מה שרואים מכאן: נסיעת מבחן בהונדה אינסייט
אינסייט, ההיברידית של הונדה, נראית קצת פחות "שווה לכל נפש" כשלוקחים אותה למבחן נהיגה בקיץ הישראלי. כעת גם ברור מדוע אנשי החברה בחרו להשיק את המכונית באירופה במארס ולא בחודש יולי
כעת אנחנו לא שורפים אפילו מיליליטר אחד של בנזין, אבל הטמפרטורה בתוך תא הנוסעים נוסקת בפראות. זה רגע השבירה שלי: אני מתחיל להרגיש שביני לבין מסעד המושב מתפתחים יחסים הדוקים מדי ולא לגמרי יבשים. אין ספק שאני מזיע. חם. מאוד חם. כעת גם ברור לי מדוע אנשי הונדה בחרו להשיק את המכונית הזאת באירופה בחודש מארס ולא בחודש יולי.
אין מנוס: אני מסיט את בורר ההילוכים מ-D ל-L ומנוע הבנזין מתעורר מיד לחיים. גם המזגן. עוד 20-15 שניות יתמזגן תא הנוסעים ואפשר יהיה לחזור ולחשוב בקור רוח. בראי ההיסטוריה, ברור כעת שההחלטה לחייב כל מכונית שנמכרת בישראל להיות מצוידת במזגן הייתה נבונה.
לתעשיית הרכב אין עדיין פתרון טכנולוגי טוב לבעיה הגלובלית של עתודות נפט מידלדלות וכדור ארץ מתחמם. פתרון הביניים - מכוניות היברידיות - סובל אמנם מהרבה מגבלות ובעיות, אבל כרגע הוא הרע במיעוטו. שילוב של מנוע בנזין רגיל עם מערכת לאגירת אנרגיה חשמלית ומנוע שמנצל את האנרגיה הזאת כדי לחזק ולתמוך במנוע הבנזין.
האינסייט היא לא רק היברידית ייעודית, אלא גם אחת שנושאת בכל העולם בשורה נוספת: היא אמורה להיות היברידית שווה לכל נפש - כלומר, מכונית זולה במיוחד שתישא את הבשורה ההיברידית גם אל צעירים ואל פלחי השוק הפחות יקרים. לצורך זה, בנו מהנדסי הונדה מכונית "משופחתת", כלומר פחות מתוחכמת ויותר זולה מהסיוויק - ככל שהדברים נוגעים למערכת ההיברידית - וגם פחות יקרה, ככל שהדברים נוגעים למכונית עצמה מבחינת מכלולים וחומרים שבשימוש. הצרה, בישראל, היא שאינסייט עולה 131 אלף שקל, אף שהיא נהנית משיעור מס קנייה מופחת, ועם כל הכבוד, "שווה לכל נפש" היא לא.
התחושה הבולטת ביותר לאחר נהיגה באינסייט במשך יומיים על כבישי ארץ הקודש היא שזאת מכונית שחייבים להיכנס
כמי שחי עם התחושה שהמין האנושי מבזבז לחינם יותר מדי משאבים תוך כדי גרימת נזק אקולוגי עצום, אני בין הראשונים לחוש גאווה אחרי יומיים שבהם שרפתי רק ליטר דלק אחד לכל 18 קילומטרים של נהיגה. מצד שני, לא היה לי קל לנהוג בקצב שמאפיין נהגים מבוגרים, מאוד מבוגרים, ולתת לכל המשאיות לעקוף אותי.
למען הסר ספק, אינסייט איננה מכונית חלשה או עייפה: שילוב מנוע 1.3 ליטר יעיל עם המערכת ההיברידית מייצר יחד כוח ששקול לזה של מנועי 1.6 ליטר. אלא שכדי להגיע לתצרוכת דלק אופטימלית חייבים לשנות לחלוטין את סגנון הנהיגה-לטוב ולרע - וזה אולי התפקיד החשוב ביותר של המכונית הזאת.
בחיי היומיום אינסייט מתגלגלת על מתלים קשוחים למדי: מכונית נוחה היא לא, והיא גם צרה וצפופה יחסית, על אף שהיא ארוכה למדי. גם שיכוך הרעשים הוא אחד הדברים שהוקרבו כאן לטובת עלויות ייצור נמוכות. מאידך, המכונית מציעה אינטראקציה מעניינת בין לוח השעונים שלה לבין הנהג, במטרה לעודד אותו לחסוך בדלק, והתנהגות הכביש שלה מפתיעה לטובה-בעיקר בזכות היגוי מדויק (אך קל מדי). רמת האחיזה של הצמיגים, לעומת זאת, לא מדהימה, אם כי מערכת בקרת יציבות סטנדרטית אמורה לצמצם הפתעות לא נעימות.
עניין המזגן הוא, ככל הנראה, נקודת התורפה של האינסייט במדינה חמה כמו שלנו - בעיקר ביוני-ספטמבר, ובנהיגה עירונית שמאפיינת את רוב נהגי ישראל במשך רוב הזמן. הצורך לקרר אותנו נוגד את השאיפה לחסוך בפעולת סרק בזבזנית של המנוע, ולכן עיקר החיסכון בדלק יושג רק בעת נהיגות בינעירוניות ארוכות ורגועות.
מאידך, עצם הבחירה באינסייט הוא סוג של אמירה: החיים איתה יכולים לשנות לגמרי את אופי הנהיגה שלנו, ולהפוך אותו לחסכוני יותר גם כשעוברים למכוניות אחרות. מה גם שיחסית לכל מכונית סופר-מיני, המכונית הזאת חביבה מאוד בנהיגה עירונית (כל עוד שהמנוע שלה פועל).
מבחינה כלכלית, אינסייט תציע הצעה מאוד מעניינת: החל בינואר 2010 מעניקה מדינת ישראל הטבה ייחודית (ולא צודקת, אבל זה כבר עניין אחר) לטכנולוגיה ההיברידית, בדמותה של הנחה חודשית בסך 500 שקל מ"שווי השימוש", שמשלמים מי שמקבלים אותה כמכונית צמודה ממקום העבודה. הנחה זאת עשויה להפוך את כל ההיברידיות, ואינסייט בתוכן, לאטרקטיביות מאוד בעיני עובדים שמקבלים מכוניות צמודות.
נא להמתין לטעינת התגובות
