המדינה שוויתרה על בניה

השלמתו של מחלף עין-תות בכביש 6 מתעכבת כבר שנתיים בגלל קברות עתיקים. בתקופה זו נהרגו 19 בני אדם בכביש 66 הסמוך. זו עוד דוגמה לתשלום היומיומי שמשלמים אצלנו: אנשים חיים תמורת גופות

גיל מלמד | 30/6/2008 9:37

לוויכוח סביב מחיר העיסקה עם חיזבאללה יש רבדים רבים ושונים, כמה מהם חשובים גם לעצם החיים בארץ הזאת. אף אחד מאיתנו לא רוצה להימצא במקומן של משפחות גולדווסר ורגב, או במקומה של משפחת שליט, אבל בכל משפחה שמי מבניה משרת בסדיר או במילואים יודעים שאפשרות כזאת קיימת.

יש האומרים שמסירת אסירים חיים תמורת גופות תעודד לא רק את החטיפות, אלא תסכן גם את חייהם של השבויים ושל החטופים בעתיד ואפילו את חייו של גלעד שליט. מנגד שר התחבורה והבטיחות בדרכים, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, אומר ש"ביום שבו המדינה תוותר על בניה - בניה יוותרו עליה", והוא מוסיף גם ש"המסר המוסרי-ערכי גובר על כל שיקול אחר".

ראש הממשלה אהוד אולמרט - עמוק בתוך הבוץ ששקע בו, אומר שנתיים לאחר החטיפה ומלחמת לבנון השנייה שבדיוק כעת זה הזמן הנכון והמתאים לעיסקה, ובואו נעזוב בצד את המחיר.

סטטיסטית, הסיכוי של כל אחד מאיתנו ושל מי מבני ביתנו להיהרג או להיפצע קשה בתאונת דרכים - גדול עשרות מונים מן הסיכוי להימצא במקומן של משפחות גולדווסר ורגב. ההבדל הוא שאותן הורגת כבר שנתיים אי-הוודאות שיצר השטן הקטן מביירות, בעוד שאנחנו עדיין לא תופסים כיצד יכול הכביש להציל או להרוג אותנו.

השלמתו של מחלף עין-תות בכביש 6, ליד יקנעם, מתעכבת כבר שנתיים בגלל קברות עתיקים שנמצאו באתר העבודה. במהלך התקופה הזו נהרגו 19 בני אדם ועוד עשרות נפצעו בכביש 66 הסמוך. זאת רק דוגמה אחת מני רבות לתשלום היומיומי שמשלמים אצלנו: אנשים חיים תמורת גופות, אלא שבמקרה הזה החיים חיו בקרבנו, בעוד שהשלדים בני אלפי השנים לא כאבו לאף אחד.

שר התחבורה והבטיחות בדרכים, שמדבר על ערכים מוסריים, אינו פועל לפיהם כאשר הוא ממנה מקורב פוליטי לתפקיד בכיר ברשות לבטיחות בדרכים, או כשהוא מתעכב בהקמת

רשות מרכזית אחרת במטרה למנות מקורב אחר.

אפילו אולמרט, עמוק בתוך הבוץ הפוליטי שלו, אינו מרגיש שהבטחת תוכנית חירום אופרטיבית להצלת חיינו בדרכים יכולה לסייע לו פוליטית.

אולמרט ועמיתיו הפוליטיקאים קוראים את עיתוני היום, ולומדים מהם על רגישות הציבור בנוגע לחטופי לבנון. ומנגד, בני משפחותיהם של ההרוגים הבאים בדרכים שותקים. הם אינם יודעים עדיין שהם עצמם עתידים להיות בני משפחות שכולות, הזכאים ואף חייבים לדרוש מן הממשלה לקדש את החיים ולבנות מערכת תחבורה בטוחה.

נכון להיום, ככל שהדברים נוגעים לשיפור הבטיחות בדרכים, מדינת ישראל מוותרת מדי שנה על יותר מ-430 מבניה ובנותיה, ואך ראוי הוא שבני המדינה הזאת יוותרו על פוליטיקאים שמוותרים עליהם.

צריך עוד לקוות שאותו שיקול מוסרי, המניע את התקשורת להקדיש שפע זמן ומקום לסיקור פרשת החטופים - החשובה כשלעצמה - יניע אותה ואותנו לגישה אקטיבית יותר בנוגע להצלת בניה החיים של הארץ, על-ידי אימוץ "חזון האפס" - שפירושו לא עוד אובדן חיים מיותר על כבישי ישראל.