נתיבות ושדרות: בחזית הכלכלית של המלחמה
המשבר העולמי הכה מזמן בעסקים בשדרות ובנתיבות - והמלחמה כבר השביתה את הפעילות לחלוטין. עוד לפני שהגיעה הפקודה מהצבא, החנויות והמפעלים נותרו כמעט ריקים. סיור ברחובות הריקים באזור המלחמה
באזור התעשייה של נתיבות נאלץ גם גרשון גולדנברג, המנהל והבעלים של חברת תעשיות לכיש, לסגור את קווי הייצור. גולדנברג מייצר מערכות לערבוב מזון לפרות. שוק היעד העיקרי: מערב אירופה. העימות האחרון הוא רק עוד קש על הגב של גולדנברג. לפני כמה חודשים הכה המשבר במפעל הקטן, המעסיק 80 עובדים, כמעט כולם עובדי שדרות: “אנחנו נמצאים היום בעלטה מוחלטת בקשר לעתיד. המוצר שלנו הוא מוצר השקעה, ובתקופת משבר מפסיקים להשקיע. השווקים פשוט נעלמים לנו. ועכשיו באה ההפסקה הזו,” אומר גולדנברג.
ההישרדות בשדרות אינה פשוטה. "לפני 3 שנים, כשהתחילו הקסאמים, נעלמו כל מהנדסי מחלקת הפיתוח שלי,” מספר גולדנברג. 4 מ-5 המהנדסים החליטו שהם לא רוצים לעבוד כאן יותר ומצאו להם בקלות מקומות עבודה באזורים בטוחים יותר.”
לעובדי הייצור, מרביתם תושבי שדרות, אין לאן ללכת. הם נשארו במפעל, ואתמול הורה להם פיקוד העורף לא להופיע לעבודה.
"להעריך את הנזק? איך אפשר להעריך את הנזק שיכול להיגרם למפעל שקיבל הזמנה ומכתב אשראי ואינו יכול לספק את הסחורה במועד? זה נזק ארוך טווח שעלול להיגרם מאיבוד לקוחות. אני אפילו מסתיר מהם את המיקום של המפעל", הוא אומר.
אתמול בערב המתין גולדנברג במתח להחלטת פיקוד העורף אם להתיר את חידוש העבודה במפעלים. הוא אומר כי בנה על חשבון החברה מקלטים ומיגוניות לכל העובדים. הוא יודע שמשרד הביטחון מציע השתתפות של מחצית העלות של מערכות המיגון באזורים המוגדרים כ”רצועה הראשונה” של טווח הרקטות - אבל לדבריו, השתתפות המדינה במימון מותנית ברכישת המיגוניות מקבלן הדורש מחיר גבוה פי 3 מהמחיר הראוי.
למרות המיגון, הוא אומר, הוא יודע שלא כל העובדים יתייצבו לעבודה גם אם יתיר זאת פיקוד העורף: חלק מהם כבר הודיעו לו שהם עזבו את העיר לרגל המצב. “אין לי מה לומר לעובד שהחליט להיעדר. לא אנסה לשכנע אותו לבוא לעבודה,” הוא אומר.
שנות הגאות במשק לא פסחו גם על מפעלי התעשייה בשדרות, ולמרות אימת הקסאמים מגלים נתוני התאחדות התעשיינים כי ב-7 השנים האחרונות נפתחו בעיר 20 מפעלים חדשים ורק 6 נסגרו. בסך הכל פועלים בשדרות 69 מפעלים שמעסיקים יותר מ-5 עובדים.
הגדולים שבמפעלים הם אסם, המעסיק 250 עובדים בעיר, וחברת התוכנה אמדוקס, המעסיקה 450 עובדים. שני המפעלים נותרו פתוחים גם אתמול, למרות שחלק מהעובדים נעדרו. הפיתוי שבהטבות המס והקרקע הניתנת במחיר אפסי כמעט גברו על החשש משיבושים הנגרמים על ידי מתקפות הרקטות. המלחמה שפרצה פתאום והמשבר העולמי עלולים לשנות את התמונה.
כבר במוצאי שבת הודיעה התאחדות התעשיינים שפתחה מוקד חירום לפניות תעשיינים שמפעליהם בטווח הרקטות. מאחורי הקו אמור לעמוד ארנון קשנסקי, מנהל סניף דרום בהתאחדות התעשיינים.
בצהרי אתמול פגשתי את קשנסקי בשיפודייה של דוד בכניסה לנתיבות. נתיבות, המוגדרת כרצועה השנייה של טווח הקסאמים, פעילה מעט יותר משדרות. רק מעט יותר, כי אנחנו, בתגבור מפקד סיירת ונהגו שהגיעו בג’יפ סופה, מקפיצים את מחזור העסקים של המסעדה בעשרות אחוזים.
הסלולרי של קשנסקי מתנגן מדי כמה דקות והוא עונה לכל פונה. לאחד הוא מדווח על המצב בשטח, עם אחר הוא מתבדח קצרות, בשלישי הוא נוזף, חותך את השיחה ואומר: “עכשיו, אחרי 3 שנים, הוא נזכר שהוא צריך מיגונית. איפה הוא היה עד עכשיו? היום אין
האגדה אומרת שבנתיבות, שהפכה כבר מזמן לעיר חרדית-קבלית, מאמינים רבים שזכותם של צדיקי העיר מגנה עליה. אבל קשנסקי אומר שרוב המפעלים ממוגנים, וייתכן שמותו הטרגי של בבר וקנין בסוף השבוע שכנע את אחרוני הספקנים בנחיצות מקלטי הבטון.
אצל עמוס כהן במפעל אדירם שבאזור התעשייה בנתיבות כולם ממוגנים, אבל 12 מהעובדים לא הגיעו אתמול לעבודה. 58 שנים גר כהן בשדרות, ולמרות שהקים כאן לפני 40 שנה מפעל קונסטרוקציות משגשג המעסיק 60 עובדים - הוא ממשיך להתגורר בעיר ואינו עוקר, כמו רבים מבעלי המפעלים, לצפון או לאחד מיישובי העשירים שקמו סביב העיר הגדולה באר שבע.
אתמול אמנם לא נפלו בעיר רקטות, אבל מתקפת יום השבת, שבמהלכה נהרג וקנין, הותירה רושם קשה על חלק מהעובדים. גם בחנות המפעל, המוכרת צורכי בניין לקבלנים וללקוחות פרטיים, לא התייצבו הלקוחות. כהן מדווח על ירידה של 90% בתנועה בחנות, שאליה מגיעים ביום רגיל לקוחות מכל הסביבה.
בין העובדים הנעדרים גם המהנדס - שגר בבאר שבע - והחליט לקחת עוד יום חופשה. “בינתיים,” אומר כהן, “אין בעיה של עמידה בלוח זמנים. הבעיה העיקרית של המפעל היא מחסור בעובדים, ולא מעכשיו. חסרים לי פי 20 עובדים מקצועיים.”
לפני 3 שנים הוא שיתף עם משרד התמ”ת פעולה, והקים כיתת לימוד לבעלי מלאכה. הפרויקט אמור היה לממן לתלמידים את ההכשרה, בשיתוף של כהן עם המדינה. מתוך 70 מועמדים שרואיינו הסכים רק אחד לבוא.
עד כדי כך פחדו מהקסאמים?
"לא בגלל הקסאמים. הם פשוט לא רצו לעבוד בנתיבות,” מסביר כהן. “משרד החינוך כרת את הענף שעליו ישבנו: היו פעם בכל הדרום בתי ספר מקצועיים שלימדו נערים מסגרות, חרטות, נגרות וכרסמות. חיסלו אותם. היום רוצים רק ללמוד מלאכות נקיות או קלות. עוד מעט תראה שגם הצבא יצטרך להעסיק עובדים זרים במלאכות מקצועיות.”
הרקטות, שפסחו אתמול על נתיבות ושדרות, פגעו בסמוך למרכז מסחרי באשקלון שמצפון לרצועה. בשעות אחר הצהריים מיהרו בעלי העסקים לסגור, אמנם בהוראת פיקוד העורף, אבל ממילא היה הקניון ריק למעט כמה סקרנים ולקוחות אחרונים במרכז השירות הגדול של סלקום. איש אינו רוצה להישאר בלי סלולרי בימים כאלה.
במרינה החדשה שעל שפת הים ישב איתן קסנטיני, בעל הפאב פישלזון, עם חברים. למעט שולחן אחד היה המקום ריק לגמרי. קסנטיני מחייך חיוך עגום. הוא אינו מודאג במיוחד מיום חלש אחד או שניים. אבל ככל שליל הסילבסטר ממשמש ובא - כך הסיכוי לחגיגה ולקופה מפוצצת רק הולך ונהיה קלוש.
מטחי הגראדים אינם חדשים כאן. בסיבוב הקודם שיתף קסנטיני פעולה עם בעלי עסקים אחרים במאבק לזכות בהכרה כאזור עימות. ההודנה השתיקה את המאבק, אבל אתמול הוא חשב שאולי כדאי לחדש את הפנייה לבג”ץ.
עד אז נשאר רק לחכות. בסיבוב הקודם, כשהגראדים נחתו, בא ארקדי גאידמק ופתח פה שולחן גדול. הפעם בא מישהו ממפעל הבטון וולפמן ותרם מיגוניות. גם זה משהו. את אשקלון, אומר קשנסקי מהתאחדות התעשיינים, כבר אין סיכוי למגן.
נא להמתין לטעינת התגובות
