טיים אאוט: השמועות על כך שפייסבוק שינה את חיינו היו מוקדמות מדי
הוא אולי עקף את ג'וליאן אסאנג' בדרך אל התואר, אבל אל תתנו לבחירה במארק צוקרברג כאיש השנה לבלבל אתכם: דלות רוחנית היתה זמינה עוד הרבה לפני שהוא התקבל להארוורד
עברו כמה שניות עד שהבנתי שהוא מעלה את התמונות שזה עתה צולמו לפייסבוק. התחיל להיות מאוחר והייתי צריך למהר הביתה ולארוז. אמרתי לו שאין זמן, שיעזוב את האייפון לרגע, שצריך להגיד שלום ולא בא לי לאחר לטיסה רק בגלל שהוא לא יכול לדחות את הסיפוק המפוקפק שבעדכון הקיר שלו. זה לא כל כך עזר לי. התמונות היו שם עוד לפני שירדתי למטרו.
סביר להניח שלזה, פחות או יותר, התכוון ריצ'רד סטנגל, העורך של "טיים", כשהסביר בשבוע שעבר את הבחירה במארק צוקרברג כאיש השנה של המגזין שלו, בנימוק שפייסבוק "משנה את האופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה.
אני מאמין בכנות שזה משפיע על הטבע האנושי בצורה שלא ראינו כמותה בעבר"; התיעוד של החוויה, אפילו יותר מהחוויה עצמה, הפך למוקד הפעילות האנושית. עדכון הסטטוס איננו עוד פעולה נלווית שיש לה תכלית אינפורמטיבית; הוא הסיבה לכך שאנחנו בוחרים לעשות דברים מסוימים. מטרה כשלעצמה. בהתאם, אפילו פרידה לחודשיים-שלושה לא תזיז את הפרטנר שלי מעקשנותו המתעדת. 900 ומשהו החברים הרשומים שלו צריכים לקבל פרטים מלאים על השעה האחרונה שלנו יחד עוד לפני שזו הסתיימה.
כשסוף סוף הגעתי הביתה, אחרי יום ארוך ורצוף טיסות מעוכבות, הדלקתי את המחשב. בדקתי אי-מיילים ונכנסתי לפייסבוק. התמונות שצולמו באותו בוקר בטילרי הזכירו לי את המרחק. והיה שם עוד משהו: הודעה של איזה סטיב, באדי בילדר מסן פרנסיסקו, שחקן פורנו מזדמן, ספק שירותי מין לגברים עשירים וסוחר בהורמוני גדילה לא חוקיים, שמשתמש באתר כדי לשווק את שלל עיסוקיו המרתקים.
לפני שנה המליץ לי אלוהי הפייסבוק לאשר את חברותו המוצעת ומאז אני זוכה פעם בכמה שבועות לצפות בחזהו המבריק משומן תינוקות באיזו תחרות פיתוח גוף. רק שהפעם הוא צירף גם תובנה שלבטח גבתה ממנו שעות ארוכות של מחשבה: "יש אנשים שמופיעים בחיים שלנו כדי להישאר. אבל יש אחרים שרק מגיעים לתקופה מוגבלת, תחנה אחת בדרך. צריך לקחת מהם את מה שאפשר ולהמשיך הלאה". מיד שקעתי בנוסטלגיה לימים שבהם רק אנשים שבאמת מבינים בזה התעסקו בהרהורים קיומיים, למשל מועמדות בתחרות יופי.
ההודעות על אנשי השנה של "טיים" הן ריטואל קבוע, שגורף מדי שנה מאמרי תמיכה והתנגדות. צוקרברג השאיר מאחור את ג'וליאן אסאנג' (שמן הסתם שינה את הדרך שבה אוכלוסיית העולם מקבלת מידע על ההכרעות הביטחוניות הגורליות שעד כה נשמרו בסוד), אנשי מסיבת התה (שהשפיעו בצורה חסרת תקדים על הדרך שבה מתנהלת הפוליטיקה האמריקאית), נשיא אפגניסטן חאמיד קארזאי (שלמרות התחזקות הטליבאן מצליח איכשהו כבר עשור לשרוד בתמיכת הצבא האמריקאי והסי-איי-אי) והכורים מצ'ילה (שהדגימו גרסה אותנטית, לא מתוסרטת, של "האח הגדול", לא כולל - ואולי דווקא כן - נגיעות אסורות בשירותים).
ל"טיים" יש נטייה מובנת לבחור במנצחים. עם כל המיליארדים שהוא שווה, ועם סרט מצליח, "הרשת החברתית", שצפוי לככב באוסקר הבא - מארק צוקרברג הוא זוכה טבעי, אפילו שרגע הפריצה האמיתי של פייסבוק היה כבר לפני שלוש שנים (ואחריו הופיע הטוויטר, שדרוג זריז וערני שכבר לפני שנה וחצי, בזמן המהומות באיראן, תואר כמי ששינה את הדרך שבה העולם מייצר - וצורך - חדשות).
בשנת 2001 "טיים" בחר ברודי ג'וליאני, אף על פי שאיש השנה האמיתי היה צריך להיות אוסמה בן לאדן. ביל קלינטון ניצח ב,1992- השנה שבה נבחר לראשונה לנשיאות, וג'ורג' וו. בוש עשה את זה פעמיים, ב2000- וב.2004- רוב גדול של הנבחרים הם ראשי מדינות ובין אלה הנשיאים האמריקאים נהנים מעדיפות מובנת.
כשעורכי "טיים" מנסים לגלות יצירתיות הם מגיעים להכרעות תמוהות, כמו הבחירה ב,1996- בדיוויד הו, מדען האיידס שאחראי לפיתוח הטיפול היעיל הראשון במחלה. אז הם נימקו את הבחירה בטענה מעוררת המחלוקת שהוא הביא לסיום משבר האיידס. שלוש שנים אחר כך התואר הלך לג'ף בזוס, האיש שמאחורי ההצלחה של אמזון.קום (הוא שינה את הדרך שבה אנחנו
ההתנגדות לבחירה בצוקרברג כמוה כהודאה שאתה מסרב להצטרף לזרימה החדשנית הזאת, שאתה נצמד בעקשנות ארכאית לכללים ונורמות שנוסחו בעולם של אתמול. פה ושם יש אנשים שעושים את זה (הסופרת הבריטית זיידי סמית כתבה מאמר ביקורת על הסרט "הרשת החברתית" בגיליון האחרון של ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס"), אבל אז זה נתפס לא יותר מאשר כמחווה אליטיסטית מתריסה נגד התרחשות שבאה מלמטה, התקוממות עממית נגד האוטוריטות ובעלי הכוח שקבעו עד לא מזמן את מה נכון ומומלץ.
אחרי הכל, מי באמת מוסמך לקבוע מה באמת הפך את המציאות שלנו על פיה, אם לא ילדינו - הם וגייסות הפדופילים שאורבים להם - שמבלים מול האתר שש שעות בממוצע ביום, זמן שראוי שיקדישו לכדורסל או לקראטה או להתעללות בחברים לכיתה.
בשני העשורים האחרונים כל התפתחות טכנולוגית חדשה משווקת כבעלת השפעה מרחיקת לכת על חיינו. באין סופרלטיבים מקוריים, קבע ריצ'רד סטנגל מ"טיים" שאם פייסבוק היה מדינה, הוא היה המדינה המאוכלסת השלישית בגודלה בעולם, אחרי סין והודו.
באופן מעט אירוני, המטאפורה הזאת - שמדמה את האינטרנט לשטח גיאוגרפי - היא מעט מאובקת. כבר בתחילת שנות התשעים, כשהצירוף "סייבר ספייס" חדר ללקסיקון התרבותי, דיברו על רשת התקשורת הבין מחשבית כעל מרחב, "חלל" וירטואלי, בניגוד לזה הפיזי. ההתחברות למחשב תוארה כהגשמת אידאת הסייבורג, שילוב של אדם ומכונה. לפי התפיסה הזאת, הרשת אפשרה לתודעה להתנתק מהגוף הפיזי שכולא אותה בקיום מוגבל ומצומצם, ולשוטט כאוות נפשה במרחב אינסופי.
בדיעבד, נראה שההתעקשות הזאת היתה משאת נפש פילוסופית יותר מאשר תיאור נאמן של המציאות. גלישה באינטרנט היא לא באמת כניסה למרחב חדש או שיטוט בממד על-פיזי בסגנון "מטריקס". כמו שאר הפעילויות ברשת - פורומים, צ'טים, גלישה באתרי פורנו - גם פייסבוק מציע בעיקר בילוי זמן. לפעמים מהנה ומועיל, לפעמים דל ומונוטוני. הוא לא משנה את מעמדנו האונטלוגי כיצורים אנושיים, לא מבטא איזו קפיצה לאופן קיומי חדש, לא עושה מחיינו הגשמת עלילה של אייזיק אסימוב.
פייסבוק הוא אתר יעיל, פופולרי ואפקטיבי, אבל האפקטיביות שלו לא שונה מהותית מזו של המצאות אינטרנטיות קודמות. לפניו היו לנו אתרי היכרויות, תוכן גולשים, פורומים, יוטיוב. וכצפוי, האנשים שהכי מרוויחים ממנו - אם לא לוקחים בחשבון את צוקרברג ובעלי המניות שלו - הם אלה שתמיד ידעו לנצל לטובתם את האינטרנט: חברות אשראי, עסקים, עורכי סקרים ומשווקים של אמצעים מופרכים להארכת איבר המין שאין להשיג בקניון.
פייסבוק הוא תוצר טבעי של התקופה, שמתעסקת באובססיביות בסיווגים, מותגים ותגיות ורואה בהם את הביטויים המובהקים ביותר של הזהות האנושית עצמה. האתר מתייחס אלינו כאל קובצי נתונים - הקבוצות שבחרנו להשתייך אליהן, העצומה שפעם חתמנו עליה, "החברים" שהוא הואיל בטובו לשדך לנו על סמך "חברים" קודמים שגם הם מעולם לא היו חברים שלנו.
הוא מניח שאני אמור לגלות עניין בחייו הפרטיים - הצילומים מהברית של הילד, דרישת השלום מסדנת הוויפאסנה במצפה רמון - של איזה טיפוס עלום שלרוע המזל של שנינו חולק איתי כמה "חברים" משותפים. ומסיבה שידועה רק לו הוא כופה על כמה מאות אנשים לא מוכרים, שלעולם לא אפגוש, להציץ בתמונות שלי מהיום האחרון בפריז.
פייסבוק לא מעלה על הדעת, כשהוא ממליץ לי להתחבר לבעל פרופיל אחר, את האפשרות שפעם נפגשנו בעולם האמיתי, ושאם היינו מגלים עניין זה בזה היינו מחליפים טלפונים. הוא רואה את כולנו כמגזר, כחבורה צרכנית, כקבוצת רכישה.
למרות שהוא אמור לאפשר לכל אחד מאיתנו ערוצי ביטוי אינדיווידואליים, הוא לא מסוגל - גם לא מעוניין - להכיר בחד פעמיות של קיומנו, בבלעדיות של זהותנו, שכן חד פעמיות ובלעדיות לא תורמות שום דבר למחתימי עצומות בעד או נגד החרמת אריאל, לקבוצות מעריצים של ליידי גאגא, לבחורים הלומי אקסטזי בדרך לליין החדש באומן, או לפמיניסטיות שמארגנות הפגנה נגד המרכז לאמנות הפיתוי. בשבילו כולנו מאסה אנושית מעומעמת, נתינים של שלטון ש"ממליץ" לנו מה ראוי לעשות, קהילה של בעלי נטיות דומות.
פייסבוק מסוגל להתייחס רק לרובד החיצוני, השטוח, של עולמנו הפנימי. הוא יכול לסייע לנו לפגוש בן/בת זוג, אבל הוא לא יודע שום דבר על היופי והאימה שבתחזוק מערכת יחסים מרגע שעברת את גיל .30 הוא ייתן לנו מידע על בית ספר חדש אבל אין לו מושג על האתגר שכרוך בגידול ילדים. הוא מתעלם בחינניות מאזורי הליבה של הטבע הרגשי שלנו תוך קידום האשליה שהנטיות הצרכניות שלנו הן הדבר היחיד שנחשב.
כשאני נכנס לפייסבוק, בתדירות שהולכת ופוחתת, אני מגלה שפע של מידע שאין לי בו כל חפץ. עדכונים בנאליים על סדרות טלוויזיה, דיווחים על קניות וטיולים, קטעי ביקורת על סרטונים מיוטיוב, ברכות ליום הולדת/כריסמס/מעבר דירה והמון תגובות מטוקבקות שלא עברו הגהה בעד ונגד ג'קי מ"האח הגדול". דלות כזאת של עולם רוחני היתה זמינה גם לפני שמארק צוקרברג התקבל להארוורד.
כשהאינטרנט נולד, רבים זיהו בו פוטנציאל דמוקרטי רב עוצמה: הנה ההזדמנות לקבוצה גדולה של בני אדם לנסח סדר יום, לקדם רעיונות משותפים, לפתח תחושה של קהילה, ולעשות את כל זה ללא הוראות מגבוה, ללא היררכיות של שליטה, ללא צנזורה.
ואמנם, אי אפשר להכחיש שמטרות ומגמות, שפעם לא היו חלק מהשיח הפוליטי או החברתי הרשמי - מהאידאולוגיה הירוקה דרך מכחישי שואה ועד הקונספירציות של הימין הרדיקלי באמריקה - נעזרו רבות ברשת לגיוס תומכים ולהפצת רעיונות. הרשת גם לימדה אותנו כיצד להכין פצצות יעילות תוצרת בית ואיך להפיק כמויות מסחריות של קריסטל מאת' מכדורי הרזיה, מידע שקודם היה נחלתם של מעטים. חייבים להודות: כערוץ תקשורת, האפשרויות שגלומות באינטרנט הן בהחלט אינסופיות.
אבל למרות התחזיות האופטימיות, כלל לא בטוח שרעיונות דמוקרטיים של פתיחות, סובלנות וביטוי אישי צברו כוח מאז שהאינטרנט חדר לחיינו. גם לא נראה שהתפוצה העצומה של פייסבוק משפיעה באורח ישיר על חיי היומיום של החברים באתר. מיליונים מתושבי המדינה המאוכלסת השלישית בגודלה בעולם עדיין חיים תחת טרור, סובלים מרעב וממחלות, נופלים קורבן לאלימות.
הפייסבוק נמצא בכל מקום אבל חברות בפייסבוק לא מועילה במיוחד לפליטים מדרפור שהסתננו לישראל רק כדי למצוא את עצמם מטרה להתקפות של פוליטיקאים, לצעירים אתיופים שלא הוכנסו למועדון, לאזרחים ערבים שמתקשים לשכור דירה בעיר יהודית. מלחמות על שטחים, פשעים מזוויעים, גזענות, שנאת האחר וסתם פופוליזם זול ממשיכים לפרוח עם כל לחיצת .LIKE פייסבוק אולי שינה את הדרך שבה אנו מתקשרים זה עם זה, אבל לא לימד אותנו איך להזיז את הקירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם