ילדי וראיטי לא צריכים את דואר ישראל
הקלדניות, העוורים ותושבי הפריפריה דווקא כן צריכים. לפני שרשת מאפשרת לדואר ישראל לייחצן תרומות לילדי וראיטי - שתבדוק קודם איזה אוכלוסיות היא רומסת
אחד מנותני החסות העיקריים לערב ההתרמה לילדי וראיטי הוא לא אחר מאשר חברת "דואר ישראל". איני יודע אם החברה פנתה לזכיינית "רשת" כדי לפרוס את חסותה על יום ההתרמה ולזכות ביחסי ציבור טובים בנזיד עדשים, או האם היתה זו "רשת" שגייסה את החברה לתת חסות לאירוע, אבל הדבר בכלל לא משנה. אם מפיקי הערב היו טורחים לערוך בדיקה קצרה על החברה שנותנת להם חסות הם היו מגלים עד כמה מסובכת "דואר ישראל" ברמיסת אוכלוסיות חלשות בישראל ועד כמה "תרומתה החברתית" היא משענת קנה רצוץ.
במהלך השידור קיבל מנכ"ל החברה, אבי הוכמן, הזדמנות להציג לראווה את "נדיבותה" של החברה כאשר הכניס לתוך אריזה של חמישה שקלים רכיבי חשמל לילד נכה שחלום חייב לעסוק באלקטרוניקה, ובאותה הזדמנות טפח לעצמו על השכם על ה"שירות הטוב" שהוא נותן לאזרחי ישראל. בכל הזדמנות במהלך השידור הוכנסו והוצאו פרסים ומתנות מתוך המעטפות של דואר ישראל ולא הפסיקו להזכיר לנו עד כמה אנחנו נהנים משירותיה של חברה יעילה ומתקדמת שגם נותנת שירות טוב וגם דואגת לחלשים.
רגע לפני שאתם מתפעלים מהנדבנות של הדואר כלפי ילדים בעלי נכויות, אל תשכחו אוכלוסייה חלשה אחרת שעבורה הדואר לא רק שאינו מנדב שקל אחד בודד, אלא את השירות היחיד שאותו היתה מקבלת בחינם, הוא החליט להפסיק. בזמן שילדי וראייטי נהנים ממעטפות חינם, אוכלוסיית העיוורים התבשרה רק לפני חודשיים שמעתה הם לא יוכלו עוד לקבל את ספרי כתב הברייל הכבדים לביתם על ידי שליח מכיוון שהשירות יקר מדי עבור הדואר (3.5 מיליון שקל בשנה) והוא לא מחויב לתת אותו חינם על פי חוק. זאת למרות שכך היה נהוג בישראל במשך שנים ארוכות, וכך נהוג בחברות המערביות המתוקנות.
תחנוניהם של העיוורים לא הועילו גם כאשר הסבירו בפשטות כי הספרים שלהם הם זקוקים כבדים מאוד בשל היותם כתובים בכתב ברייל, ועיוור שנאלץ להגיע לסניף הדואר כדי לקחת אותם, מתקשה מאוד לשאת אותם לביתו, שכן ידו האחת אוחזת במקל ההליכה וידו השנייה לבדה אינה חזקה מספיק כדי לשאת את הספרים.
גם את 1,000 עובדי הקבלן שמועסקים על ידי דואר ישראל לא תצליחו לשכנע שהמעסיקה שלהם היא בעלת "רגישות חברתית". במשך שנים הם נרמסו על ידי הדואר שהעדיף להעסיק אותם באמצעות קבלני כוח אדם ולהעלים עין מכך שהם אינם זוכים לזכויות סוציאליות בסיסיות ולשכר מינימום כפי שקבוע בחוק, במקום להעסיק אותם העסקה ישירה שהיא הדרך הישרה וההוגנת היחידה להעסקת עובד.
בימים אלו ממש נאלצות עשרות קלדניות שמועסקות בדואר באמצעות חברות כוח אדם לנהל מאבק משפטי, להפגין ולהתחנן להסתדרות שתעזור להן וכל זה מדוע? רק כדי לקבל את מה שמגיע להן על פי החוק. מדובר בנשים שרובן ככולן הן נשים חד הוריות, עולות חדשות ונשים קשות יום שסופגות יחס מזלזל והשפלה יום יומית מידי אנשי הדואר וחברות כוח האדם.
על פי הערכות, דואר ישראל חייבת להן מיליונים רבים עבור שנים של ניצול מחפיר. במקום לתקן את העוול, בוחרת דואר ישראל לנהל נגדן מלחמה. מאיימת עליהן שאם הן לא יסירו את התביעה שהגישו בגין הכספים שנגזלו מהן, הן לא יוכלו להפוך לעולם לעובדות מן המניין במסגרת ההסכם
אם ב"רשת" היו שואלים את תושבי הפריפריה הם היו מספרים כיצד סוגרת להם הדואר סניפים רבים באזור מגוריהם ומאלצת אותם לבזבז זמן יקר כדי להגיע לסניף מרוחק ולקבל שירות הולם.
כל אלו קרו רק בשנה האחרונה מאז שהחליטה הממשלה להפוך את הדואר מיחידת סמך של משרד התקשורת לחברה ממשלתית, צעד ראשון לקראת הפרטה של הדואר לידיים פרטיות. נכון להיום הדואר עדיין בבעלותנו, אזרחי מדינת ישראל. אם כך נוהג הדואר באוכלוסיות חלשות שהוא נמצא בבעלות ציבורית, ניתן רק לשער מה יעוללו הבעלים החדשים כאשר הוא יועבר לידיים פרטיות.
תרומה לילדי וראייטי היא מבורכת, אך ניתן לשער שהם היו מסתדרים נהדר גם בלי דואר ישראל. לפיכך, לפני שהחברה הממשלתית מיחצ"נת לנו נדבנות בשקל, כדאי שמישהו יזכיר לה שיותר חשוב שתשלם לעובדיה את מה שקובע החוק בלי להתחכם, ושלא תהפוך את ציבור העיוורים ותושבי הפריפריה לקורבנות ההפרטה. ואם היא בכל זאת מתעקשים בכיריה לסייע לילדי וראייטי, על מתן בסתר הם שמעו?
נא להמתין לטעינת התגובות
