ישראל וכוויית - מדינות תאומות
בכל העולם, גרמה העלייה במחירי הדלק לשינוי משמעותי בהרגלי הנסיעה. בישראל, כמו בכוויית וסעודיה, החגיגה נמשכת כרגיל. בכך אשמה המדינה שלא רק שלא מעודדת חיסכון בדלק - היא מעודדת דווקא שימוש מוגבר ברכב
בישראל, כמו בסעודיה ובכוויית, החגיגה נמשכת כרגיל: קצב המכירות של כלי רכב חדשים הוא בין הגבוהים ביותר בהיסטוריה של שוק הרכב, והקילומטרז' הכולל - לפחות של חלק מכלי הרכב - אינו מושפע ממחיר הדלק.
כאשר מדברים על "אוזלת יד ממשלתית" ועל "התעלמות מן הכתובת שעל הקיר", אפשר להביא את תחום התחבורה בישראל כדוגמה לכישלון של משרד האוצר ומשרד התחבורה במניעת בזבוז ובעידוד החיסכון בדלק.
בטווח המיידי הפעולה המתבקשת ביותר היא לשנות את הרגלי השימוש ברכב אצל אלה שהעלייה במחירי הדלק אינה משפיעה עליהם כלל. כלומר, כל מקבלי הרכב הצמוד ממקום העבודה, בהם גם פקידי ממשלה וחברי כנסת.
הקושי בצמצום הנסיעות של אלה שכמות הדלק שהם צורכים אינה מושפעת ממחירו הוא שאותם אנשים משלמים סכומים קבועים מראש - גם למעביד שלהם (באמצעות ויתור על
חלק ממשכורתם) וגם למדינה (באמצעות מסי שימוש ברכב) - ולכן יש להם מוטיבציה אדירה לנצל ככל האפשר את מה ששילמו תמורתו ממילא.
למרבה האבסורד, ככל שמחירי הדלק עולים כך גדל הערך של הטבת הרכב הצמוד. למעשה, מדינת ישראל לא רק שאינה מעודדת חיסכון בדלק - היא דווקא מעודדת שימוש מוגבר ברכב, על כל הכרוך בכך - זיהום אוויר, עומס בכבישים ויותר תאונות דרכים.
המדינה צריכה לעודד שימוש באופניים ולתת הטבות מיוחדות למי שינצל בצורה אפקטיבית יותר את כלי הרכב שלו (למשל על-די הטבות מיסוי והקלות בחניה למי שלוקח חלק בפרויקט "מאגר רכב" - נסיעה משותפת של כמה נוסעים במכונית אחת במקום בכמה מכוניות,( ולעודד את התחבורה הציבורית באמצעות הקלות בתנועה והגברת תדירות הנסיעה.
לעליית מחירי הנפט יש השפעה אסטרטגית - כלכלית ומדינית - על מדינת ישראל, ולכן בר-און ומופז לא יכולים להתעלם ממנה ולהניח רק ל"כוחות השוק" לעשות את שלהם, על אחת כמה וכמה במציאות שבה המדינה עצמה יצרה עיוות כלכלי שמסיט את אותם "כוחות".
נא להמתין לטעינת התגובות
