייקו לא מסתפקת בכך: בנוסף היא החליטה בצעד שאמור לסמל את 130 שנותיה, לבצע 130 פעולות הומניטריות שונות למען נפגעי האסון - מהצבת גנרטורים ופרוז'קטורים באזורים הפגועים ועד אספקה של משקפי ראייה לאנשים שאיבדו אותם במהלך אירועי הצונאמי.
כשהרכבת היפנית המהירה, שחרטומה נראה כשל בואינג 707, עוצרת בדיוק בדקה הייעודה במוריאוקה, ממהרים היפנים להוביל אותנו לעבר המפעל של סייקו הסמוך לעיר ושוכן בתוך חורשה טבעית, שם בא לידי ביטוי הסתיו היפני הכתום במלוא הדרו. המארחים מתעכבים בחורשה, ולא במקרה. שוב ושוב הם ידקלמו את הזיקה בין הטבע היפני וארבע עונות השנה שלו לבין המוצר המיוחד שהם יוצרים.
אלא שריח ההיי-טק שנודף ממשרדו של יאסודה מתחלף באחת עם הכניסה לחללי העבודה במפעל. מעכשיו ניחוח הלואו-טק הרומנטי והמיושן נודף מכל פינה. לא יכולתי שלא להיזכר באותן דקות בביקור שערכתי במוסכים הישנים של אגד בדרך מנחם בגין בתל אביב אי שם בתחילת שנות התשעים. מכונות משומנות ומגושמות מייצרות ללא הרף את גלגלי השיניים. לאור הפלורסצנטים בחללים האחרים מתבצעים החיתוכים הדקיקים. הנתונים שנזרקים לחלל האוויר הדחוס הם של מיקרוגרמים ומיקרומילימטרים.
על כל שולחן עבודה מונחים מיקרוסקופים, שמולם מתיישבים בחרדת קודש אמני הדיוק. אף שנייה לא הולכת לאיבוד - כמו בחיי היומיום, כמו בלוח הזמנים של רכבת השינקאנסן. "שעון המחוגים הראשון היה בכלל אירופי", מספר המנכ"ל ואתה לא יכול שלא למלמל לעצמך שאין זה מקרי שדווקא היפנים התלבשו עליו. "הנה", הוא גאה להציג, "שני עובדים שזכו לאות כבוד מטעם הקיסרות היפנית על מומחיותם בעשיית שעונים, התעודות תלויות כאן על הקיר".
המוצרים הדיגיטליים, הם מסבירים לך, מתכלים במהירות וסובלים מבלאי. כאן יש דגש על נצחיות המוצר. אנחנו מייצרים כאן מדי שנה עשרת אלפים שעונים, שכל אחד מהם פועל בדייקנות במשך מאה שנה, הם שבים ואומרים, חלק מהמומחים שלנו טוענים שהם יכולים גם לתקתק 500 שנה. ואכן, חדירה אל לב לבן של המעבדות של סייקו לא מותירה אצל המבקר מקום לאיזשהו ספק.
לי ניסרו את הראש במהלך הסיור שם שתי מחשבות עקשניות. האחת, שגם אם בית המקדש בירושלים ייבנה מחדש ואבחר לשרת שם ככוהן הגדול, כנראה שלא אצטרך להשיל את נעלי ולהחליף את החלוק שמכסה את בגדי כל כך הרבה פעמים כמו שהתבקשתי לעשות במעברים בין המעבדות השונות במפעל.
לכל מעבדה חלוק משלה. לכל מעבדה נעליים משלה. לכל מעבדה כיסוי ראש משלה. אילו היה לי צל של ספק בכך שהעבודה הייתה ותהיה הדת המובילה ביפן, ללא מתחרים רציניים - לא השינטו, לא הבודהיזם ולא הנצרות - הוא נעלם בזמן טקסי הטהרה המיוחדים שעברנו שוב ושוב במעברים בין המעבדות השונות. בכל חדר הסבה נאלצנו לעבור דרך מתקנים מיוחדים שביצעו בנו מקלחות אוויר בכל חלקי הגוף, כדי לוודא שאפילו לא חלקיק מיקרוסקופי ממעבדה אחת יעשה את דרכו בטעות למעבדה השכנה.
המחשבה השנייה שהעסיקה אותי באותה שעה, הייתה אפילו קיצונית יותר. אי אפשר היה שלא להרהר בכך שהקדוש ברוך הוא התרשל במקצת בעבודתו כשייצר את הלב האנושי, ולכן הוא נאלם דום כעבור 80-70 שנה. אם הלב האנושי היה מיוצר במעבדות המדויקות והכל כך סטריליות האלה, אתה לא יכול שלא לומר לעצמך, תוחלת החיים האנושית הייתה מוכפלת, אם לא משולשת. זהו המנגנון שמאחורי הנצחיות שאליה שואפים בסייקו לעומת הארעיות של המוצרים הדיגיטליים. ככה כנראה מנצחים אסונות רדיואקטיביים ומפלצות צונאמי.
היפנים לא הסתפקו כמובן בתצוגת התכלית הזאת. למחרת הגיע הזמן לביקור במפעל נוסף של סייקו, הממוקם ליד העיר נגאנו, מזרחית לטוקיו. שם שוכן מפעל אפסון, החברה הבת של סייקו, שלמעשה קמה על יוצרה ומחזיקה היום את החברה האם על הרגליים.
המפעל הזה הוקם ב-1942 בעקבות ההפצצות המסיביות של בעלות הברית על טוקיו, שמנעו מסייקו להמשיך ולייצר את שעוניה בבירה. אלא שאפסון ולמעשה סייקו חייבות את חייהן לאולימפיאדה שנערכה בטוקיו ב-1964. אז התעורר הצורך במדפסות אלקטרוניות שיפלטו בזמן אמת את כל תוצאות התחרויות עבור העיתונאים הרבים שהגיעו לסקר את האירוע ולא יכלו להימצא בו זמנית בכל הזירות.
סייקו הרימה את הכפפה, זכתה במכרז והקימה לשם כך את אפסון (ראשי תיבות באנגלית של מדפסות אלקטרוניות בצירוף המילה "סאן" - בן). מאז הבן עקף ואף בלע את האב המייסד: כיום סייקו אחזקות מגלגלת מחזור של 17 מיליארד דולר בשנה, אך כ-97 אחוז מהם שייכים לאפסון שמתמחה בייצור מדפסות אלקטרוניות ופרוז'קטורים.
הרווח כאן הוא למעשה כפול ומכופל: אפסון לא אחראית רק לכסף הגדול, שמאפשר לסייקו להמשיך להשקיע במוצרים המקוריים שכל כך חשובים למורשתה, אלא גם לכל הקדמה הטכנולוגית והשדרוג ההיי-טקי של שעוני היד מתוצרתה. אם המפעל במוריאוקה הוא הבחור האנלוגי בעולם הדיגיטלי ומקדש את המסורת ואת השיטה הישנה של סייקו, במעבדות אפסון תמיד חשבו ועבדו על הדבר הבא. שם נהגו ופותחו כל החידושים וההמצאות שהציבו את סייקו בשורה הראשונה של תעשיית השעונים בעולם, עד שלעתים היא הקדימה את זמנה.
כאן, למשל, הומצאו שעוני היד הראשונים עם מנגנון הקוורץ, מה שהפך את החברה ליצרנית השעונים הגדולה בעולם בשנות השבעים של המאה שעברה. כך גם השעון הקינטי, ללא קפיץ וללא סוללה, ששואב את האנרגיה שלו מתנועות כף היד. ההיי-טק בשירות הלואוטק. כאן גם הגיחה לאוויר העולם טכנולוגיית הספרינג דרייב, שרק דיבור מרומז עליה גורם לכל עובד סייקו להזיל ריר מפיו.
זה התחיל בחלום גדול ורטוב של אחד ממהנדסי החברה, יושיקאזו אקאהאנה, שפינטז כבר ב-1977 על שעון שמחוגיו לא מתקתקים אלא זורמים בטבעיות כמו המים שבנהרות של יפן. חלפו 22 שנה של מאמצים טכנולוגיים כבירים עד שהושק שעון הספרינג דרייב המסחרי הראשון, לאחר שנמצאו הפתרונות המתאימים לבעיות האנרגיה, הדיוק והבאלאנס. לבסוף המטרה הושגה, ללא כל פגיעה בדיוק: סטייה ממוצעת של חמש שניות בלבד בשנה, שנייה אחת פחות מזו של רכבת השינקאנסן.
המהנדסים של סייקו מדברים עד היום בעיניים נוצצות על הפואטיקה שמאחורי טכניקת הספרינג דרייב שהמציאו: אלה שעונים, הם אומרים, שבעצם מתכתבים עם הקצב והנצחיות של הטבע. אלה שעונים, הם מתפייטים, שמפכים כמו מעיינות של מים חיים ומייצרים בכוחות עצמם אנרגיה מכנית, אנרגיה חשמלית ואנרגיה אלקטרו-מגנטית. מאחורי כל המילים הללו מסתתרות תורות שלמות של קצב, דיוק, שימור אנרגיה, תנועה, כוונון, ויסות וגם מבחני טמפרטורה ועמידות במים.
גם במפעל הזה מעטרות את הקירות תעודות ההוקרה והמדליות הרבות שגרפו העובדים, ליתר דיוק האמנים, שעושים את מלאכת היד המיקרוסקופית. "יש לנו כאן רוב מוחלט של נשים", אומרים המנהלים, "פעם שאלנו אחת מהן מדוע זה כך, אז היא צחקה ואמרה 'כי לנו, בניגוד לגברים, יש הרבה סבלנות, שזו התכונה הרצויה והמבוקשת ביותר לג'וב הזה'".
לאחר מכן הם מאתגרים את המשלחת העיתונאית ומצווים על כל אחד מאיתנו לנסות את כוחנו במלאכת הרכבת קווי השעות על השעונים. עבדכם, בעל הידיים השמאליות מלידה וגיליון התנהגות שמעיד על אפס סבלנות, קטף את המקום האחרון המכובד, עם פריט אחד מודבק בלבד.
"טוב", אומר לי אחראי המשמרת, "אותך בטוח לא היינו מקבלים לעבודה כאן". אני מסכים איתו מיד, אבל לא מצטער יותר מדי, כי כמה דקות לפני כן נחשפתי לפינת העישון של עובדי החברה, חדר אטום וחשוך אי שם באחד המרתפים, עם זיהום אוויר בדרגה זהה לזו של הירושימה אחרי ההפצצה ומה שאפילו עוד יותר מבהיל - לוח זמנים קפדני שתלוי על הקיר ומודיע לעובדים כי הם יכולים לצאת להפסקת סיגריה אחת בלבד במשך כל יום עבודה - בין 10:00 ל-10:10, או בין 10:10 ל-10:20.
גם מלאכת החלפת החלוקים והנעליים המסורתית, בצירוף טקס מקלחות האוויר התמוה, מבהירים לי שוב כי אין סיכוי שאטבל אי פעם לדת העבודה היפנית, על אף שהיא ללא ספק ראויה להערצה. אלא שהדייקנות היפנית עלולה שלא להספיק. גם בסייקו הבינו זאת. הם אמנם לא מתכוונים להתפשר עליה, אבל גם הם לא מתעלמים מהעובדה ששעון היד הופך לפחות מעשי או שימושי בעידן הדיגיטלי של האייפונים.
שעון היד כיום לא קיים כדי לספר לך מה השעה, אלא מתפקד יותר ויותר כמותג, כסמל סטטוס, כתכשיט שמעטר את פרק ידו של האדם ומגדיל את ערכו בשוק האנושי. אז מה עושים מול המותגים השוויצריים היוקרתיים שבלא מעט מדינות עדיין נהנים משליטה בשוק? פשוט מאוד, מגייסים אל תוך העיגול הקטן והאנלוגי את כל שאר המעלות של יפן, מלבד דייקנות וחריצות.
כן, זה הטבע, האמנות, המסורת, וגם העיצוב והאריזה, יתרון גדול של היפנים שחיים במדינה שבה כל קיוסק נראה כמו מוזיאון, וכל עטיפה של עוגייה נראית כאריזה יוקרתית של טבעת יהלום. לכן הם יוצאים עתה במתקפה על השוק האירופי עם שעוני הייקלאס מסוג קרדור והגרנד סייקו הוותיק ורב המוניטין שזכה למתיחת פנים מושקעת.
הנה שעון הקרדור (Credor), הם גאים להציג, שמנפק את צלילו של פעמון האורין המסורתי שמחסיר פעימה בלבו של כל מבקר במקדש שינטו יפני. הנה העיצוב שלו, הם מדקלמים כמו בתפילה חרישית, שמתכתב עם פרחים יפניים או יצירות אמנות מפורסמות מארץ השמש העולה. והנה המילה האחרונה, מיניט ריפיטר (Minute Repeater) מודל 2011 שמנפיק את צליליו של המיוצ'ין, פעמון הרוח היפני.
וכמובן, הם לא מסתפקים בכך. הכרזת המלחמה של היפנים כוללת גם השקת שעון חדש, ספורטורה (Sportura), בשיתוף קבוצת הכדורגל של ברצלונה, שתמורת הסכם אימוץ מתירה להטביע את הסמל של אימפריית הכדורגל המובילה בעולם על השעונים.
רוברט וילסון, מנהל השיווק של סייקו באירופה ואוהד כדורגל מושבע, כמו כל אנגלי שמכבד את עצמו, מספר שבסייקו החליטו להעדיף את ברצלונה על פני מנצ'סטר יונייטד, מכיוון ש"אם היינו בוחרים ביונייטד, אוהד כדורגל בגרמניה יכול היה לומר, 'רגע, רגע, למה לא באיירן מינכן?'. אלא שברצלונה כבר הביאה את עצמה למעמד של טופ קלאס בכדורגל העולמי, דרגה נפרדת משל עצמה, ללא מתחרים ואצל כל אוהד כדורגל בכל מדינה בעולם, וזה מה שאנחנו בסייקו רוצים לשדר".
וילסון נמנע מלפרט את הסכם החסות הסודי שיש לסייקו עם בארסה, אך גם כך יש לו כמה אנקדוטות לחלוק. "לכמה רגעים היה נדמה שאנחנו בבעיה. פתאום התברר שלקרלס פויול הקפטן יש ליין לייצור שעונים משל עצמו, וליאו מסי בכלל חתום כפרזנטור של חברת השעונים AUDEMARS PIGUET. אבל למרות זאת שניהם לא עשו בעיות והתייצבו לצילומים הקבוצתיים לפי ההוראות של ההנהלה".
ובכן, גם קבוצת הכדורגל הגדולה בתבל גויסה על ידי סייקו במאמץ לכבוש מחדש את שוק השעונים בעולם. אלא שלוילסון יש מודל אחר ודי מפתיע: ישראל (סייקו מיוצגת כאן על ידי סוכנות רויאלטי, היבואנית הבלעדית). "אני חייב להגיד לך דבר אחד", הוא אומר לי, "אתם המדינה שבה סייקו היא אולי החזקה ביותר בעולם. אם בכל העולם מצבנו היה כמו אצלכם, סייקו הייתה היום אימפריה גדולה יותר פי כמה מאשר היום".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם