אנחנו, יא איבני, נתנו להם את מה שביקשו, נתנו להם שלום''.
''אז לאן הלכו, יא אבויה, אם נתתם להם שלום?''
''נתנו להם שלום, יא איבני, והם נתנו לנו אדמה. כל פעם קצת. והיום כל האדמה שלנו וכל השלום שלהם. יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים, אבל למי זה איכפת? בעוד כמה שנים גם את זה הם יתנו. הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו הציונים שפעם בנו כפרים והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה
מולדת והם קוראים לה נדל''ן, וכמה שהנדל''ן
יותר קרוב לים הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן להם יותר כסף''.
''ומתי תיקח אותי לראות את היהודים
שגרים בנדל''ן על החוף, אבויה?''
''פעם אקח אותך, יא איבני, לראות את
הבתים הגבוהים של היהודים על החוף
ליד הים. ועכשיו תסתכל סביב ותראה את
החרמון והכינרת והתבור ותדע שכל זה
שלנו. ותזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם, יותר יקר מאשה שלו,
יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום''.
והאיכר קם לאיטו, אוחז בידו את מחרשתו והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה
מפזם לעצמו ''בילאדי, בילאדי''.
קרא זהפץ!
הגב לתגובה זו