השכר השוויוני מבריח את מיטב המוחות מהאקדמיה הישראלית
18 אלף שקל בחודש מרוויח פרופסור במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. לא משנה אם הוא מלמד חקלאות או כלכלה, אם הוא מצטיין או בינוני. כשעקרון השוויון מוביל, מרוויח מי שבחר בקריירה בחו"ל והאקדמיה הישראלית מפסידה
ברמה האישית אין לו על מה להתלונן. ה-World Economics שהעניק לו ראיון הכתיר אותו כאחד "הפרופסורים בעלי הדמיון והמובילים בעולם בתחום הצמיחה"; הוא זוכה להצלחה אקדמית ומדורג כאחד מהכלכלנים המובילים בעולם; ואפילו זכה לקבל את הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאיש אקדמיה ישראלי - פרופסור מן המניין - בגיל 39 בלבד. אלא שבשנת ,2004 לאחר עשור בישראל, גלאור עזב בחזרה לאקדמיה האמריקאית.
"מה שמושך אדם כמוני ואנשים שמקומם באקדמיה זה היכולת לעסוק במחקר בצורה מלאה ללא מגבלות וללא חשיבה על הצד הכלכלי", הוא אומר. בישראל נאלץ גלאור "לחלטר" בדירקטוריון של אחד מהבנקים כדי להשלים הכנסה. גם עם זה הוא היה מוכן להשלים. הוא לא יכול להשלים עם כך שבמידה רבה הוא נשאר לבד.
"אנשים בסביבתי לא תוגמלו בצורה סבירה, מה שהוביל לכך שגם המחלקה שבה אני חקרתי לא יכלה למשוך חוקרים טובים. הייתי מוכן להתפשר על הצד הכספי, אבל היה לי קשה להתפשר על הסביבה האקדמית".
גלאור לא לבד. אותם כוחות שהובילו אותו ושכמותו לחו"ל, הובילו את ממשלת ישראל לתוכנית חדשה להקמת מרכזי מצוינות באוניברסיטאות הישראליות, שיחזירו את החוקרים הישראלים המובילים מחו"ל ויספקו לנבחרת של כמה מאות חוקרים נבחרים שכר ותנאים תחרותיים יותר.
"באוניברסיטה הבריטית שבה אני מלמד אני נחשב למבוגר, בעוד שבישראל אני צעיר", אומר פרופ' עומר מואב מהאוניברסיטה העברית, המשמש כיועץ הכלכלי של שר האוצר, "כשליש מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית הם חוקרים מעל לגיל .60 הם חוקרים מצוינים, אך אין מי שיחליף אותם".
"לפני 15 שנים היו במחלקה כ30- איש וכיום יש בה כ,22- כשבשנים הקרובות צפויים לפרוש חמישה אנשי סגל נוספים. מהצד השני, למרות שאנחנו שולחים בכל שנה חמישה עד שבעה תלמידים לתוכניות דוקטורט מהטובות בעולם בהארוורד, פרינסטון ו,MIT- אנחנו קולטים במקרה הטוב דוקטור אחד בשנה. השאר פשוט לא חוזרים".
לאחר סיום הדוקטורט ולימודי הפוסט באוניברסיטה מובילה בחו"ל ירוויח מרצה ישראלי הבוחר לחזור לארץ הקודש סכום של 13 אלף שקל ברוטו בחודש. זה לא רע לעומת השכר הממוצע במשק, אבל באוניברסיטאות מליגת הקיסוס האמריקאית צפויים להציע לו 120 אלף דולר לשנה, או בישראלית 37 אלף שקל בחודש - כמעט פי שלושה.
גם האופק בישראל נראה מבטיח פחות. באוניברסיטה העברית ייקח לחוקר כלכלי צעיר כ12- שנים להגיע למעמד של פרופסור חבר וליהנות משכר מוערך של כ18- אלף שקל, ולאחר מכן עוד שבע שנים כדי להפוך לפרופסור מן המניין ולזכות בשכר שיגרד עם פרישתו, בגיל ,67 את 30 אלף השקלים לחודש. זה לא רע, אבל הוא יכול להרוויח יותר.
גלאור אמנם חזר לעשור בישראל אחרי
אחרי הכל, חוקר כלכלי מצטיין עשוי למצוא אחרי כעשור כי שכרו קפץ ל200- אלף דולר בשנה 61) אלף שקל בחודש), ואם יהפוך לכוכב אמיתי הוא צפוי להגיע גם ל250- אלף דולר בשנה 77) אלף שקל בחודש) ולמעלה מכך. למעשה, במהלך הקריירה האמריקאית הוא עשוי להרוויח פי שלושה או ארבעה ממה שירוויח בישראל. עם כל האהבה למולדת, מסתבר כי רוב האקדמאים פשוט לא חוזרים מאמריקה.
על פי מחקר של פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב, העומד בראש מכון טאוב, ישנם כיום במחלקות המובילות לכלכלה בארצות הברית כ45- חוקרים ישראלים לעומת 129 חוקרים אצלנו, ובמילים אחרות שתיים וחצי מחלקות אוניברסיטאיות בסדר גודל ישראלי. בפילוסופיה המצב גרוע פחות, 13 ישראלים משמשים כאנשי סגל במחלקות המובילות בחו"ל לעומת 89 אצלנו, ואילו במדעי המחשב - לעומת 189 אנשי סגל ישראלים בישראל ישנם לא פחות מ64- ישראלים בחו"ל.
אי אפשר לטעות בנתונים. המוחות הטובים ביותר עוזבים את ישראל לארצות הברית, אך בכל תחום הם עושים זאת מסיבות שונות לחלוטין. קוראים לזה היצע וביקוש.
האקדמיה הישראלית בחרה לתגמל את חוקריה כשלנגד עיניה עומד עקרון השוויון. פרופסור ישראלי יכול ללמד במחלקה לחקלאות, למוזיקולוגיה, לכלכלה או למדעי המחשב; הוא יכול להיות מצטיין, טוב או בינוני - אך בכל אחת מהמחלקות ובכל רמת תפקוד הוא צפוי לקבל אותו השכר, כנגד אותה הדרגה ואותו הוותק.
עקרון "השוויון לפני הכל" לא עומד מול עיניהם של קברניטי האקדמיה האמריקאית. הם לא מתביישים להעניק שכר של 60 אלף דולר לשנה לפרופסור למוזיקולוגיה, 120 אלף דולר לפרופסור בעל ותק זהה בכלכלה ו200- אלף דולר לפרופסור למינהל עסקים.
כך, בעוד המחלקות לכלכלה משוועות לכוח אדם איכותי, המחלקות הישראליות לפילוסופיה "סובלות" מעשרות קופצים על כל תקן. הסיבה: חוקר פילוסופיה מצליח יזכה לשכר התחלתי של כ50- אלף דולר לשנה במקרה שיצליח למצוא עבודה בארצות הברית, שזה בישראלית קצת יותר מ15- אלף שקל בחודש. אם יהיה טוב, הוא יוכל להגיע בתוך עשור ל100- אלף דולר בשנה 30) אלף שקל בחודש), ואם יהיה כוכב אמיתי גם ל120- אלף דולר 37) אלף שקל) ואף למעלה מכך. זה לא רע, אלא שבישראל הוא לא היה מרוויח הרבה פחות.
כך בישראל, הפרופסורים לכלכלה מתוסכלים, הפרופסורים לפילוסופיה - עם אותה משכורת בדיוק - מאושרים. "האקדמיה הישראלית לא יכולה להתקיים בעולם של ימינו, בסביבה העסקית הקיימת, כאשר בין כתליה היא נוהגת כברית המועצות הקומוניסטית ששילמה לכולם אותו דבר", אומרת ד"ר נדין טרכטנברג העומדת בראש תוכנית ה-MBA Global של המרכז הבינתחומי. "לא צריכים להיות קיצוניים לצד השני, אבל זה שלא קיימת כלל שונות בין מרצים ומחלקות זה פשוט לא הגיוני".
טרכטנברג ממשילה את המצב באקדמיה לזה ששרר בעבר בקיבוצים. "בשלב מסוים התחוור כי המודל של הקיבוצים איננו מותאם להתמודדות עם המציאות. חלק מהם השכילו להשתנות ושרדו, וחלק פשוט נעלמו", היא אומרת. "בסופו של דבר, כולנו מגיבים לתמריצים. כל האנשים מגיבים ליוקרה, לכסף ולחופש".
פרופ' בן דוד מחדד את הנקודה. על פי תפיסתו, בעולם גלובלי האוניברסיטאות הישראליות אינן יכולות להתעלם מכך שתלוש השכר של פרופסור צעיר בפרינסטון משפיע על החלטותיו של דוקטורנט בתל אביב. "כדי לפתות את האנשים מהסקטור הפרטי ולהשיג יתרון יחסי האוניברסיטאות הפרטיות החלו לשלם שכר גבוה, ובעקבותיהן מיהרו האוניברסיטאות הציבוריות שלא רצו להישאר מאחור. ובעוד האקדמיה האמריקאית מעלה את תנאי השכר כדי להתחרות על האנשים הטובים, הרי שלא מרצונה נזרקת לקלחת גם האקדמיה הישראלית, המתמודדת עם האוניברסיטאות הפרטיות והציבוריות בארצות הברית, ובמקביל גם עם הסקטור הפרטי בישראל, שמהווה היום אלטרנטיבה קורצת".
הנתונים שמספק בן דוד מבהילים וממלאים בגאווה בעת ובעונה אחת. בעשר המחלקות הטובות ביותר לכלכלה בארצות הברית 28 אחוז מהפרופסורים הצעירים הם אמריקאים, כאשר הקבוצה השנייה, הכוללת 16 אחוז מתוך הפרופסורים הצעירים, היא של ישראלים. ישראל היא מדינה בגודל של ראש סיכה, שמכניסה יותר חוקרים כלכליים לראש החץ האקדמי העולמי מאשר קנדה, סין או בריטניה, עד שלה לא נותר כמעט דבר.
"שתי ספינות הדגל של הכלכלה הישראלית הן המחלקות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב והן כבר לא מסוגלות להעמיד לבדן תוכניות לימודים לתארים מתקדמים, ולכן בשנה האחרונה הן התמזגו. כשהדור שלי יצא ללמוד בחו"ל לאף אחד לא הייתה כוונה להישאר בארצות הברית, והרוב באמת חזרו. היום הרוב לא חוזר. אתה מדבר עם אנשים שמבקשים המלצות והרבה מהם אומרים לך שהם מתכוונים להשתקע שם. זה קורע את הלב".
את התמחותו ותהילתו האקדמית קנה גלאור בתחום ההתמחות של הצמיחה הכלכלית. כהוגה של תיאוריית הצמיחה המאחדת הוא ניסה ומנסה להבין את סוד הצמיחה כפי שמשתקף מראשית האנושות ועד ימינו, כדי לחלץ את העקרונות הכלליים העומדים מאחוריה. תחום נוסף שאותו חקר הוא הקשר בין צמיחה כלכלית לאי שוויון; גלאור הראה, בניגוד לתפיסה המקובלת בכלכלה, כי להגדלת האי-שוויון יכולה להיות השפעה שלילית על הצמיחה.
"מצד אחד, אי שוויון יוצר תמריצים, ומצד שני, הוא יכול ליצור מצב שבו אנשים שאין להם מקורות לא יוכלו להשקיע בצורה אופטימלית בהון אנושי", ובמילים אחרות - לרכוש לעצמם השכלה העשויה להיטיב את מצבם, "צריך ליצור מצב שבו אנשים בעלי יכולות יוכלו לממש את יכולותיהם, אך יש לזכור כי מה שיוצר את התמריץ להשקעה הוא האי-שוויון הראשוני".
גלאור מציין כי הוא לא מתמחה בפוליטיקה, אלא בכלכלה. "אינני יודע אם האקדמיה הישראלית תעשה את השינויים הנחוצים, אבל במקרה שמערכת התמרוץ באוניברסיטאות תשתנה בצורה דרמטית, בהחלט ניתן יהיה להחזיר מארצות הברית כ20- אנשי סגל ישראלים ולהקים את אחת מעשר המחלקות הטובות ביותר בעולם לכלכלה.
"אני חושב שהרעיון שהוצע ומקודם על ידי ממשלת ישראל הוא מבטיח מאוד. הוא יכול לאפשר סביבה תחרותית שבה תוכל ישראל להשיב לעצמה מסה קריטית של חוקרים שקיומה - כך אני מאמין - קריטי לשגשוגה של החברה והכלכלה הישראלית. תוכנית דומה שהוצגה בגרמניה הצליחה מאוד, לפחות בכל הנוגע למשיכת כלכלנים. בנוסף לכך היא תאפשר את הפסקת הזליגה של כישרונות נוספים לחו"ל".
היית חוזר היום?
גלאור שותק לרגע. "העניינים הולכים ומסתבכים", הוא מציין לאט, "הילדים שלי יתקשו לעזוב". שוב שתיקה, והכרעה, "אילו היה מתחולל שינוי במערכת, הייתי שמח לחזור לאוניברסיטה העברית ולעזור להחזיר אותה לצמרת העולמית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם