מי שאינו מנהל משק חקלאי, איננו יכול כלל להבין את הדינמיקה של היצור החקלאי.
הבעיה הראשונה של החקלאי הישראלי שאין הוא מנהל מפעלו בתנאי שוק עולמי חופשי. מאחד הוא משווק לאירופה כיצואן. אך מאידך הוא נתון בידי בירוקרטיה שלטונית מבחילה.
נתחיל בנושא פועלים: לפני זמן לא רב הועסקו בחקלאות פועלי שטחים. הממשלה מנעה העסקתם. אז אישרו להביא פועלים זרים. אך המדינה מחייבת לשלם להם בתנאי העסקה של המשק הישראלי. בעוד היצרנים מהמזרח התיכון: מצרים, ירדן, מרוקו ואפילו ספרד משלמות מחירי שוק חופשי.
את האנרגיה, סולר וחשמל מוכרת המדינה במחירים מופקעים. מים, או שכלל אין או שהתעריף, כפול 4 מהמחיר שעולה למתחרים בעולם.
מיותר להוסיף, כי באין יציבות כלכלית, אין כלל יכולת לנהל מפעל חקלאי.
משרד החקלאות של מדינת ישראל, מייצג את האינטרסים של המקורבים. האוצר כלל לא מתעניין במגזר החקלאי.
אז מה שנשאר לחקלאי ישראלי, זה העובר דרפט. כן אותו אף אחד לא לוקח.
אך דעו, בשנת 1990 היו בישראל 50,000 חקלאים וכ-10,000 עורכי דין. היום המצב הפוך.אך ניירות שמיצרים עורכי דין ופקידים לא ניתן לאכול בארוחת הבוקר.