אש על כוחותינו - כך מסתירים מנכי צה"ל את הזכויות שלהם
כבר 20 שנה מסתיר משרד הביטחון מנכי צה"ל את הזכויות שלהם. בעוד תקציב אגף השיקום מנופח בעשרות מיליונים - ההטבות לנכים דווקא מקוצצות. למרות הפצרות מבקר המדינה, היועץ המשפטי והכנסת, אהוד ברק מונע גם כיום את פרסום הזכויות על פי חוק - ובכך מונע את מימושן
- לאן הולך הכסף? תקציב אגף השיקום גדל - אבל לנכים מקצצים
- חסון: "נבדוק את התנהלות אגף השיקום"
המסמך המסכם של הפגישה הקדיש שני עמודים לטענותיו של מטלון - וחצי עמוד לתגובתו של ברק. שר הביטחון הודה לו על דבריו וציין כי כיוון שמדובר בפגישת היכרות, הוא זקוק לזמן נוסף ללימוד הנושאים. רק בנושא אחד הביע ברק עמדה נחרצת: אי הסכמתו העקרונית לעיגון זכויותיהם של נכי צה"ל והמשפחות השכולות בתקנות ובחקיקה. בהנהגת ברק לא נחקקו ההוראות המינהליות של אגף השיקום עד היום הזה.
התנהלותו של משרד הביטחון אל מול אגף השיקום, המצוי תחת שליטתו, מעלה סימני שאלה לגבי השימוש שנעשה בכספים שהוקצו לרווחת נכי צה"ל והמשפחות השכולות. על פי עדויות של בכירים באגף השיקום, לא הועברו לאגף סכומים שיועדו לו בתקציב המדינה.
בנוסף, על פי עדויות של בכירים במשרד הביטחון, הנהיג המשרד מדיניות שיטתית ומחושבת של הסתרת זכאויות מנכים. אופן הפעולה נוח במיוחד למשרד: הכסף המגיע לאגף השיקום עובר קודם כל במשרד הביטחון - בהיעדר בקרה אפקטיבית של הכנסת, האוצר או מבקר המדינה.
לנוכח משברים כלכליים שהתרחשו קוצצו לא אחת תקציבי המשרדים הממשלתיים, אך בין יחידות הסמך הממשלתיות עמד אגף השיקום כפרה קדושה שאין לגעת בה - אגף שאופיו ותפקידיו המיוחדים מציבים אותו מעל אילוצי התקציב; פרה חולבת המניבה מדי שנה יותר ויותר חלב. מכך נגזר עקרון הפעולה הבא: ניפוח תקציבו הרשמי של אגף השיקום.
ב-1995 נחתם הסכם רב שנתי בין משרד האוצר למשרד הביטחון, שנועד להבטיח כי תקציב אגף השיקום יגדל בהתאם לגידול במספר הזכאים. בהתאם להסכם מתווספים מאז לאגף השיקום עשרות מיליוני שקלים בשנה.
אך בעוד שתקציב האגף תופח במהירות, מספר המטופלים שלו גדל בקצב נמוך הרבה יותר. בין השנים 1984 ל-2008 עלה מספר הזכאים לשירותי אגף השיקום ב-40%, בעוד שתקציב האגף זינק ב-150% והגיע ל-4.2 מיליארד שקל - יותר מתקציבו השנתי של משרד המשפטים, ותקציב השקול כמעט לזה של משרד הרווחה.
אינדיקטורים נוספים מצביעים על ניפוח מלאכותי של תקציב האגף. כך, בשנים 2002-2008 טיפס כהרגלו תקציב אגף השיקום על רקע ירידה של כ-0.5%
אלא שאלוהים נמצא בפרטים: הסעיף התקציבי המיועד לתשלום תגמול בגין חוסר פרנסה טיפס ב-3 שנים (2006-2008) מ-78 מיליון שקל ל-87 מיליון שקל, אך באותן שנים צנח מספר מקבלי גמלת חוסר פרנסה בשליש - מ-380 ל-265 נתמכים בלבד.
סעיף קטן נוסף הוא דמי קיום. הליך השיקום של נכים רבים כולל תקופה של לימודים אקדמיים, שבגינם הם זכאים לסיוע כספי. באותן 3 שנים טיפס הסעיף התקציבי של דמי הקיום מ-16 מיליון שקל ל-18.5 מיליון שקל - בעוד שמספר הנכים הזכאים ירד בכ-15% ל-380.
מלחמת לבנון השנייה השאירה גם היא את רישומה על תקציב אגף השיקום. כשהתותחים רעמו, המוזות בכנסת פתחו את הכיסים והזרימו ב-2006 וב-2007 תוספות מיוחדות בסך יותר מחצי מיליארד שקל לתקציב אגף השיקום.
התוספת הנכבדה הזו יועדה לטפל בנכים החדשים - שמספרם, למרבה השמחה, מעולם לא הגיע למסות המגולמות לכאורה בסכומים הללו: מספר המטופלים החדשים לא עלה על 700, ומתוכם רק כ-200 סווגו כנכים קשים (נכות של 50% ומעלה).
חלוקת מאות המיליונים שהוספו לתקציב במספר הנכים מלמדת, כי הסכום השנתי הממוצע שהוקצה לכל נכה הסתכם ביותר מ-300 אלף שקל (זאת בעוד נכה משותק בעל 100% נכות עולה לאגף בגמלאות, בתרופות וברכב רפואי כ-250 אלף שקל בשנה).
אם כן, הנתונים מעלים תהיות: אוכלוסיית הזכאים עלתה ב-1.4% בלבד, בעוד שתקציב האגף המוקצה לנכים עלה ביותר מ-9%.
הסיבה לניפוח התמוה של הסעיפים מתבררת מתוך עדותם של רוני מורנו, לשעבר ראש אגף השיקום, וסגנו ישראל שרון בפני ועדת הביקורת של הכנסת במרס 2006. בישיבת הוועדה, שעסקה בהתנהלות האגף, הלין שרון כי משרד הביטחון מונע מהם כספים.
יו"ר הוועדה דאז, ח"כ מלי פולישוק בלוך, שאלה את שרון אם הוא מודע לתוספת התקציבית השנתית המיועדת לאגף השיקום. "אני מכיר, אבל הכסף הזה לא מגיע לאגף השיקום", הוא ענה. פולישוק המשיכה לחקור לאן נעלמו התקציבים שיועדו לו. מורנו סיפק את התשובה שלה זכה בדיוני התקציב הפנימיים במשרד הביטחון: "שאני אגיד תודה שקיבלתי את התקציב שקיבלתי".
התנהלותו של ד"ר דן דולפין, הרופא הראשי לשעבר של אגף השיקום, מדגימה את הדרכים שבהן פועל משרד הביטחון. אחת ההטבות שנכי צה"ל זכאים להן מכונה "הוראת הרכב הרפואי", אשר מקנה סיוע ברכישת רכב לפי סוג ואחוז הנכות.
ב-2005 שלח דולפין מכתב פנימי לממונה על הרכב הרפואי במשרדו, ובו שינה את הגדרות הרכב היציג ואת זכאותם של נכי צה"ל לקבל סיוע כספי לרכישתו, כולל נכים קשים וקשים מאוד.
החלק ה"משעשע" בסיפור, נוגע לטעמים ולטיעונים שהעלה הרופא למעשיו. בפני הנכים טען דולפין כי קיצץ את הזכאות לרכב הרפואי כדי לחסוך כ-6 מיליון שקל, שנדרשו לצורך רכישת פרוטזות משוכללות.
אלא שמהצלבת נתוני משרד הביטחון עצמו עולה, כי החיסכון שהשיג כתוצאה מהרעת תנאי הזכאות מסתכם בכ-20 מיליון שקל. כ-14 מיליון שקל מהסכום "המיועד לפרוטזות" נעלמו לתוך חור שחור.
אל מול דקדקנותו של דולפין, משרד הביטחון מתגלה כחופשי הרבה יותר בכל הנוגע לסעיפי הוצאות שאינם נוגעים לזכויות הנכים. בעקבות התנהלותו הקלוקלת של אגף השיקום, הוקמה ועדה בראשות האלוף רפאל ורדי, שהגישה בפברואר 2002 את המלצותיה לשורה של שינויים מקיפים שיש להנהיג באגף.
חלק מההמלצות שלא בוצעו עד היום נוגעות לייעול ולשיפור עבודת האגף; כתיבה של תורת שיקום שתבטיח הליך מקצועי ושיטתי לטיפול בנכים; והתאמה לעידן המודרני של חוקי שיקום ארכאיים, המבטיחים לנכים עדיפות בקבלת עבודה ככרטיסנים באוטובוס.
לנוכח גרירת הרגליים ביישום המלצות הדוח, הזדרזו במשרד הביטחון לבצע צעד שנוי במחלוקת (שממנו הסתייג האלוף ורדי) ולפצל את האגף לשניים: אגף המטפל בנכי צה"ל ואגף המטפל באופן בלעדי במשפחות השכולות.
המבנה החדש הצריך את הגדלת כוח האדם של האגפים ב-35%. 80 העובדים החדשים שנוספו בשנים 2003-2005 הצטרפו לחבריהם הוותיקים הזוכים לתנאי שכר מפנקים, הגבוהים בעשרות אחוזים מהשכר הנהוג במשרדים הממשלתיים.
לצד מדיניות הניפוח התקציבי, הנהיג משרד הביטחון פרקטיקות מיוחדות במטרה למנוע מנכי צה"ל את ההכרה בזכויותיהם. שיטות אלה הבטיחו כי חלק משמעותי מנכי צה"ל לא יממש חלק גדול מזכויותיו - וכך יחסוך למשרד הביטחון תקציבים רבים שהוא מחויב להעביר.
שיטה זו, המתוארת בגילוי לב מפתיע במסמכים פנימיים של משרד הביטחון, סייעה אמנם בצמצום ההוצאות על הנכים - אך גם יצרה אפליה ביניהם והולידה מרמור וחוסר אמון.
יותר מ-50 אלף מנכי צה"ל המטופלים על ידי אגף השיקום זכאים לשורה ארוכה של זכאויות מכוח חוק הנכים שחוקקה הכנסת. חוקים משמשים בדרך כלל כמקור לתקנות המאושרות על ידי ועדות הכנסת ופתוחות לעיונו של כל אזרח.
באגף השיקום הדברים עובדים אחרת. האגף שהוקם כדי ליישם את חוק הנכים עיגן חלק גדול מהזכאויות וההטבות המגיעות להם בהוראות מינהליות ("פנימיות") - ולא בתקנות. הוראות אלה נוצרות הרחק מעינו של המחוקק והרחק מעיני הציבור והנכים.
מאחורי הלשון המשפטית היבשה מסתתרת מציאות מטרידה. שלא כמו התקנות המופיעות ברשומות המדינה, ההוראות אינן חייבות בפרסום. ממסמכים פנימיים של משרד הביטחון עולה, כי התעקשות המשרד על הוראות במקום תקנות נובעת מרצונו להסתיר מנכי צה"ל את זכויותיהם. במשרד הביטחון ביקשו להשאיר את הנכים בערפל.
ההוראות המינהליות הובילו במשך השנים לחוסר ודאות ולחוסר שוויון בחלוקת ההטבות בין נכי צה"ל. מי שהשכיל לנצל את קשריו, חריפותו ועיקשותו - הצליח לקבל את המגיע לו; ודווקא הנכים החלשים הופלו לרעה.
מסמך פנימי של אגף השיקום מ-2004 כולל טבלה ובה שורה ארוכה של הוראות, שלצד כל אחת מהן סימון המציין אם יש לפרסמה או לא באתר האינטרנט של האגף. ההוראות שאותן ביקשו במשרד להצניע באתר כללו גם הוראות הנוגעות לאספקת כיסאות גלגלים וציוד עזר לנפגעים קשים, וכן הוראה למתן סיוע באחזקת כלב נחייה לעיוורים.
דוגמה נוספת להסתרה מספקות תביעות המתבררת בימים אלה בבית המשפט המחוזי, העוסקות במניעת זכאות ל"דמי ביגוד" ממטופלים בעלי נכות קשה של 50% ומעלה. אגף השיקום אישר בבית המשפט כי ההוראה לא פורסמה באתר האינטרנט שלו, וכי גם בחוברת הזכויות המופצת לנכים לא פורטה הזכאות לדמי ביגוד.
גם היועץ המשפטי לממשלה דרש להפסיק את התנהלותו "המשונה" של האגף. "מערכת הטבות החסד, בהיקפה זה, המופעלת באמצעות אגף השיקום... קיימת, למיטב ידיעתנו, אך במשרד הביטחון ולא בשום יחידה שיקומית אחרת", כתב למשרד הביטחון ב-2005 אריאל כאהן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
"עובדה זו יכולה להעלות טענות קשות של אפליה ואבחנה לא ראויה", סיכם כאהן - והורה לעגן במהירות האפשרית את ההוראות בחוקים ובתקנות. זאת לא הפעם הראשונה שמישהו התריע, וזו גם לא הפעם הראשונה שלא נעשה דבר.
הוכחה לכך שמצבו של אגף השיקום אינו מקרה נוסף של כשל או חלמאות בירוקרטית חושף מכתב שנשלח ליועץ המשפטי לממשלה ממשרד הביטחון בפברואר ,2005 בחתימת המשנה דאז ליועץ המשפטי למערכת הביטחון, עו"ד רחל סטוביצקי.
המכתב, שביקש להקדים תרופה להוראת היועץ המשפטי, שתגיע כעבור 6 חודשים, חושף כי העמימות של משרד הביטחון היא החלטה אסטרטגית. במשך יותר מ-20 שנה ידעו בכירי המשרד על העוול ובחרו במודע להנציח אותו, מתוך חשש שאם ציבור הנכים יהיה מודע לזכויותיו - הוא עוד עלול לבקש לממש אותן.
לפי המכתב, עוד ב-1985 ביקש היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, משה קוחנובסקי, להפסיק את הנוהג הפסול של ההוראות הפנימיות. בתמימותו הציע קוחנובסקי לבכירים עלומים במערכת הביטחון כי ההוראות יעוגנו בחקיקה - אך הם סירבו בשל "ההשלכות התקציביות והשפעות הרוחב הטמונות בכך".
בתחילת שנות ה-90 עלה הנושא שוב לדיון בחלונות הגבוהים. הפעם לא היה מדובר בשיגעון של אדם אחד, והוקמה ועדה מיוחדת לעניין ההוראות הפנימיות. אולם הכוונות הטובות נתקלו שוב בפיתוי הכספי, ובסופו של דבר החל ליטה הוועדה להשאיר את ההוראות הפנימיות באפלה - "שוב", כך סטוביצקי, "בשל החשש להשלכה תקציבית רחבת היקף".
עברו השנים, המילניום החדש הפציע - ומשרד הביטחון בשלו. ב-2002 הגיש ורדי את הדוח החמור על תפקודו של אגף השיקום ושב והמליץ על עיגון ההוראות המינהליות בתקנות. מנכ"ל משרד הביטחון דאז, עמוס ירון, מיהר להודיע כי הוא מאמץ את הדוח - אך הניח לו להעלות אבק.
ב-2005 נשלח המכתב, בחתימת סטוביצקי, ליועץ המשפטי לממשלה. במכתב מנמקת סטוביצקי את עמדת המשרד בנוגע למעמדן של ההוראות, מפרטת זה מול זה את השיקול המוסרי והכספי וממליצה להניח לאגף השיקום "להמשיך ולתפקד כפי שתפקד עד היום", לפחות בתקופת ביניים, על רקע "המשמעויות הכספיות המופלגות" של תיקון המצב.
בלשכת היועץ המשפטי לממשלה לא התרשמו, כאמור, מנימוקיה המפותלים של עורכת הדין ודרשו ב-2005 להחיל את עקרונות השקיפות והאחידות גם על פעילות האגף.
נא להמתין לטעינת התגובות
