למה הישראלים באמת לא עובדים בבניין וחקלאות?
הממשלה חושבת שתוכל להחליף את אלפי העובדים הזרים בענפי הבנייה והחקלאות בישראלים - אם תבטיח להם תנאים מפתים. אבל המנטליות והאמא היהודייה לא מתרשמים מהמשכורות המכובדות. המעסיקים מתעקשים: "זה לא הכסף. הישראלים מפונקים"
בין המתרוצצים בולט אדי שמואלוב, גבר גבוה, רחב ועמלני, שבניגוד לעשרות חבריו המתרוצצים באתר הבנייה - הוא ישראלי. שמואלוב (25) עובד בחצי השנה האחרונה כברזלן, ותפקידו להציב ולכופף את מוטות הברזל המבטיחים כי הבטון שיוצקים הפועלים לא יתפרק.
"אחרי 4 שנים של עבודה במפעל קוסמטיקה, ראיתי פרסום באינטרנט על פתיחת הזדמנויות בתחום הבניין והתקשרתי", מספר שמואלוב. מהטלפון הוא הגיע לפגישת היכרות, וממנה התגלגל לקורס שבסופו מצא את עצמו מכופף ברזלים באתר הבנייה של חברת תידהר.
שמואלוב הוא החלום הרטוב של חברות הבנייה הישראליות, הסובלות ממחסור בעובדי בניין. המחסור החמור הזה הוביל לכך שפרק הזמן לבנייתה של דירה חדשה עלה מ-12 חודשים בלבד באמצע שנות ה-90 ללא פחות מ-25 חודשים כיום. המחסור בכוח אדם בענף כה חמור, שלפני כשנה וחצי יצאה התאחדות הקבלנים בקמפיין מיוחד, שהציע לישראלים להשתלב בבנייה ולקבל תנאי שכר והטבות מופלגות, כולל שכר התחלתי בסך 6,500-7,000 שקל נטו וכן תמריצי התמדה, כרטיסי טיסה ובונוסים.
הקמפיין התקשורתי והשיווקי הנרחב הביא לפנייתם של יותר מ-2,000 מתעניינים. אך רובם המוחלט בחרו בסופו של דבר שלא להתחיל אפילו במסלול ההכשרה, לאחר שהבינו מהו אופי העבודה. "בסופו של דבר התחילו את ההכשרה רק 60 עובדים", אומר יוסי גורדון, מנכ"ל התאחדות הקבלנים, "בנינו על מאות ואלפים - אך הם לא הגיעו".
הנבחרים, ושמואלוב ביניהם, החלו בתוכנית הכשרה בת 3 חודשים, שבמהלכה שילמה המדינה לחניכים דמי מחיה בסך 3,000 שקל. גם לאחר הקורס והשתלבות העובדים בחברות הקבלניות המשיכה המדינה לסייע ואף השתתפה בתשלום של כ-1,000 שקל משכרו של כל עובד. אלא שההטבות, התמיכות והרצון הטוב מסתכמים ב-30 עובדים בלבד שנשארו נכון לעכשיו בענף. "אנחנו מקווים שבטווח של 3 שנים מתחילת הפרויקט יישארו בענף 20 איש", אומר גורדון. כישלון? בהתחשב במטרות, כן; בהינתן התנאים, כנראה שלא.
בענף הבנייה מועסקים כיום כ-160 אלף ישראלים, כ-16 אלף פלסטינאים וכ-8,000 עובדים זרים. למרות הרוב המוחץ של עובדים מתוצרת הארץ, הם מהווים מיעוט מבוטל בהתמחויות, המכונות בעגה המקצועית "העבודות הרטובות" - עבודות המצריכות התמחות בהקמת שלד הבטון והברזל, המהווה את הבסיס לבניין. לשם כך נדרשים בעלי מקצוע כגון תפסנים, ברזלנים ובנאים.
הפועלים הללו עובדים בתנאים פיזיים קשים מאוד ואף חשופים לתנאי מזג האוויר - חשיפה שאינה קיימת בשלבים מאוחרים יותר של הבנייה. למשל, לאחר שלב בניית השלד מגיעים הרצפים והטייחים, שנחשבים גם הם ל"רטובים" אך נהנים מיתרון משמעותי: יש להם גג מעל ראשם.
"הישראלים עוסקים בחשמל, באינסטלציה, בריצוף בהדבקה, בגבס, בהתקנת דלתות ובתאורה. בעצם, כל מה שהוא לא שלד עושים הישראלים", אומר גורדון. אך לדבריו, במקצועות הללו אין לענף כל בעיה להשיג עובדים. 10,000 זוגות הידיים הנוספות שלהן באמת זקוקות החברות הן אלה שמוכנות להיות אדומות בקיץ, רטובות בחורף ולהרים משקל כבד מצאת החמה ועד צאת הנשמה. השכר דווקא לא רע, אבל אין קופצים - וגם הקופצים מחפשים לקפץ הלאה.
עובד זר - עובדים בתנאים פיזיים קשים
רובי קסטרו
רוצים להתקדם
שמואלוב, המתגורר בהרצליה, מתעורר בכל יום ב-5:00 בבוקר ונוסע לעבודה ברחוב הסוללים. כעבור שעה הוא כבר עומד על הפיגומים, מתכנן עם מנהל העבודה את היעדים היומיים, מעלה את הברזלים הנדרשים ומתחיל את יום העבודה - שמסתיים ב-18:00. זה לא שהוא לא אוהב את העבודה, אבל אחרי חצי שנה שמואלוב כבר רוצה להתקדם: "הרבה מאוד זמן דחיתי את הלימודים, אבל עכשיו כשראיתי מה זה אומר להיות פועל וקיבלתי מנה טובה של עבודה קשה, אני מוכן להשקיע את המאמץ", הוא אומר.
החלום שלו הוא לסיים תואר בתחום ההנדסה ולהשתלב בענף הבנייה בעיסוק "נורמלי יותר", לדבריו. "השעות, הימים והאינטנסיביות של העבודה בולעים את החיים, וכשאני חוזר הביתה כל מה שאני רוצה זה לאכול ולישון", מסביר שמואלוב.
את יורם קדם, סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת תידהר שבה עובד שמואלוב, זה לא ממש מפתיע. כבר לפני יותר מ-3 שנים ביקשה החברה להגדיל את מספר הישראלים המועסקים ב"עבודות רטובות"
ויצאה בקמפיין להעסקת חיילים משוחררים בעלות של 1.5 מיליון שקל, תחת הכותרת "אחריי לתידהר". החברה הצליחה לגייס כ-40 עובדים שקיבלו שכר טוב, דיור בחינם ובונוסים - אולם הצליחה להשאיר בסופו של דבר רק עובד אחד.
"במקרה הטוב הישראלים באו לעשות כמה לירות כדי לטוס לחו"ל, לחזור ולעשות תואר. חלק גדול מהעובדים לא נשארו אחרי שהבינו מה אופי העבודה, ואלה שנשארו רצו מהר מאוד להתקדם. האנשים בפרויקט לא רצו להיות פועלים. זה היה קשה להם והם לא הסכימו לעבוד בחוץ במזג האוויר הזה", אומר קדם ופוסק: "פשוט הפכנו מפונקים מדי".
קדם, שמתגורר בגבעתיים, עורג למציאות אחרת: "השכונה שאני גר בה, בורוכוב, היתה שכונה של פועלים עבריים גאים", הוא מספר, "זה דור שנעלם כבר לפני שנים רבות. למעשה, מאז מלחמת ששת הימים הרוב המוחלט של הפועלים ב'עבודות הרטובות' הם פלסטינאים וזרים. הישראלים נטשו את הבניין, וכדי להחזיר אותם יידרש תהליך ממושך".
עובדים זרים רובי קסטרו
העבודה להקמת השלד היא עבודת צוות, הדורשת תיאום בין בעלי המקצוע: אחד מכין תבניות, אחר מציב את התמיכות, שלישי את הברזלים; ממשיכים ביציקת בטון ועוברים לקיר הבא. הצוותים, המתוגמלים בין השאר לפי קצב העבודה, הם בדרך כלל הומוגניים מבחינה אתנית: המולדבים עם המולדבים, הרומנים עם הרומנים והסינים עם הסינים. בעבודה אינטנסיבית וצמודה, בליל השפות והתרבויות הוא חיסרון. בתידהר לא מעוניינים לבנות את מגדל בבל - ומניחים לפועלים מכל מדינה לעבוד עם אחיהם.
"מדובר בצוותים אורגניים שיש להם דינמיקה פנימית שלוקח זמן לטפח", אומר קדם. לטענתו, גורמים בממשלת ישראל, המבקשים לקצץ את מספר העובדים הזרים מ-8,000 ל-5,000 כבר ביוני 2010, אינם מבינים את המציאות בשטח. גם אם יצליח לשכנע ישראלים לעבוד בענף, קדם סבור כי יעבור זמן רב עד שהם יוכלו להחליף את הזרים: "מדובר בתרבות עבודה שאבדה. אי אפשר להחליף בן־לילה צוות של 21 עובדים זרים שמקים פה את הקומה בישראלים", הוא טוען.
"במשרד האוצר מתעסקים בסטטיסטיקות, בטבלאות. מבחינתם, אם מוציאים 8,000 עובדים זרים - 8,000 ישראלים מחליפים אותם", מוסיף קדם, "אלא שבוואקום שייווצר חברות בנייה יתמוטטו, פרויקטים לא יוקמו והבנייה תתארך עוד יותר. למעשה, העובדים הזרים לא מקטינים את מספר הישראלים העובדים בענף, הם מגדילים אותו; אם אנחנו בונים מהר יותר מספר גדול יותר של שלדים, יש יותר עבודה לישראלים שעושים את הגימור - וכולם מרוויחים".
קדם מציין כי השינוי צריך להתחיל קודם כל בבית: "האמא היהודייה רוצה שהבן שלה יהיה עורך דין, שילמד לתואר, שישב במשרד. אף אמא לא חולמת שהבן שלה יהיה פועל. אם רוצים להביא ישראלים לענף הבנייה, צריכים להתחיל להפנים שלהיות פועל זאת זכות - צריך להתחיל את החינוך מהאמא".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום במוסף עסקים שישי
נא להמתין לטעינת התגובות
