סיפור קריסתו של יצואן הפלפלים מספר אחת במדינה
לכו לברנז'ת החקלאים ותגידו "משפחת אוביץ", מיד יגידו לכם פלפלים. האחים מעמיעוז הפכו את הירק לאימפריה, אבל אז הגיעו המשבר ו"עופרת יצוקה". עכשיו הם לא גומרים את החודש. "זה אינטרס של המדינה שנהיה פה, אבל כשאנחנו קורסים, אין מי שיתפוס אותנו"
הרופאים אבחנו אצל נפתלי בן ה62- אירוע מוחי קל. הם שחררו אותו הביתה וביקשו שיהיה תחת השגחה. "נתנו צ'קים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם", הוא הסביר השבוע בקול חלש. "כולם רוצים את הכסף באותו יום. זו הבעיה. אנחנו צריכים פריסה של שנתיים, שלוש. לא יכולנו לעמוד בלחץ. בשנה שעברה לקחתי מהשוק האפור סכום של שבעה מיליון, ומי שנכנס - גמור. 60 אחוז ריבית לשנה, את הקרן לא הצלחתי להחזיר. נכנסתי בלית ברירה, כי חשבתי שאצא מזה".
לכו לברנז'ת החקלאים והסיטונאים ותגידו "משפחת אוביץ", מיד יגידו לכם פלפלים. שם נרדף. דודי נחשב למלך הבלתי מעורער של הירק, ואילו אחיו נפתלי רץ אחריו בצעדי ענק. במשך שנים דפקו עסקיהם של האחים כמו שעון ואי אפשר היה לא להבחין בהם. כבר בכניסה למושב עמיעוז, שנמצא בגוש יישובי צוחר, במקביל לרצועת עזה, אפשר להבחין במתחם החממות המפלצתי. דודי מחזיק ב1,200- דונם, נפתלי ב.400-
בתקופת הפריחה בנו האחים בתים יפים, החזיקו מכוניות יוקרתיות. מאות עובדים עזרו להם בבניית העסקים. "היו ימים שמחיר קילו פלפל נע בין שמונה ל12- שקל", נזכר דודי. "שנה כזאת ואתה אומר לכולם 'להתראות ושלום'. אני כל כך האמנתי בירק הזה והיום מסתבר שטעיתי".
בדיוק לפני שנה מונה כונס נכסים לעסקיו של דודי, שחובותיו הגיעו ל70- מיליון שקל. לפני שבוע היה זה בית המשפט שאישר הקפאת הליכים לעסקיו של נפתלי, שצברו חובות של יותר מ30- מיליון שקל. "המשמעות היא להמשיך להפעיל ולנסות לשקם את עסקיו", אומר עו"ד אביחי ורדי, פרקליטו של נפתלי. "יש סיכוי שעוד חקלאים ילכו למהלך הזה. מדובר במצוקה נוראית, ואלה אנשים טובים וישרים. הרי אפשר היה להגיד 'לא מעניין, אנחנו בורחים', אבל הם ממשיכים לעבוד במטרה להחזיר חלק מהחובות".
משפחת אוביץ הגיעה למושב עמיעוז בסוף שנות החמישים, היישר מרומניה. ההורים רצו להיות עובדי אדמה, הילדים נכנסו לזה במרץ. דודי זוכר איך כילד היה רץ בשדות עם סוס ומחרשה ומגיל אפס נהג בטרקטור. כשהיה בן ,17 בשנת ,1966 במהלך עבודת לילה, שני אנשי פדאיון הפתיעו אותו. כיוונו לו רובה לראש ולקחו אותו כשבוי לחאן יונס, משם העבירו אותו לחקירות המודיעין המצרי. "לא האמינו שאני כל כך צעיר. חשבו שאני לפחות רב סרן", מחייך האיש הגדול. "שאלו אותי על גשרים, מקומות. לא הבנתי מה רוצים ממני".
אחרי כמה ימים ולחץ מצד ממשלת ישראל שחררו המצרים את אוביץ ליד קיבוץ נחל עוז. הוא חשש שיירו בגבו, לכן רץ בזיגזגים כמה עשרות מטרים עד שנשכב. הוא נזכר שאחיו הצנחן סיפר שהם מציבים בלילות מארבים בסמוך. חשש שאם לא המצרים, אז הצנחנים יחסלו אותו בטעות. עם אור ראשון קם דודי ממחבואו, הלך לצומת בארי ותפס טרמפ בחזרה הביתה. מיד אחרי הטרראם התקשורתי הוא שב לשדות, ומאז לא עזב אותם.
האדמה החולית באזור מתאימה בול לגידול ירקות. אחרי הצבא כל אחד מהאחים אוביץ תפס לעצמו מתחם והחל לגדל את יבולו. "למה לא התחברנו? זו שאלה שתמיד עולה ואין עליה תשובה", דודי מהרהר. "אולי בעתיד כן. שווה לעשות את העסק בניהול אחד, כי יותר מאוחר התברר לנו שזה לא רק לעבוד אדמה, זה ביזנס, ואנחנו לא למדנו כלכלה".
עגבניות הלכו אז מצוין, השוק המקומי אהב את התוצרת של האחים
דודי עבד אז עם חברת ,STM שמתמחה בייצוא תוצרת חקלאית, והיא ביקשה עוד ועוד כדי לעמוד בביקוש. ממאות דונמים התפתח המשק של דודי ל1,200- דונמים של חממות, הרוב פלפלים. לא היה עוד אחד כמוהו בארץ. המכשור הכי משוכלל, האריזה. זה הפך לקונצרן ענק. "עבדנו עם השוק הישראלי והיה בסדר", נזכר דודי. "עד שאמרו לנו שיש ביקוש לייצוא. ענינו 'למה לא? נעבור להיי-טק של החקלאות'".
2007 הייתה שנה מצוינת. "תקופה מעולה", נפתלי מספר. "מחירים פנטסטיים. השקענו בציוד מודרני, בית אריזה, בתי קירור. רק גדלנו וגדלנו". דודי אמר שעוד שנה כזו והם היו מפרקים את העולם, אבל בחקלאות זה לפעמים כמו בקזינו, כי שנה אחרי הדובדבנים, כל המכות הופיעו. המשבר הכלכלי, ואיתו מבצע "עופרת יצוקה", ממש מתחם לאפם.
"אצלנו, כשהבורסה עולה, זה לא באחוז אחד או שניים", דודי צוחק. "מחיר קילו יכול לקפוץ משקל אחד לחמישה, ואחרי זה לרדת ל80- אגורות. כשפרץ המשבר העולמי מיד הבנתי שמשהו קורה. כל המקומות שעבדנו איתם רצו בזול, ותמיד יש לך את מי שגוזר קופון באמצע. לא נשאר לנו כלום".
האוביצים ראו איך השוק נסגר להם בפנים. אירופה הוצפה בפלפלים. הספרדים הגבירו את הקצב, המצרים נכנסו מימין, הירדנים משמאל, המרוקאים השלימו את החסר. מתשעה שקלים לקילו, היו ימים שהם מכרו בפחות משלושה. "יש יתרון למשק גדול כשהמצב סביר, אבל כשהוא לא סביר, אתה נופל בענק", דודי מפרשן. "חרב עליך עולמך. פתאום אתה קולט שכל מה שבנית מגיל 16 נעלם. אתה נקלע למצב לא הגיוני. זה מתגלגל ומתגלגל. אתה רואה שהתוצרת לא מצליחה להחזיר את ההוצאות. זה לא כמו אוטו שקנית חדש ואתה מוכר בעשרה אחוזים פחות. פה אתה יכול למכור ולקבל אגורות".
אם זה לא מספיק, בסוף דצמבר 2008 פקדה את האזור מלחמה של ממש. לשדות של נפתלי היה אסור להיכנס. "נפלו קסאמים והתאילנדים לא רצו לעבוד. אחד מהם אפילו נפצע", מספר דורון, בנו של נפתלי. "במשך חודש לא יכולנו לקטוף. זרקנו סחורה לפח כי היא נרקבה. איבדנו עסקאות. זה השפיע מאוד. המלחמה גרמה לנו לנזק כלכלי אדיר".
סחורה לא יצאה החוצה, וההשקעות מהעבר החלו להעיק על האוביצים. היה צריך להחזיק את כל המתחם הענק כשכסף בקושי נכנס. "על ספסרות מים שמעת?", דודי שואל בציניות. "אני למעשה קונה את רוב המכסות שלי, משלם כמעט פי שניים מהעלויות. הרי האגודה, שמנהלת את היישוב, מקבלת את המכסה ומחלקת שווה בין החקלאים. מי שלא עוסק בחקלאות - מוכר. יש לו ביזנס, ובגלל המצוקה הוא לוקח יותר. קוב מים, ראסמי, עולה 90 אגורות. אני קניתי בכמעט שלושה שקלים. והדשן? רצח אותנו".
"ההשקעות אדירות", מוסיף דורון אוביץ. "אתה לא כמו מוכר בגדים שמתעסק רק בבגדים. אתה במגע עם הרבה גופים וספקים, מברזל ועד ניילון. במשך שנים החזקנו משק יפה והוא עדיין פורה, רק אנחנו נכנסנו למחנק אשראי בגלל המלחמה והמשבר העולמי".
דודי מצא את עצמו חייב אפילו ללב לבייב, שחברת פקר פלדה שבבעלותו סיפקה את התשתיות לחממות הפלפלים, ואילו נפתלי חייב לבנק לאומי ולמשביר החקלאי. הכל במיליונים רבים.
המכה שנפלה על האוביצים השפיעה על כל מושב עמיעוז. בכל זאת, מדובר בשניים מעמודי הבטון של היישוב שלא מעט מתושביו עוסקים בחקלאות. "זה מאוד מפחיד", אומר דוד צרויה, יו"ר ועד המושב וחקלאי בעצמו. "אתה רואה משפחות שמחזיקות אלפי דונמים, ופתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגליהן, ובעקבות נפילת האוביצים האשראי נסגר לכולם. המצב נהיה דפוק. הספקים לא נותנים, לא הבנקים. אנחנו נמצאים לדעתם בסיכון גבוה. מגדלים מוצר שהיום יש לו מחיר ומחר אין".
זה משפיע על מצב הרוח במושב?
"בטח. כשאין לאנשים כסף בכיס אין מצב רוח ויש מריבות. מתח גדול בין תושבים. הרי בסך הכל כולנו מגדלים אותו דבר וכולם מתחרים אחד בשני על אותו נתח שוק".
דודי נכנס לכינוס נכסים. מונה נאמן שיפקח, ומנכ"ל שפועל מעליו. היום הוא עובד כאחראי לשיווק בשוק המקומי ומנהל עבודה. עובד בשכר ומסתפק במועט. את הBMW- המפואר של הימים הטובים הוא מכר לטובת פיאט צנועה. "אני יודע לנסוע גם על אוטו מפואר וגם על סוסיתא", הוא צוחק.
"נכון שהישיבה קשה יותר, אבל אין ברירה אלא להשלים. הכל הלך. בשלבים הראשונים היה דיכאון. עכשיו זו מציאות שאתה חי איתה. יש נאמן שאחראי ואני לא עושה צעד בלעדיו. אני מקבל משכורת כמו כל אחד אחר וצריך לדאוג לאינטרס של המקום. שיעבוד ונחזיר כמה שיותר חובות. זו המטרה שלי".
עכשיו הצרות הן מקומיות. אמנם השקיעו שוב בעגבניות, הוסיפו חצילים, אבל זהו השוק הישראלי וההכנסה נמוכה. לפני שבוע היה מחיר טוב לפלפלים, אבל באו המגדלים מהערבה, הציפו את השוק ושוב נרשמה צניחה לשפל. דודי אומר שגם אם יש עלייה, באה אחריה הפאניקה של הצרכן ומיד נוחת הייבוא מחו"ל - ושוב אין במה לגמור את החודש.
"המשק שלנו מאוד יצרני", קובע דודי. "אנחנו יודעים לייצר לעוד שלוש מדינות כמו שלנו ומה קורה? לא נותנים לחקלאי להרים את הראש. אם זה היה צרפתי הוא לא היה נותן להכניס קילו אחד ממדינה אחרת. כאן מחיר הבצל עולה, אתה רואה ייבוא בצל. אין הגנה על החקלאי. כשאנחנו קורסים אין אחד שיתפוס אותנו. יש חקלאים קטנים שנופלים אחד אחרי השני. אני מכיר כמה שהתאבדו, אבל אני לא אעזוב. פעם אחת הרמתי ידיים. אז, כשהמצרים איימו עליי עם רובה".
אין אחוות חקלאים?
"הם מיואשים מרוב דאגות, מלחמות וצרות. קשה לאגד אותנו. אנחנו מין זן מיוחד שלאחד לא אכפת מהשני. המצב הזה מאוד גרוע".
דודי מצביע דרך החלון ואומר: "במקום הזה ישבו בדואים. אני תפסתי אותו בידיים. אדמה שלא יושבים עליה יהודים תיתפס על ידי בדואים. אני קשור לקרקע הזו וחקלאים לא יושבים פה סתם, זה האינטרס של המדינה. מעבר לפרנסה".
הנאמן שבית המשפט מינה לעסקיו של נפתלי החל לעבוד. חדשות טובות הגיעו מהמשביר החקלאי, אחד מנושיו, שהבטיח לסייע בשיקום. חיוך קל חזר לפניו החיוורות. נפתלי משוכנע שבסוף הנאחס יישבר. "בסוף הירידה מתחילה עלייה", משתדל נפתלי לראות קרן אור. "לא יכול להיות שרק נרד. מי שיצליח לשרוד את השנה הזו, בטח ירוויח. אני חי מחקלאות, לא יכול בלעדיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם