שלום בדורנו

"אתם חייבים להודות שהם טובים, היהודים האלה," אמר אחד מבעלי הכאפיות. "הם הלכו מכאן, בנו את ניו-תל-אביב הזאת, והשאירו אותנו תקועים כאן אתכם ועם המקומות הקדושים". ניר יניב בסיפור מדע בדיוני לסיכום ארבעים שנות כיבוש/שחרור

ניר יניב | 6/6/2007 16:49

הם התכנסו בחוף הים העזוב של תל אביב, לאור שקיעה ארגמנית שהוסתרה כמעט כליל על ידי גורדי השחקים הנוצצים שממערב. עשרה מהם חבשו כאפיות, ועשרה – כיפות. היה חם ומחניק, ורוח הים, ששטפה את העיר החדשה שבמערב, נחסמה שם ושרידיה נשאו אל החוף רק ריח קל של טיגון, שמקורו במלונות ובמסעדות של הטיילת המזרחית שבאופק.

החוף היה זרוע בכסאות פלסטיק ישנים, אך איש מהמתכנסים לא התיישב. הם ניצבו בדממה, מביטים בשנאה בעיר שבמערב, על הדי קולותיה ושרידי ריחותיה ואוירת שביעות הרצון העצמית הבלתי נסבלת העולה ממנה, בדומה לעַברה של העיר שבחופה ניצבו כעת.

לבסוף שבר אחד מהם את הדממה. "זה," הוא אמר והצביע אל הגלים ומעבר להם, "זה מה שקורה כשאין ערכים. כשלאף אחד לא אכפת שום דבר חוץ מעצמו."

"זה," ענה לו מישהו אחר, "מה שקורה כשרוצים שלום בכל מחיר. שלום של פחדנים. שלום בלי כבוד. זה לא שלום, זה. זה לא שווה כלום."

"והם לקחו לנו את כל מה שטוב," הוסיף עוד מישהו. "הם ניצלו את כל הארץ הזאת והרסו הכל, ואז ברחו לשם," הוא הפנה את ראשו אל עבר העיר שמעבר לגלים, שחלונותיה הבהבו באור המתמעט – היא נראתה כאילו היא קורצת לו בחזרה.

"חייבים לעשות משהו," אמר הדובר הראשון. כולם הנהנו.

"חייבים לעשות משהו," אמר מישהו אחר, וכמה חזרו אחריו, ואז, מביטים חליפות בעיר המרוחקת שלא שעתה להם ובשמים שהתעלמו זה שנים מתפילותיהם, צעקו כולם – "חייבים לעשות משהו!"
ורק כשהחלו להתעייף מכך מלמל מישהו, אחד שלא דיבר עד כה, משהו מתחת לשפמו. באוויר עוד לא נמוגו הדי ה"חייבים לעשות משהו," אבל כולם שמעו את הממלמל כשאמר – "אבל מה?"

"נזרוק אותם לים," אמר אחד מלובשי הכאפיות.

"ראינו מה קרה בפעם האחרונה שניסיתם את זה," אמר מישהו עם כיפה.

"אנחנו נעשים טובים יותר בזה," השיב לו, והוסיף, "כול כלב ביג'י יומו."

"זה מה שאתה חושב?" אמר בעל הכיפה, "זה מה שאתה חושב?" וחבריהם של השניים הפרידו ביניהם בטרם יהיה מאוחר מדי, אבל לא לפני שלובש הכאפיה מלמל, בקול רם מדי, "איך, איך אל יהוד ברחו מפה לשם," ושוב הפנה את מבטו מערבה, "ורק אתם נשארתם."

"אנחנו היהודים האמיתיים!" צעק בעל הכיפה. "רק אנחנו! לא הם! מתבוללים! עוכרי ישראל!"

מישהו התיישב עליו והרגיע אותו.

"אולי נשלח סירות גומי?" אמר מישהו פרקטי מעט יותר. "אפשר לשים בהן מטעני נפץ, לשלוח אותן לחוף שלהם. המכ"ם לא יבחין. זה יכאב. יהרוס להם את התיירות."

"ניסינו את זה. לא עבד. כל הים במרחק קילומטר וחצי מהחוף שלהם מלא סונארים ומוקשים."

"אני יודע – אפשר עם גלשני אויר!"

"לא טוב. יש להם לייזרים."

"מה?"

שחרור הכותל במלחמת ששת הימים דוד רובינגר, לע''מ

"שים לב," אמר מישהו שלא דיבר עד כה ושלף רובה מתיקו. "תירגעו," אמר לכל חובשי הכיפות שזינקו ממקומם למראה כלי הנשק, "אני רק מראה לכם." הוא כיוון את הרובה אל עבר גגותיה של העיר שבמרחק, שחרר את הנצרה, אמר "שמה!" ולחץ על ההדק.

איש לא ראה את הקליע, שנפלט בדממה מוחלטת, אך כולם ראו את הבזק האור שהשמיד אותו בעודו באוויר.

"אתם חייבים להודות שהם טובים, היהודים האלה," אמר אחד מבעלי הכאפיות. "הם הלכו מכאן, בנו את ניו-תל-אביב הזאת, והשאירו אותנו תקועים כאן אתכם ועם המקומות הקדושים."

"הם לא יהודים!"

"הישראלים האלה."

"בסדר."

"ואם אתם לא רוצים את המקומות הקדושים," הוסיף חובש כיפה אחר, "על מה נלחמנו מאה שנה?"

"זאת הבעיה של השלום הזה," אמר מישהו. "הם, החילונים והעשירים, הלכו, השאירו לנו ארץ הרוסה, ועכשיו כל מה שכולם אצלנו רוצים זה שיתנו

להם להכנס לעיר החדשה הזאת שלהם."

"אני יודע!" אמר איזה חובש כיפה. "נשק ביולוגי! כמו מכות מצרים, דם, כינים, ערוב – נפזר להם משהו באוויר, ואז..."

חבריו השתיקו אותו והתנצלו בפני ידידיהם-אויביהם. תמיד יש איזה פנאט שמקלקל הכל.

"אנחנו יכולים להתעלם מהם כמו שהם מתעלמים מאתנו," אמר מישהו אחר. "נילחם כאן כמו גברים על המקומות הקדושים ונגמור עניין."

משום מה, המחשבה לא קסמה לאיש מהם. אפילו לא לפנאט. בסופו של דבר הם פנו איש לדרכו, חזרו לבתיהם שבתל-אביב יפו הנטושה למחצה, ועלו על יצועיהם בתסכול מה אך גם ללא התרגשות מיוחדת. הם ימשיכו לדון במצבם בערב הבא. חייבים לעשות משהו.

והעיר שמעבר לגלים, גאה, רעשנית, נטולת מוסר, חשבון נפש או כבוד לאמונה כלשהי, המשיכה בשלה. יום אחד אולי יקרה משהו, יום אחד אולי מישהו יעשה משהו, אבל עד אז – למי אכפת.