יום אחד, בני
מה יש לרונה דנקנר בת ה-23 להציע לאי.די.בי? איך הגיעה בתו של שר האוצר לצמרת אילנות בטוחה? ומה תורם יונתן בן-ארצי לדירקטוריון פסגות-אופק? ילדיהם של בכירי המשק מזנקים למשרות משפיעות ומתגמלות. המקורבים משוכנעים שלא רק בעזרת השם
נאור (בת 33) קיבלה לידיה את מלאכת השיפוץ של המלון הניו-יורקי המפואר שרכש אביה, הישג שגם אדריכלים ותיקים וידועים ממנה היו מתגאים בו.
בראיון אחר נשאל אלון קסטיאל (בן 25), נצר למעצמת הרהיטים המפורסמת, אם ניצל את קשריו כדי להתקבל למשרד רואי החשבון המוביל בריטמן-אלמגור, שבו עבד כשנתיים. “במקרה לא - אבל זה רק במקרה”, הוא ענה, “הגעתי דרך חבר, והבוס לא ידע את שמי; אבל אם לא הייתי מסתדר, שם המשפחה היה יכול לעזור. כשאין ברירה נאלצים להשתמש גם בזה”.
אז האם “ילדים של” משתלבים במשרות מוצלחות במיוחד או לוקחים חלק בפרויקטים יוקרתיים בזכות כישוריהם או לאור קשריהם? נראה שגם וגם.
מדורי הכלכלה בעיתונים היומיים שמחו לדווח לאחרונה על הרכש החדש של קונצרן אי.די.בי: רונה דנקנר (בת 23), בתו של בעל השליטה נוחי דנקנר ובוגרת טרייה של הפקולטה למינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
דנקנר, שלא צברה ניסיון עסקי מעשי, מונתה לתפקיד רפרנטית חברות-בנות בעלות שכר חודשית של 27 אלף שקל, הכוללת אחזקת רכב, טלפון סלולרי ותנאים סוציאליים נאים.
מקורביה של דנקנר הבת, חברים ומרצים אומרים כי היא בחורה צנועה, חרוצה ומוכשרת. האם תנאי הפתיחה הללו היו מקנים לה את התפקיד גם אלמלא היתה “הבת של”? על כך הדעות חלוקות.
“הרבה בוגרים שלנו עובדים בתפקידים כאלה, אבל לא קוראים על זה בעיתונים”, אומר אחד המרצים שלה, המעיד כי צבר “הרבה שעות רונה”. הוא מחמיא לה בנדיבות: “מדובר בתלמידה סופר-רצינית, משקיעה, מאלה שמגיעים לכל שיעור ושיעור. היא הגיעה כדי ללמוד ולא נפנפה בייחוס שלה”. המרצה מספר כי גם את חבריה לא בחרה דנקנר על-פי מעמדם: “היו לה חברים מכל השכבות, גם כאלה שבאו מרקע קשה מאוד”.
הוא מציין כי היא נבחרה למצטיינת המחזור ואת מלגת ההצטיינות תרמה לסטודנט שהיה זקוק לה יותר. “בהתחשב ברצינות שלה, היא תצליח”.
לעומתו, מרצה אחר סקפטי יותר: “נכון שמדובר בבחורה מוכשרת”, הוא אומר, “אבל היו המון מוכשרים אחרים - ולא שמעתי שהם התחילו את הקריירה בתפקיד כזה ובמשכורת כזו. אני גם לא חושב שלימודים בלבד מקנים את הניסיון הדרוש”.
למרות הביקורת, גם המרצה הזה מציין לטובה את נעימות הליכותיה של דנקנר ואת צניעותה: “ולמרות צניעותה, היא בלטה בכיתה. אנחנו מלמדים הרבה ‘ילדים של’, ובדרך כלל אתה יודע מהר מאוד מי הם. היא מעולם לא נפנפה בזה”. האם היתה מקבלת הזדמנות דומה גם אם לא היתה ממשפחת דנקנר? “לא בטוח”, הוא אומר, “אבל זה טבעי: העולם מלא הזדמנויות לא שוות”.
רונה דנקנר מסרה בתגובה: “אני שמחה על הזכות שנפלה בחלקי להצטרף לקבוצת אי.די.בי. לפניי תהליך של למידה מרתקת, לצד המנהלים הטובים במשק”.
לעתים הייחוס המשפחתי הופך ל”תיק” רציני: לא נעים להיות צעיר בתחילת דרכו, שכל צעד ושעל שלו בצבא, בלימודים ובעולם העסקי נבחן בשבע עיניים ומעלה ספקולציות שונות.
חלק מהצעירים מעידים כי על אף היתרונות הבולטים, לא תמיד נוח להיות איש או אשת עסקים שיכולים לעבוד רק בעסק של אבא או אמא מפני שיציאה לדרך עצמאית בארגונים משמעותיים אחרים משמועתה עבודה אצל המתחרים.
ענת מניפז, בתו של איש העסקים אליעזר פישמן, מכהנת כיו”ר גלובס, העיתון הכלכלי היומי שבשליטת משפחתה. מניפז היא עורכת דין ורואת חשבון במקצועה, ומתבקש אולי להניח כי היא ממלאת את התפקיד מתוקף היותה בתו של בעל השליטה.
לפחות חלק מעובדי המערכת אינם רואים בעין יפה את המעורבות הרבה של מניפז במה שהם מכנים “התכנים המערכתיים”: “היא נחשבת למי שהוצבה בעיתון על-ידי אבא שלה כדי לכבות שריפות”, הם אומרים, “והיא משפיעה על עורכים חלשים אפילו מבחינת הכותרות שייתנו לידיעות”.
עובד אחר מספר כי בסוף 2006 הכינו בעיתון גלובס את פרויקט “אנשי השנה”. “היינו בעיצומה של ישיבה והתלבטנו איפה למקם את פישמן, כי הוא בדיוק נחל הפסדים מהלירה הטורקית”, הוא מספר, “ברגע שהיא נכנסה לחדר - הדיון נפסק. בסופו של דבר פישמן
אחרים מקבלים את התערבותה של מניפז בסלחנות רבה יותר: “בסך-הכל העיתון חשוב לה מאוד”, אומר אחד העובדים, “נכון שהיא משתתפת בישיבות העורכים, מסתובבת במסדרונות ומעורבת, אבל זה הבייבי שלה וחשוב לה איך הוא ייראה. יש לה הערות טובות”, הוא מציין, “והיא מעירה אותן בטאקט”.
מניפז דוחה את הטענות של חלק מהעובדים: “אני לא מתעסקת בכותרות או בכתבות פרטניות, ולא נכחתי בשום פורום שמחליט מי יהיה ברשימת אנשי השנה. אני אפילו לא יודעת באיזה מקום אבא שלי שובץ ברשימה הזו”, היא אומרת, “דווקא בגלל המעורבות המשפחתית אני משתדלת לא לעסוק בזה”.
לדברי מניפז, “העיסוק העיקרי שלי הוא בפישמן אחזקות, ולא בגלובס. אני יו”ר דירקטוריון, כך שאני עוסקת באסטרטגיה, בקהל היעד ובמקצועיות של העיתון - ולא במיקרו. המיקרו לא מעניין אותי”.
מלבד ענת, לפישמן שני ילדים נוספים: אייל ורונית. שלושתם מנהלים חלק מעסקי הקבוצה, בעיקר במסגרת פישמן רשתות. אייל פישמן, כלכלן ורואה חשבון בהשכלתו, הצטרף לעסקי אביו לאחר הצבא - תחילה לתנופורט, חברה לשיווק הדרים, ובגיל 25 הקים את רשת ציוד הספורט מגה.
רונית פישמן מתמקדת בפיתוח החברות שעוסקות בפרסום ותקשורת: מיוז T.V, מיוז מדיה, חוצות זהב ומועדון הלקוחות פאואר קארד. ענת, כאמור, עובדת בפישמן אחזקות, שם היא אחראית לפרויקטים שונים, ועובדת בשיתוף פעולה עם אחיה בפישמן רשתות.
בתו האמצעית של צדיק בינו, דפנה בינו-אור (בת 31), הגיעה לכותרות כשהחלה לעבוד ביו בנק שבבעלות אביה, לפני שהתקבלו לכך האישורים הדרושים מהדירקטוריון ומהאסיפה הכללית.
אף שבסופו של דבר הושגו האישורים, החליטה בינו-אור שמיצתה את התפקיד ועזבה לאחר פחות משנה. זה כמה חודשים היא ממלאת תפקיד בבינו אחזקות, המנוהלת על-ידי אחיה גיל בינו. בינו-אור העדיפה שלא להגיב.
לפעמים המינוי אינו מתבצע על-ידי הורה שהוא בעל השליטה בארגון מסוים אלא על-ידי גורם אחר, שלכאורה אינו קשור לעניין. למרות זאת, לא מעט מינויי מיוחסים מעוררים תהיות: האם השמות המקושרים של הצעירים מרשימים את מחלקת כוח האדם בחברה המעסיקה? האם השם המיוחס מקנה הטבות לחברה המעסיקה? או שאולי מדובר בצעירים מוכשרים מאוד, שתמיד ייחשדו, שלא בצדק, שקיבלו משרה בחסד ולא בזכות?
דוגמאות? יונתן בן-ארצי הצעיר, נכדו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז”ל, ומיכל דבי בר-און, בתו של שר האוצר רוני בר-און. בן-ארצי (בן 34) מונה באוקטובר 2006 לדירקטור בבית-ההשקעות פסגות-אופק. הדירקטוריון כלל אז, לבד ממנו, שורה ארוכה של אישים בולטים במשק.
בין היתר מונו מנכ”לים וסמנכ”לים לשעבר ובעלי תפקידים בכירים נוספים בארגונים פיננסיים ועסקיים שונים, רובם מבוגרים ומנוסים ממנו בהרבה. ההיסטוריה של בן-ארצי כוללת, בין היתר, לימודי משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ניהול חברת האינטרנט נטקינג, יזמות היי-טק וניהול קרן הון סיכון.
לא מעטים תהו בזמנו אם הייחוס המשפחתי שלו תרם למינוי, או שהוא עשוי לתרום בדרכים שונות לחברה שקיבלה אותו לשירותיה. והתשובה? תלוי את מי שואלים. “מבחינת פסגות-אופק, לאילן היוחסין של יונתן בן-ארצי אין יתרון”, אומר אחד הבכירים בחברה, “אם כבר, להפך: הוא מונה בתקופתו של משה טרי כיו”ר רשות ניירות ערך, וטרי זוהה כאיש הליכוד - כך שהייחוס המשפחתי יכול היה להוות דווקא חיסרון”.
הבכיר ממשיך ומחמיא לבן-ארצי: “הוא נבחר בזכות מי שהוא ומה שהוא: יונתן הוא עורך דין בהשכלתו, יש לו תחומי הבנה חיוניים והוא יסודי, ענייני ועושה שיעורי בית לפני כל ישיבת דירקטוריון”. לדבריו, “פסגות-אופק מחפשת אנשים בעלי חשיבה ייחודית, ובן-ארצי עונה על הדרישות. הוא קורא כל פיסת חומר, שואל שאלות חכמות ומתקשר כדי ליזום מהלכים. הניסיון שהביא איתו מנטקינג הוא רלוונטי מאוד”.
תקופתו של בן-ארצי בנטקינג דווקא שנויה במחלוקת. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שבה נבחן מינויו בזכוכית מגדלת: בשנת 1999, כשהיה בן 25 בלבד ומחוסר ניסיון משמעותי בניהול, מונה בן-ארצי למנכ”ל נטקינג, מחלוצות חברות האינטרנט בארץ. ההתקשרות הסתיימה לאחר שנתיים בסגירתה של החברה ובתביעות הדדיות.
בשנת 2002 שוב עלה שמו לכותרות בהקשר של השאלה “קשרים או כישורים?”. בן-ארצי ניהל אז משא ומתן על הצטרפות לתפקיד ניהול בחברת לומניס הבינלאומית, המפתחת מערכות קוסמטיקה ורפואה - בזמן שאביו החורג, עו”ד אבי פילוסוף, שימש כיועץ המשפטי שלה. יונתן בן-ארצי העדיף שלא להגיב.
כאשר רכשה כלל פיננסים את קופות הגמל של בנק דיסקונט, מונתה מיכל דבי בר-און, בתו של שר האוצר (אז שר הפנים) רוני בר-און, לסמנכ”לית ההשקעות של אילנות בטוחה.
על אף גילה הצעיר (31) היא הפכה למספר 2 בחברה החמישית בגודלה בענף קרנות הנאמנות - וגרמה להרבה גבות בשוק ההון להתרומם. “זו לא מישהי ששמעו עליה קודם, ופתאום הקפיצו אותה”, אומר אחד הקולגות, “התחושה היתה שייתכן שהיא מוכשרת מאוד, אבל שיש לה עוד כמה תחנות ביניים לעבור; לתפקיד כזה אתה מצפה שיביאו מישהו מוכר וותיק”.
דבי בר-און היא רואת חשבון במקצועה, ולפני מינויה לסמנכ”לית ההשקעות שימשה כאנליסטית באקסלנס וכמנהלת השקעות בד”ש ובקופות הגמל של כלל. המינוי לא האריך ימים: כעבור שנה בלבד היא פרשה מהתפקיד, ככל הנראה על רקע מתיחות עם מנכ”ל החברה.
האם דבי בר-און קיבלה את הג’וב בזכות או בחסד? אלה שעבדו איתה חלוקים בדעותיהם לגבי תפקודה: חלקם מתארים אותה כבחורה נמרצת, בעלת מוטיבציה, מהירת מחשבה ובעלת כוח רצון. “היא היתה אסרטיבית וביקורתית כלפי העובדים, אבל גם מעצמה דרשה ועבדה מהבוקר עד הלילה”, אומר אחד מעובדיה לשעבר. “היא קיבלה את התפקיד בזכות עצמה וידעה לדחוף את העובדים שלה להישגים”, אומר עובד נוסף. אחרים, לעומתם, סיכמו את עזיבתה באנחת רווחה וב”טוב שנגמר”.
“אין לי ספק כי דווקא בגלל הזיהוי שלי, נבחנתי בזכוכית מגדלת ובמידת ביקורתיות רבה יותר מאחרים”, אומרת דבי בר-און, “ב-12 השנים האחרונות הספקתי לסיים לימודי ראיית חשבון וכלכלה לתואר ראשון ומינהל עסקים לתואר שני, להוציא רישיון כרואת חשבון ולעסוק בתפקידים שונים בשוק ההון. בשנים האחרונות כיהנתי בתפקידי ניהול בכירים, בעלי אחריות רבה, שלהם תוצאות מדידות המוכחות בשטח. "אני גאה מאד להיות בת למשפחת בר-און. מאז ומתמיד חונכתי לשאפתנות ולמצוינות, והגעתי לאן שהגעתי בזכות עבודה קשה”.
כמעט כל מי שנכח פעם בהופעה של אחד מילדיו של עורך דין ידוע או שופט בכיר בבית-המשפט יודע כי גם שם ה”בנים של” זוכים ליחס מיוחד. לעתים מדובר בחיוך רחב, המלווה באמירה “ד”ש לאבא” או “מה שלום אמא?” - ובמקרים קיצוניים מדובר בהתייחסות יפה יותר לדור ההמשך לעומת ההתייחסות לצד שכנגד.
למשל, מאפשרים להם לטעון כאוות נפשם ולא קוטעים אותם באמצע. מנגד, קיימת טענה כי “בנים של” סובלים דווקא מיחס קפדני יותר מצד השופטים, המבקשים להוכיח שהם לא נותנים להם יחס מועדף.
כך או כך, לא מעט ילדים של עורכי דין או שופטים מחליטים ללכת בדרכם של הוריהם. למשל, עו”ד אבנר ברק, בנו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק, ועו”ד יורם זמיר, בנו של שופט ביהמ"ש העליון לשעבר יצחק זמיר, שהקימו יחד משרד עורכי דין. עו”ד רם שמגר, בנו של נשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר, הצטרף למשרדו של עו”ד דב ויסגלס, שאוהב להעסיק “בנים של” ובין היתר העסיק את עו”ד דליה רבין.
“אם חברה גדולה ורצינית מעסיקה את הבת של שר האוצר ובאחד מן הימים היא מעוניינת בפגישה במשרדו של השר, היא תשיג את מבוקשה מהר יותר - כך זה בכל העולם”, אומר זאב רפואה, מנהל הקורסים להכשרת דירקטורים במרכז הישראלי לניהול, “השאלה היא רק אם יש לה הכישורים הדרושים או לא.
כשחיפשו פעם מנכ”ל לבזק”, הוא מספר, “היו הרבה מאוד מועמדים, והדירקטוריון בחר באחד מהם. העניין הגיע לבית-המשפט, והשופט טען כי העובדה שהמנכ”ל הנבחר מכיר את השר היא בסך-הכל יתרון לחברה, כל עוד הוא מתאים. זו השורה התחתונה”.
“לרוב החברות בארץ יש בעלי שליטה, ובחלק גדול מהן משולב 'דור המשך'", אומר גם עו”ד פרופ’ יוסף גרוס, המתמחה בדיני חברות ועומד בראש משרד עו"ד גרוס, קליינהנדלר, חודק, ברקמן. “הסיבה לכך היא שההורים מקווים להוריש את השליטה לילדיהם, ומניחים שככל שאלה ייכנסו לעסק מוקדם יותר - כך הם יכירו אותו טוב יותר ויוכלו להמשיך לפתחו. שאול אייזנברג, למשל, לא הכניס את הדור השני לחברה לישראל, והעסק היה צריך להימכר”, הוא מסביר.
“עם זאת”, הוא מסייג את דבריו, “הדבר נכון רק אם יש ליורשים הכישורים המתאימים: אם לרשות בעל השליטה עומדים שני מועמדים מוכשרים - האחד בנו והאחר לא - זה בסדר לבחור בבן; אבל אם הבן לא מוכשר כלל, זו תהיה רשלנות. יש לא מעט מקרים שבהם העסק התפורר בדור השני והשלישי”.
לדברי גרוס, אותו כלל חל גם במקרים שבהם בעלי חברות מממנים לתפקיד אדם בעל שם. “אם המנכ”ל סבור שהמינוי יקנה לו מעמד, קשרים וחדירה טובה יותר לשוק, אי-אפשר לטעון נגדו”, אומר גרוס.
האם מינויים משפחתיים לגיטימיים היום יותר או פחות מבעבר?
“היום יש יותר רגישות ציבורית, שלא היתה בעבר, ויש גם ‘חובת תום לב’: כל מינוי כזה צריך לקבל את אישור הדירקטוריון, והוא חייב להיעשות לטובת החברה. אין ספק שיש מקרים שבהם ממנים בן משפחה רק כדי לשלם לו משכורת”.
נא להמתין לטעינת התגובות
