מורה נבוכים לחוסך המתחיל
הפנסיה ואני - פרויקט מיוחד: קופת גמל, קרן פנסיה או ביטוח מנהלים? מקדם המרה או ערבות הדדית? סוכן ביטוח או יועץ פנסיוני? הגיע הזמן להפסיק לעצום את העיניים ולהאמין שיהיה בסדר - ולקחת את החיסכון הפנסיוני שלכם בידיים, גם אם כבר שנים אין לכם מושג מה קורה איתו. מורה נבוכים לפנסיה
גובה גמלת הפרישה שלו נקבע לרוב בלי שתהיה לו יכולת אמיתית להשפיע עליו, והוא נידון ללהזדקן עם מרשם שנקבע לו במקום העבודה. מיליוני ישראלים התרגלו לחיות "בראש קטן", בלי שהיתה להם נגיעה להסדרי הפנסיה שלהם.
אולם המותרות שבהימנעות מכאב הראש הנלווה לחיסכון הפנסיוני לא קיימות עוד, שכן במציאות החדשה של החיסכון הפנסיוני מאז יישום המלצות ועדת בכר בסוף 2005, הכוח לבחור את גוף החיסכון הפנסיוני מצוי בידי החוסך. במקרה זה, אתם עלולים לשלם ביוקר על "עצימת עיניים".
השאלה הראשונה שהעובד עשוי לשאול את עצמו היא מהו היקף זכות הבחירה שלו. במקומות עבודה רבים, בעיקר במגזר הפרטי, המעסיק מפקיד את ניהול ההפרשות וההפקדות של חסכונותיהם ארוכי הטווח של העובדים בידי סוכן ביטוח גדול, הפוטר אותו מהתעסקות זו.
מי שמשלם בפועל עבור שירותיו של הסוכן הוא העובד, אשר חסכונותיו מנותבים למכשירי חיסכון המאפשרים לסוכן לגזור עמלה נאה עבור שירותיו. סוכן כזה ינסה בדרך כלל לשכנע את החוסך להפנות חלק משמעותי ככל האפשר מכספו לביטוחי מנהלים - הגובים בדרך כלל את דמי הניהול הגבוהים ביותר ומאפשרים לסוכן לגזור קופון שמן באופן יחסי.
עם
במקרה שהמעסיק או מנהל ההסדרים במקום העבודה שלכם מנסים לוודא שתשקיעו את הכסף בנתיב המוסדר על-ידם, הרגישו חופשי לעדכן אותם בכך שלפי רפורמת בכר, השליטה המלאה בחיסכון שלכם לפרישה - לרבות אותו חלק שהמעביד מקצה עבורכם על חשבונו - מצויה בידכם.
בשנים האחרונות הפך החיסכון הפנסיוני מחיסכון המבוסס על צבירת "זכויות" לכזה המבוסס על צבירת כספים ותשואה. שיטת הזכויות התבססה על צבירה שנתית של אחוזים משכרו של העובד (שעמדו בדרך כלל על כ-2% בשנה). בעת הפרישה קיבל העובד גמלת פרישה כאחוז מהשכר הקובע, על-פי מספר השנים שבהן עבד.
צבירת הזכויות המרבית עמדה על 70%, שנצברו במהלך 35 שנות עבודה. בסוג כזה של חיסכון פנסיוני אין כל משמעות למושגים כמו "תשואה" או "דמי ניהול"; גובה קצבתו של העובד מובטח במידה רבה על ידי הסכמים היסטוריים, ואין לו יד בהם.
במשטר הפנסיה החדש, המבוסס על צבירת כספים, גובה הקצבה נגזר ביחס ישר מכמות הכסף שהצליח העובד לצבור לזכותו במהלך שנות עבודתו - ולא ממספר השנים שבהן הועסק. סכום הכסף שהצליח לצבור מושפע במידה רבה הן מגובה דמי הניהול (כמובן, היחס בין גובה הסכום שהצליח לחסוך לגובה דמי הניהול ששילם הוא הפוך) והן מהתשואה שהניב הכסף. זו מושפעת מטיב ניהול ההשקעות של הגוף המנהל את ההשקעות.
ההבדלים עשויים להיות משמעותיים ביותר: בקופת גמל, לדוגמה, עמית עשוי לשלם דמי ניהול מרביים ששיעורם כ-2% מהסכום שנצבר בכל שנה. אם יצליח לקבל דמי ניהול של כ-1% בלבד, הרי שבתום 35 עבודה צפוי הסכום שיעמוד לרשותו להיות גבוה ב-25% ומכאן ביחס ישר גם הקצבה שלו.
טיב ניהול ההשקעות משמעותי לא פחות: תשואה שנתית ממוצעת של 5% תבטיח קצבה הגדולה ב-50% מתשואה של 3% בלבד. עם זאת, יש לזכור כי התשואה - בניגוד לדמי הניהול - אינה מובטחת או ודאית, ובבחירת גוף חיסכון על פי פרמטר התשואה, יש לבחון את ביצועי העבר ארוכי הטווח, העשויים לרמוז על איכות ניהול הכספים אך לא להבטיחה.
בשוק קיימים כיום 3 מכשירי חיסכון: קרן פנסיה, ביטוח מנהלים וקופת גמל. אלה נבדלים זה מזה בין היתר בגובה דמי הניהול שהם רשאים לגבות וגובים בפועל, וכן בהיקף ובסוג הכיסויים הביטוחיים הנוספים שהם מעניקים ללקוחותיהם.
קופת גמל היא מכשיר חיסכון פנסיוני שהוא כיום מכשיר החיסכון ה"טהור" היחיד בין השלושה, שכן אין בו מרכיבים ביטוחיים כלשהם. בעבר יכלו שכירים ועצמאים שחסכו לפרישה להחליט כי סכומי הכסף שנצברו לזכותם בקופת הגמל יועברו אליהם בשעת הפרישה כסכום הוני - ולא ייחתכו ויחולקו כגמלה חודשית.
מתוך רצון להעניק הכנסה ודאית ורציפה לגמלאים ולהימנע ממצב שבו פורש מבזבז את כל חסכונותיו בשנות הפרישה הראשונות ונותר חסר כל בהמשכן, הטיל המחוקק הגבלות על אופן החיסכון לפרישה. בפועל, משנת 2008 לא ניתן לצבור כספים לפנסיה במסלול הוני, אלא לאחר צבירה של סכום מינימלי המבטיח קצבה של 4,200 שקל במסלול קצבתי.
תקנה זו הפחיתה באופן משמעותי את האטרקטיביות של קופת הגמל, אשר בימים עברו היתה מכשיר החיסכון ההוני של הציבור. בעידן שבו הוסרה מהשולחן האפשרות של החוסכים לצבור כספים במסלול הוני, נעלם למעשה היתרון היחסי המשמעותי ביותר של קופת הגמל - שהינה מכשיר החיסכון הפשוט ביותר בין השלושה ומבוססת על חיסכון "טהור".
לדוגמה, בניגוד לביטוח המנהלים או קרן הפנסיה, החוסך בקופת הגמל אינו מקבל באופן אוטומטי כיסוי ביטוחי מפני מקרים של אובדן כושר עבודה או ביטוח חיים, ולפיכך הוא נדרש (אם הוא מעוניין בכך) לרכוש כיסויים אלה באופן עצמאי.
דמי הניהול במסלול הגמל עומדים על 2%-0.6%, הנגבים מדי שנה מסכום הצבירה הכולל. כיוון שהצבירה עולה לאורך השנים בצורה משמעותית, דמי הניהול הולכים והופכים לסכומים משמעותיים. יכולת המיקוח שלכם נגזרת במקרה זה מגובה הצבירה, ודרך נוספת להגביר את כוח המיקוח היא לאגד כמה חוסכים מחוג החברים, המשפחה או העבודה - ולפנות באופן משותף ליועץ פנסיוני אובייקטיבי או לבית השקעות או חברת ביטוח, כדי להשיג עיסקה טובה יותר.
אם אתם לקוחות שמחזיקים מעל חצי מיליון שקל בקופת גמל, אתם אמורים לחוש שלא בנוח בנוגע לדמי ניהול הגבוהים מ-1%. בדיקה מהירה אל מול הניירות והעדכונים השוטפים שקיבלתם מהגוף המנהל צפויה להבהיר לכם מהו גובה דמי הניהול שבהם אתם מחויבים.
פרמטר חשוב נוסף הוא כמובן איכות ניהול הכספים. קופות גמל, בניגוד לקרנות פנסיה במתכונתן הנוכחית, הינן גופים ותיקים, הנהנים פעמים רבות מרקורד ביצועים ותשואות הנפרס על פני 15 ,10 ואף 20 שנה - כך שתוכלו לדעת בדיוק מי מנהל את כספכם ובאיזו מקצועיות.
שיקול נוסף שעליכם להפעיל בבחירה באפיק פנסיוני הוא תפקידו של גוף החיסכון בשלב שאחרי הפרישה. קופת גמל היא גוף חיסכון פנסיוני אשר הופך לא רלוונטי על סף הפרישה. בניגוד לביטוח המנהלים ולקרן הפנסיה, אשר יודעים כיצד לחלק ולשלם את הקצבה, קופת הגמל יודעת אך ורק לנהל את הכסף בתקופת הצבירה.
לפיכך, כאשר תפרשו ותבקשו להתחיל לקבל את כספכם בצורת קצבה, הרי שתתבקשו להפקידו בגוף חיסכון שיודע לחלק אותו, כדוגמת קרן פנסיה או תוכנית קצבתית המשווקת על ידי חברת ביטוח. עבור מי שחוסך בקופת הגמל לא טמון בכך חיסרון כספי כלשהו, והוא איננו נדרש לשלם עמלה או קנס על "המעבר המאוחר". לכן לא בהכרח מדובר בחיסרון, וניתן לראות את המעבר גם כהזדמנות לבחון את התוכנית המיטבית.
הפרמטר החשוב ביותר בבחירת תוכנית במקרה כזה הוא מקדם ההמרה, מספר שמבטא את היחס שבין גובה הצבירה לבין גובה הקצבה החודשית. הפורשים כיום נהנים ממקדם של 202, אשר משמעותו היא שעל כל 202 אלף שקל שצברו, יועברו לזכותם כ-1,000 שקל מדי חודש.
לפיכך ככל שהמקדם נמוך יותר, הקצבה גבוהה יותר ולהפך. מקדם ההמרה מחושב על פי גיל החוסך ואורך החיים החזוי לו: ככל שמספר החודשים המשוער גבוה יותר, כך מתחלקת הקצבה למספר חלקים גדול יותר ומכאן - קטנה.
בניגוד למה שניתן לחשוב, סוף תקופת ההפקדות ותחילת תקופת המשיכות אינם מסמלים גם את סוף תקופת הניהול: גובה הקצבה שתזכו לו עם הפרישה נגזר מהתשואה ברוטו המוערכת בגובה 4%, וממנה מנוכים דמי ניהול. ביצועים טובים יותר או פחות של מנהלי החיסכון צפויים להמשיך ולהשפיע - וכך לשנות את גובה הקצבה שלכם.
המוצר הנפוץ ביותר לחיסכון הוא קרן פנסיה. זהו מכשיר חיסכון פנסיוני המעניק קצבה חודשית בערבות הדדית בין החוסכים. הוא נהנה בדרך כלל מדמי הניהול הנמוכים ביותר ומכיסויים ביטוחיים משלימים הכלולים בו לאובדן כושר עבודה וביטוח חיים.
קרן הפנסיה נהנית מכמה יתרונות משמעותיים על פני מכשירי החיסכון האחרים. היתרון הראשון הינו התשואה המובטחת. בעוד שקופת הגמל וביטוח המנהלים משקיעים את כספם בשוק ההון - וחשופים במלוא השקעתם לתנודות מעלה ומטה בתיק ההשקעות - הרי שכ-30% מנכסיה של קרן הפנסיה מושקעים באופן אוטומטי באג"ח ממשלתיות מובטחות, המניבות תשואה צמודה למדד של 4.27% המעניקה מנה של שקט נפשי לחוסך.
כך שלמרות שלמנהלי קרן הפנסיה עצמם אין יתרון מובהק ומובחן כלשהו בניהול ההשקעות שעליהן הם מופקדים, האג"ח הממשלתיות מעניקות להם יתרון מסוים, שבא לידי ביטוי בשנים קשות שבהן התשואה הינה נמוכה או שלילית.
יתרון נוסף של קרנות הפנסיה הוא דמי הניהול הנמוכים. קרן פנסיה אינה יכולה לגבות יותר מ-6% עמלה מההפקדות השוטפות ולא יותר מ-0.5% מהצבירה הכוללת. גופים וחברות חזקות המאגדות מספר גדול של עובדים עשויים לזכות בדמי ניהול נמוכים, שעשויים אף להגיע לדמי ניהול שוטפים של 2% ודמי ניהול מצבירה בשיעור 0.25%.
היות שדמי הניהול נגזרים בעיקר מההפקדות השוטפות, דמי הניהול של קרנות הפנסיה אטרקטיביים הרבה יותר מאלה של קופות הגמל - וחוסך שישלם את דמי הניהול המרביים בקרן הפנסיה יצליח לאסוף במהלך 35 שנות עבודה צבירה הגבוהה בכ-30% מזו של חוסך שישלם את השיעור המרבי של דמי הניהול במסלול הגמל.
כמו כן, בניגוד לקופת הגמל, קרן הפנסיה כוללת באופן אוטומטי ביטוח מפני אובדן כושר עבודה וביטוח שארים, שאת שיעורם החוסך יכול לקבוע. כלל זה יפה גם לביטוח כושר העבודה, שאמור להבטיח לו כי אם עקב תאונה או מחלה יאבד החוסך את יכולתו לעבוד לפני הפרישה, הרי שיהיה זכאי לגמלה.
אך לצד יתרונותיו הבולטים של מכשיר קרן הפנסיה, ישנו פרמטר נוסף אשר יש להביאו בחשבון - אלמנט הערבות ההדדית לפיו מדובר בחיסכון משותף לכל העמיתים. לכן מצבם הבריאותי ואורך חייהם של העמיתים האחרים צפויים להשפיע על גובה הקצבה העתידי ועל גובה הפיצוי שבו יזכו שאריו של החוסך.
ברוב קרנות הפנסיה "מקדם ההמרה" וגובה הקצבה במהלך הפרישה מושפעים גם משרידותם של העמיתים הפורשים - ולכן על החוסך "לקוות" שהם לא יאריכו ימים ובכך יקטינו את קצבתו, שהינה נתח יחסי מתוך סיר חסכונות משותף. בפועל, החוסך לא יודע מהו מקדם ההמרה שלו יזכה עם פרישתו.
הערבות ההדדית יכולה כמובן גם להשתלם: ביטוח אובדן כושר העבודה הינו ביטוח ערבות הדדי, כך שבמקרה ששיעור העמיתים שנפגעים ממחלה או מתאונה קטן מהשיעור המשוער - הרי שהחוסכים האחרים יזכו בפרמיה ש"נחסכה". אי לכך וכדי לנטרל את אלמנט התשואה הדמוגרפית במידת האפשר, מומלץ לבחור קרן פנסיה גדולה, שמספר החוסכים בה יבטיח כי פיגוע או אסון כלשהו לא ישפיעו במידה ניכרת על שאר החוסכים.
ביטוח מנהלים הוא מכשיר החיסכון הפנסיוני לקצבה היקר ביותר שבנמצא, אך יתרונו טמון בכך שהחיסכון הוא אישי והמקדם שלפיו נקבעת הגמלה החודשית הוא קבוע ולא משתנה. לקוחות החוסכים במסלול ביטוח המנהלים מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שהתמזל מזלם ונכנסו להסדר זה בסוף שנות ה-70, בשנות ה-80 או בתחילת שנות ה-90; ואלה שמזלם שפר פחות ומצויים בהסדרי ביטוח מנהלים אשר החלו לאחר שנת 2000.
שתי הקבוצות נהנות מיתרון של ביטוח המנהלים: מקדם המרה מובטח. במסגרתו של המקדם המובטח, יכלו העמיתים שבחרו להבטיח לעצמם "מקדם המרה" שאינו תלוי בשינויים המתרחשים לאורך תקופת החיסכון והפרישה. כך, בעוד שבקרן פנסיה היחס בין גובה הצבירה לגובה הקצבה משתנה ותלוי בשינויים בתוחלת חייהם של החוסכים האחרים, הרי שבביטוחי מנהלים מדובר בחוזה משפטי, שבו "ננעלו" מקדמי ההמרה.
אלה צמחו מ-144 בשנות ה-70 ל-156 בשנות ה-80 ול-166 בשנות ה-90 המוקדמות - בניגוד לאדם בן 60, שיבקש לקחת את כספו ולפרוש כיום מקרן פנסיה ויזכה כבר במקדם של 188. סביר להניח עוד כי תוחלת החיים ההולכת ועולה תדחוק את מקדם ההמרה מעלה, כיוון שהצבירה תצטרך לממן תקופת פרישה ארוכה יותר ויותר.
הסיבה לכך שחברות הביטוח הציעו מקדמים כה מפתים בשנים עברו איננה נדיבות יוצאת דופן, אלא שבפועל היו אנשים שבחרו למשוך את סכום הצבירה כסכום חד-פעמי נקי ממס, כפי שאיפשרו התקנות ועד ינואר 2000. במקרה של משיכה חדפעמית, מקדם ההמרה כלל לא היה רלוונטי.
עם זאת, מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, הורה על ביטול האפליה לטובת ביטוחי מנהלים לעומת קרנות הפנסיה. חוק ההסדרים של אותה שנה חסם את האפשרות למשוך את הכסף - ואילץ את החוסכים בתוכניות ביטוחי המנהלים שהיו קיימות באותה עת לקבל את הכסף כקצבה, ולא כסכום פטור ממס.
על רקע שינוי זה פנו חברות הביטוח למפקח וביקשו להפסיק את שיווק התוכניות הקיימות, לעדכן כלפי מעלה את "המקדמים המובטחים" ולשווק תוכניות עדכניות, שיגנו עליהן מפני העלייה המשמעותית בתוחלת החיים.
לכן מאז שנת 2000 מציעות חברות הביטוח לחוסכים מקדמים מובטחים גבוהים הרבה יותר, וחוסך כבן 30 צפוי לקבל הצעה לתוכנית חיסכון ב"ביטוח מנהלים" עם מקדם העומד על 202 - הגבוה בהרבה מזה שמקבל חוסך הפורש כיום.
זהו מצב לא פשוט כלל: לטענת רבים, במקרה שתוחלת חייהם של קשישי ישראל תעלה בצורה משמעותית, כלל לא בטוח שחברות הביטוח יוכלו להתמודד עם מעמסה כספית כזאת.
סוגיה נוספת שיש להביאה בחשבון כששוקלים חיסכון בביטוח מנהלים היא דמי הניהול. בביטוח מנהלים משלמים החוסכים את דמי הניהול הגבוהים ביותר, המורכבים פעמים רבות הן מדמי ניהול הצבירה - שעשויים להגיע עד ל-2%, והן מדמי ניהול שוטפים, שמגיעים אפילו ל-13%. לרוב דמי הניהול שתשלמו יורכבו משילוב של דמי הניהול האלה, אך כמעט בכל מקרה סביר להניח שתשלמו דמי ניהול גבוהים משמעותית מאלה שגובה קרן הפנסיה.
פנסיה היא דיסציפלינה מורכבת, הדורשת התמחות. לכן המלצתנו היא להתייעץ עם איש מקצוע. עם זאת, גם בחירת המומחה המתאים דורשת ידע מוקדם, וישנם הבדלים מהותיים בין סוכן הביטוח ליועץ הפנסיוני: שניהם עשויים להיות בעלי ידע מקצועי מעמיק, אך להגיע למסקנות שונות לחלוטין. הסיבה לכך פשוטה: ניגוד אינטרסים.
היועץ הפנסיוני הפרטי מרוויח את לחמו מדמי הייעוץ שהוא גובה מלקוחותיו, ונאסר עליו לקבל כספים כלשהם מגופי החיסכון השונים, במטרה שלא להעמידו בניגוד אינטרסים עם הלקוח. סוכן הביטוח, מנגד, מצוי בניגוד עניינים מובנה עם טובת הלקוח. הסיבה לכך היא שאת לחמו מרוויח הסוכן מתוך דמי הניהול שהחוסך משלם - וככל שאלה גבוהים יותר, כך גדל הנתח שלו.
לכן בעוד שיועצים פנסיוניים מבכרים דמי ניהול נמוכים וקרנות פנסיה, סביר להניח שסוכן הביטוח הממוצע ימליץ על ביטוח מנהלים או על עיסקה משולבת הכוללת ביטוח מנהלים וקרן פנסיה. הוא יעשה זאת תוך שימוש בטענות כמו "פיזור סיכונים," "הגדלת סיכויים", גידור וכמובן - העלייה בתוחלת החיים.
אפשרות נוספת היא הייעוץ הפנסיוני הבנקאי. כאן, בניגוד לסוכן הביטוח, אין ניגוד אינטרסים מובהק כיוון שהבנק גובה אך ורק 0.25% מגובה הצבירה, ללא קשר לזהות גוף החיסכון; ובניגוד ליועץ הפנסיוני, הלקוח לא נדרש לשלם עבור הייעוץ הניתן לו.
עם זאת, לפחות לעת עתה הייעוץ הפנסיוני בבנקים נחות מזה שנותנים רוב היועצים הפרטיים, ומי שזקוק לייעוץ מורכב - מוטב שיפנה ליועץ פרטי. מלבד היותו נציג חסר פניות המחויב אך ורק לטובת הלקוח, יועץ זה מכיר את האותיות הקטנות וצפוי לסייע לנו במבוך החיסכון הפנסיוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם