למרות המיתון - לא מוותרים על הפורד
הקלישאה על הגבר שמאוהב במכונית שלו מעולם לא היתה נכונה יותר. דגמים שמזמן סיימו את הקריירה שלהם מוצאים עדנה מחודשת במועדון פורד הישראלי - שחבריו ישקלו למכור את הענתיקה רק כשלא יישאר להם כסף לאוכל
למה דווקא פורד? אני שואל את אריק אחרי הרצאה מפורטת על כסף וחלקי חילוף, המלווה בתיאור כמעט ארוטי של דגמי פורד קאפרי החונים מחוץ לבית. אריק עוצר את שטף דיבורו ומהרהר לכמה שניות. "תמתין רגע", הוא מבקש ומשאיר אותי בקרוואן המינימליסטי.
אחרי כמה דקות הוא חוזר עם קלטת וידיאו מאובקת ומכניס אותה למכשיר. התמונה קופצת במשך כמה שניות, ובליווי צלילי Sacrifice של אלטון ג'ון מגיחה מהצג הקאפרי המשפחתית המפורסמת - רכב החתונה של אביו של אריק.
"אלה דוד שלי ואמא שלי ואבא שלי", הוא מסביר לי, "וזה האוטו, אותו אוטו שחונה בחוץ. האוטו הזה היה בחתונה של אבא שלי, בחתונה שלי ובחתונה של אחי. אין, רק פורד. אני נולדתי עם פורד כבר בחניה".
כשהנרי פורד הגה את האמרה המפורסמת שלו, "עסק שמניב רק כסף ותו לא הוא עסק עני", הוא ודאי לא דמיין כמה רחוק יכולים להגיע עסקיו; כיצד תושב התנחלות בשומרון אוסף את חלקי המכונית ומסדר אותם בקרוואן נטוש מאחורי הבית.
עם דוקטורט בארכיאולוגיה, עוד אחד בהנדסת אלקטרוניקה, חברת סטארט-אפ ומוח קודח מרעיונות - את אריק מעניין באמת רק דבר אחד: הקאפרי שהוא משפץ בימים אלה עם חבר. זה בטח יקר נורא, התחביב הזה, אני שואל, המצב הכלכלי יכול להשפיע על הדברים. אריק מביט באשתו ומתפתל בחיוך מתנצל: "אם אתה שואל אותי אם אנשים מוכרים את המכוניות שלהם בתקופות האלה, אז לא, ממש לא. אולי קונים פחות חלקים או משפצים פחות".
לאחר כמה דקות, כשהוא יוצא מהבית בחיפוש אחר סעפת היניקה החדשה שקנה כדי להציג אותה בפניי, מפסיקה אשתו את ההכנות לשבת ואומרת לי ברצינות: "שאלת קודם שאלה מצחיקה, על המיתון הכלכלי. לשאול את האנשים האלה אם ימכרו את האוטו בגלל המצב - זה מראה שאין לך מושג במה מדובר. למכור את הקאפרי זה כמו למכור בן משפחה".
אז איך את מגיבה על התחביב? אני שואל. "הגישה שלי השתנתה עם השנים, והיום היא מקבלת יותר. גם הוא התמתן, וזה לא בא על חשבון האוכל שלנו - או שהוא מסתיר ממני דברים", היא פונה לאריק, שבדיוק חזר לקרוואן. הוא צוחק במבוכה.
כבר כמה שנים בישראל מתפתחת במהירות תרבות מוטורית ענפה של מכוניות אספנות. התחביב היקר העלה במאות אחוזים את מחירי הגרוטאות שנחו בחצרות הבתים, והצליח לתפוס אנשים בני גילים שונים ורקע שונה בכל רחבי הארץ.
אנשי הפורד הוותיקים, כמו אריק, עדיין זוכרים את התקופה שבה לנסוע בפורד ענתיקה לא היה משהו שיש להתגאות בו: "פעם הגעתי למוסך של פורד וצחקו עליי, 'מה זה הענתיקה הזאת?'. היום אם הייתי מגיע - היו מכבדים אותי".
בימים אלה, כשתעשיית הרכב האמריקאית עומדת על סף תהום, קשה לזכור את התקופה שבה הנרי פורד היה שם נרדף לגאונות ולהצלחה פיננסית. פורד - שהיטלר אמר עליו שהוא "הדוגמה המושלמת לאופן שבו גרמנים אמיתיים צריכים להיות" - נחשב לאחת הדמויות הנערצות בעולם העסקים.
גם בישראל הצליחו
את שני דגמי הקאפרי הראשונים שלו קנה אריק עוד בתקופה שבה אנשים שמחו להיפטר מהגרוטאות. "היום", הוא מספר, "פורד קאפרי ברמה סבירה עולה 15 אלף בלי להתאמץ, כמעט פי 20 ממה ששילמתי לפני 5 שנים".
עניין נוסף שהעלה את המחיר באופן משמעותי הוא הבהלה לברזל שנרשמה לקראת האולימפיאדה בסין: "עד לפני שנה נגנבו המון מכוניות בשביל הברזל. אני מכיר אנשים שהיו להם מכוניות בחצר שהם תכננו לשפץ, אבל יום אחד הם קמו בבוקר - והמכונית נעלמה". לדבריו, היו כאלה שהעדיפו למכור ולקבל את שווי המתכת, וכך נעלמו להן המכוניות הישנות - ומחיריהן קפצו.
היעלמות המכוניות מהארץ, לצד תרבות הענתיקות המפותחת בחו"ל, גורמות למכורים לעניין להזמין את רוב החלקים מחו"ל ("יש גומיות של השמשה שאי אפשר לשים מהארץ, זה לא נראה רציני"). העלייה הניכרת במספר חובבי הענף הביאה גם למה שאריק מכנה "ההתעלקות הקבועה של הרשויות".
לדבריו, "קלטו שיש עניין - אז התחילו להציק. היום אם אתה רוצה להביא חלקים מחו"ל, משגעים אותך", הוא אומר בתסכול, "אתה מבזבז 3 ימי עבודה כדי להביא את החבילות. בירוקרטיה מפגרת. אתה עומד בתור במכס, וכולם רכבי אספנות".
החיבור בין תרבות הענתיקות לבין קבוצת המכורים לפירמה הוא שרקח את "מועדון הנרי פורד הישראלי". את המועדון הקים אריק עם עמוס, מכונאי לשעבר של אגד וזקן השבט, שמתהדר גם הוא בקאפרי יפהפיה: "בהתחלה זאת היתה קבוצה של קאפרי, ואחר כך התאחדנו עם כל הפיאסטות והסיארות והגדלנו את מספר החברים".
חברי המועדון משקיעים משאבים עצומים של זמן וכסף כדי לשחזר את תפארת העבר, בעזרת קניית חלקים, שיפוץ ועבודה תמידית על כלי הרכב - שהושגו בצורות שונות ומשונות.
המועדון החדש ניסה לעניין את חברת פורד הישראלית כדי שתפנה לו מקום באתר, אך היבואנית דלק מוטורס התעלמה. "ניסיתי כמה פעמים ליצור קשר עם כל האחראים במכתבים ובטלפונים. אמרתי: 'אנחנו לא רוצים תמורה, רק הפניה לאתר'. התשובה היתה במילים אלה: 'אתם לא מעניינים אותנו'", הוא מספר.
בניגוד לחובבי אספנות אחרים, אריק לא משאיר את הפורד עטופה בחניה - אלא נוסע בה מדי יום לעבודה. "לנסוע באוטו יום-יום שומר עליו: הוא לא מפתח חלודה והגומיות לא מתייבשות; דווקא רכב שעומד מתבלה יותר. נסעתי באוטו הזה כל החיים, ואני לא מתכוון להפסיק אף פעם", הוא מספר ונותן ליטוף של הרגעה לדגם הקאפרי שנח לו על הרגליים. אתה לא חושש שתעשה תאונה? אני שואל. "למה שאעשה תאונה?", הוא עונה בכעס.
כעבור שבוע אני מוצא עצמי במפגש של קבינט חברי פורד, שאורגן כדי להעניק לי טעימה מהטירוף המשותף. בחניה של מוסך בשפיים נחות להן מכוניות פורד מסוגים שונים, וליד כל אחת עומד בעליה ומשפשף את הענתיקה במרץ, כאילו רוחו של הנרי פורד תצוץ פתאום מתוך קופסת הפח. בשרשרת המזון של הידע, אני מדרג את עצמי במקום האחרון - אחרי מיכאל, בתו בת ה-5 של אריק.
המפגשים הם ההזדמנות של המכורים להחליף רעיונות והצעות לשיפור - ובעיקר להשוויץ במכוניות החדשות. אם מישהו היה מקליט את השיחה שמתנהלת בין המומחים שסביבי, היה אפשר לחשוב שמדובר בשיחת חולין במועדון הגוגו בשעת לילה מאוחרת. מילים כמו שובבה, צבעונית, קופצנית ועצבנית נורות מצד לצד, כדי לתאר את היפהפיות שנחות באצילות זו לצד זו.
אורי (24), צעיר המכורים והמנהל הנוכחי של פורום פורד באינטרנט, מתעסק בדפיקה קלה בצידי הפורד פיאסטה השחורה והמעוצבת שלו. "מאז שצבעתי אותה בשחור יש לי נאחס", הוא מספר ומביט סביבו במבט ג'ון ויין, "על השבוע הראשון אני נוסע באזור תעשייה, 30 קמ"ש, שיר של פיל קולינס ברקע ואני רגוע לגמרי. פתאום איזה יונדאי גטס מאביס, יימח שמו, שובר לפני לפרסה. נכנסתי בו. כל הצבע בפינה הלך".
"אבל זה לא הכל", הוא ממשיך, "אחרי כמה ימים אני מחכה בחניה - ומישהו עם ליסינג לידי פותח עליי את הדלת. הליסינג האלה, תאמין לי, נבלות כאלה, הרסו לנו את המדינה. לא אכפת להם מהמכוניות. אני מתחיל להתעצבן ודופק לו על השמשה, והוא יוצא ובועט לי באוטו. אני קם ורואה הבן אדם - קריקטורה, חצי מטר מתחתיי, אני יכול להביא לו אחת ופשוט להוריד אותו לתמיד. אני אומר לו: 'אתה לא מתבייש?'. הוא אומר לי: 'אז מה? אנשים מתים כל יום'. אני אומר לו: 'מה אכפת לי מאנשים מתים, דפקת לי את האוטו!'".
אהבתו הגדולה של אורי לפיאסטה הקטנה והחלשה נראית מוזרה במבט ראשון. "כשאנשים חושבים על פיאסטה, הם חושבים על אוטו-עגלה", הוא אומר, "אבל לי אין רגשי נחיתות, ממש לא. אין אחד ברמזור שלא מסתכל, וחצי מהם שואלים אם אני מוכר. אני עונה להם את התשובה הרגילה שלי: שאין להם מספיק כסף לשלם".
הפחד מתאונה מדיר שינה מעיניו: "יש לי אזעקה רגישה מאוד, שאם רק נוגעים באוטו היא מצפצפת. אפילו החתולים אצלי בשכונה יודעים שלא כדאי לעלות לי על המכונית, כי הם יפעילו את האזעקה. לפני כמה זמן אני פתאום שומע את השלט שלי מצפצף - ורואה שמשאית פוגעת לי באוטו. אם הוא היה שובר את אלה (מצביע על הפנסים - ע.ג), שהבאתי מאנגליה והם יקרים מפז, זה היה נגמר ברצח".
את דבריו של אורי קוטע טנדר שחור ענקי, שמסב את תשומת לבו ונעצר במרכז הרחבה. מתוכו יוצא גינדי (33), בחור מלא שלגופו חולצה שחורה של להקות רוק כבד ושיערו דליל וארוך. גינדי אוהב בעיקר טנדרים. בארסנל שלו אפשר למצוא ענקים שונים וביניהם משאית פורד ופורד-טרנזיט נדירה, שאותה הזמין במיוחד מגרמניה.
הטרנזיט שלו היה במקור רכב כיבוי, ולאחר מכן נצבע בשחור והפך לרכב שירות של חבורת אופנוענים גרמנית. על תקרת המכונית מודבקת תמונה של הבעלים הקודם ומתחתיה שלט גדול: "מבוקש על ידי הרשויות". על מכסה המנוע הודבקה גולגולת לבנה. "ככה קיבלתי את האוטו וככה אני אוהב אותו", הוא מסביר. גינדי מספר שלמרות שברשותו המון מכוניות, אין לו האמצעים לשפץ ולנהוג בכולן - ובינתיים ביום-יום הוא נוסע ברכב הליסינג של העבודה.
לצד הטנדר הענק של גינדי נחה פורד אסקורט לבנה מהדור החדש, ולידה עומד יניב. "שמעתי שאתה מוכר את האוטו", מישהו צועק לו בחרדה. הוא מהנהן במבט מבויש ומסביר: "אני צריך לקנות בית". האם יסרב לקונה לא ראוי? "ברור. היה אחד לפני שבוע, שהתקשר אליי והציע החלפה של מכונית ותוספת יפה עבור האסקורט שלי. עשיתי בירור על הבן אדם - וגיליתי שהיו לו הרבה מכוניות משופצות, והן לא מחזיקות אצלו. אז הודעתי לו שאני יורד מזה; אני לא מוכן שמישהו יהרוס לי את הפרויקט שעבדתי עליו שנים".
"יש הרבה אנשים שירצו מכונית כזאת", מסביר אורי, שמתקרב כדי לשמוע את השיחה, "קונים פוטנציאליים שיתיחסו למכונית בכבוד - זה הכי חשוב".
בתוך המוסך עמלים דורון, מהנדס מפעלי תרופות, וניר, בן דודו ומנהל המפעל, על פרויקט השיפוץ השאפתני של פורד אסקורט ומקסיקו. "יום אחד הבן שלי מתקשר אליי ואומר: 'יש אסקורט שתי דלתות למכירה', מספר ניר, "זה לא היה ממש בראש שלי, אבל הילדים זוכרים את האסקורט שהיתה לנו כשהיו קטנים. הילד רצה, אז אמרתי 'יאללה בסדר' וסגרתי עם בעל האוטו. בערב הגענו הביתה, והבן שלי קורא לי למחשב ומראה לי שמישהו כתב בפורום: 'אינעל דינק, נסעתי לראות את האסקורט שתי דלתות, והיא נמכרה'. דרך אגב, בעל האוטו עד היום מצטער שמכר".
שני המומחים מעבירים לי תדרוך על חלקי האסקורט השונים. ניר מבקש להבהיר שהוא לא חובב מכוניות אספנות באופן עקרוני. "אני חובב אסקורטים - זהו", הוא קובע. "האוטו הזה היה להיט היסטרי בשנות ה-70 וה-80 בארץ, זאת המאזדה-3 של היום", הוא מספר.
מה היתרון של האסקורט הזאת על פני הדגמים שנמכרים היום? אני שואל. "היום לנהוג במכוניות זה קל", הוא עונה מיד, "הן 4x4 והכל ממוחשב. היום כל הנהגים הם לפלפים. למה? כי אין סכנה. בעבר היית נותן קצת יותר גז בסיבוב - והיית גומר בתעלה או בעץ. נהיגה במכוניות האלה דורשת כישרון, יכולת והרבה אהבה", מסביר ניר.
עד כמה נפוצה בעולם אהבתם של ניר ודורון? המספרים עצומים: בכל רגע נתון עומדות למכירה באי-ביי 1,800-2,500 מכוניות. מחיר השיפוץ מתחיל ב-20 אלף יורו.
האם המצב הכלכלי עוצר את הקניות? אני תוהה. "אנשים מקסימום עוצרים פרויקט", עונה דורון, "אבל אני לא מאמין שמישהו ימכור את האוטו שלו כי אין לו כסף. אדם צריך להגיע למצב שאין לו מה לאכול כדי למכור את המכוניות האלה".
"אנחנו אולד סקול", מספר דורון כשהוא לוקח אותי לפורד מקסיקו הצהובה שנחה בחוץ, "נשארו לנו הזיכרונות המתוקים מהאסקורטים; ידענו מה זה לנהוג באסקורט עם הנעה אחורית. בשלב כלשהו אמרנו: 'אנחנו אוהבים את המכוניות, הסתובבנו כל החיים ליד המכוניות האלה - אז יאללה'. פעם היה ראלי שהתחיל בלונדון ונגמר במקסיקו. במקום ראשון עד חמישי היו דגמי פורד אסקורט, אז הוציאו דגם שקראו לו מקסיקו. ראיתי את האוטו של ניר - ונדלקתי עליה".
האם יש סיכוי שהמכוניות הקלאסיות האלה יחזרו אי פעם? "מה פתאום", עונה דורון, "היום יצרני הרכב בונים מכוניות כדי שיהיו טובות ל-5-6 שנים גג. תראה אוטו מהדור האחרון: בגיל 10 הוא הופך לגרוטאה, והכל מתנפח ומתפרק. היום החברות קונות את הקהל בעזרת מנוע חזק וסקסי, שלא מחזיק מעמד. את המכוניות האלה בנו כדי שיחזיקו לנצח - והן באמת יישארו לתמיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
