נרקומנים של מבט
המשחק "טומב ריידר" מבוסס על המבט המתמשך בתחת של לארה קרופט. אדם פלד הושיב את המשחק בקליניקה, וגילה שלא מדובר אלא באוננות של העין. אבל זה עובד
—משה צוקרמן
לפני שבועיים יצא עוד כותר בסדרה האינסופית של "טומב ריידר". גם במשחק הזה הגיבורה היא לארה קופט, ארכיאולוגית בריטית רבת-מעלות – ושוב: עולם המשחקים כמרקחה. בשבועות שקדמו ליציאת המשחק החל דיון סוער סביב ההחלטה של חברת איידוס לעשות ללארה ניתוח להקטנת חזה. זרמים פמיניסטים בעולם המשחקים (יש דבר כזה) הניפו ידיים בניצחון. בכלל נראה שכל הדיון סביב לארה היה סביב החזה הענק והמותניים הצרות וכל רעיון מעניין שניתן היה להגיד על לארה הצטמצם לציצי. כדי להבין קצת את הנושא כדאי לחזור ל-1996. שם הכל התחיל.
בשנת 1996 חברת איידוס יצרה משחק הרפתקאות שעיקר יחודו היה זוויות המצלמה הבלתי שגרתיות, בו הדמות הראשית מצולמת מאחור בגוף שלישי. דבר שהיום נראה עניין של מה בכך, הטריד את צוות המוחות של איידוס בעיקר לאור השאלה איך יתמודד המשחק עם עשרים שעות של צפייה בתחת של גבר. הפיתרון היה פשוט – צפייה בתחת של אישה – וכך באה לעולם לארה קרופט.
דמותה של קרופט, גם אז וגם היום, היא בת-כלאיים. אישה המשלבת בדמותה את כל המאווים הגלויים או המודחקים של הגבר המומצע. איפשהו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אני בטוח שיש אחד כזה. ציצים גדולים, רזה, חכמה, צמות כמו של ילדה, נרתיקי אקדח שדומים לביריות, בעלת ירושה של הון עתק, יודעת לעשות שפגט ותוך-כדי לירות ב-M16.
אין לי בעיה עם זה ש"אין אישה כזאת" – טענה פמיניסטית רווחת. יותר מזה, אני חושב שגם אם היתה כזאת, השלמוּת, לצערנו, היא דבר מסרס. בנוסף רצוי לציין שרוב דמויות הגברים בקולנוע ההוליוודי הן גברים חזקים, רגישים, מתחשבים ולא רואים אף אחד ממטר, בעלי גוף חטוב ולא חוטפים סרטן מסיגריות. זו אולי המשמעות של להיות גדול מהחיים.
הבעיה שלי נעוצה דווקא בדיון על דמותה של לארה קרופט. דיון ששוב חוטא בצמצום המהות הנשית – לגוף. עד כה, הביקורת העיקרית על לארה היא שאשה עם ממדי גוף
דיון פמינסטי שמבקר את השיח הפטריאכלי (גברי) על כך שהוא מוריד את מהות האישה לגוף הוא דיון שמשאיר את השיח שם ולא לוקח אותו למקומות יותר רלבנטים. זרמים רבים בפמיניזם הליברלי היו יכולים לחגוג על דמות כמו לארה. לארה היא סלף-מייד-וומן – אישה שבנתה את עצמה – שעשתה את זה בעולם שלנו. במילים אחרות: היא כמו גבר, רק אישה.
אני לא אוהב את הגישה הזאת בכלל. אני חושב שהיא לא מנסה לשנות את המבנה המחשבתי-חברתי הקיים אלא רק להתברג בו. מהלך של שינויים במערכת ולא של המערכת ישאיר את הבעיה המגדרית לנצח, כי אי-השוויון הוא בבסיס השיטה.
לפמינסטיות, אם כך, יש בעיה: הן מנסות לכונן קבוצה שמונה את מרבית אוכלוסיית העולם. אבל רצתה ההיסטוריה, או הגברים שהכתיבו אותה, והיא מיעוט נרדף. הדרך הראשונה לייצר זהות הוא מיתוס מכונן (לדוגמה: במדינת ישראל, המיתוס המכונן עובר בכל מקום מהתנ"ך דרך השואה ועד מכבי תל-אביב). הפמיניזם, שהודר מההיסטוריה כמו שאנו מכירים אותה, יצר מיתוס מכונן של מהות נשית.
מהי מהות נשית? קשה להסביר את המהות הזאת מכיוון שגם הפמיניזם לא הצליח להגדיר זאת לעצמו. המהות הנשית בחברה הפטריאכלית הוא האמהוּת, או יותר נכון – הרחם (שוב יורד חזרה לגוף).
אני לא חושב שיש מהות נשית, כמו שאני לא חושב שיש מהות גברית. אני חושב שיש חווייה. אבל החווייה היא משהו סוביקטיבי, מוּבנֶה חברתית, תלוי זמן ומקום ולא משהו שאפשר להסתכל דרכו על כל ההיסטוריה.
החווייה שלי כגבר לא תופסת מקום יותר נרחב בחיים שלי מאשר החווייה שלי כישראלי או כגיימר או כל דבר אחר שמרכיב את האני ואליו אני נדרש בחיי היומיום. אני לא מבטל את השיח הפמניסטי בגלל שהוא מבקש לנסח מהות (בחלקו). אבל אני כן חושב שהבעיה נובעת מעצם הקבלה של החלוקה של גבר/אישה וניסוח מהות נשית כתגובה לעולם הערכים הגברי, בעצם כמו הפמיניזם הליברלי, שמאשר מחדש, שוב ושוב, את הסדר הקיים.
אז עם אילו כלים נותרנו לבקר את לארה אחרי שביטלנו את המהות? אני מאמין שדיון מעניין ניתן לפתח נגד האתרים הפטריאכלים שאומנם בבסיסם השליטה היא גברית אבל הם הופקעו מזמן מידיו של הגבר כסובייקט. על ידי ביקורת זאת והפיכתם לשקופים ניתן יהיה לפרוק אותם מכוחם.
קשה יהיה לדבר על טומב ריידר בלי להאיר את האלמנטים ה"סקוֹפּוֹפִילִים" שנמצאים במשחק. סקופופיליה היא ההנאה מלהסתכל על האחר – מעין היפוך של אקסיביציוניזם. זיגמונד פרויד טען שהיצר הזה באדם שואב את ההנאה מהשליטה של המבט ומשיעבוד הסובייקטים והפיכתם לאובייקטים. יצר זה הוא אוטו-אירוטי והוא אחד ממרכיבי המציצנות. יצר זה היינו יצר מיני בעיקרו והוא מלווה את הגיימר לאורך כל המשחק.
יוצרי המשחק (המחליפים את הבמאי בקולנוע) יצרו צילומים אירוטים הסוקרים את ישבנה של לארה קרופט בתקריבים שלא קשורים לעלילת המשחק. הפירוק של הסובייקט לחלקים-חלקים שולל ממנו את זהותו, משטיח אותו והופך את מהותו לסמלית בלבד. כמו כן מספיקה גלישה אקראית באתרי הפורנוגרפיה כדי להבין את העוצמה המינית שיש לאיקונים של נעורים.
הבחירה בתספורת של לארה – זוג צמות – אינה מקרית ואף מסוכנת בהתחשב בגילו הממוצע של הגיימר הממוצע. המסקנה העולה מכך היא שהביקורת שאולי יותר רלוונטית למשחק זה מביקורת פמיניסטית היא השאלה האם איידוס הופכת את הילד בן העשר ל"נרקומן של המבט"?
שאלה נוספת היא מהו טיב היחסים ביני הגיימר לבין לארה קרופט. דמותה של קרופט משועבדת לרצוני (רק בגבולות המשחק) והיא עושה כמעט כל מה שאני אומר לה לעשות, מרצח ועד שפגטים אקרובטיים על עמודים.
התהום שנפערת בין רצונותיי שזוכים לסיפוק ואלו שלא מוציאים ממני אגרסיות מודחקות. היחס ביני לבין לארה, אם כן, הוא יחס אירוטי, אבל אם אני הוא לארה, אי אפשר שלא להצביע על אוטו-ארוטיות סמוייה. אולי צדקו כל אלה שאמרו שלשחק בפלייסטיישן זה אקט של אוננות, ונדמה לי שהשלט הרוטט יסכים איתם.
עד כה התמקדתי בחוויה של המשחק הגבר בלארה האישה. ד"ר דוד גורביץ' הסביר בעבר את החווייה של צפיית נשים בטניס נשים. גורביץ' טוען שכאשר האישה צופה באישה משחקת טניס, היא "מזיינת אותה עם העיניים", כאמור היא צופה בה תחת מבט גברי ומיני. במילים אחרות, גם אשה שמשחקת בלארה נהנית, או לפחות כפופה לחוקים הפטריאכליים. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בצבא אצל נשים בעמדות כוח שמכנות את חיילות המפקדה "אישה" ו"נקבה".
אם התבלבלתם מהניתוח שהצגתי או אתם סתם חושבים שאני מדבר שטויות, אני מבקש שלא תשפטו אותי בחומרה. איידוס מיפּוּ את המאווים שלי והנדסו אותם גנטית ליצירה אחת מושלמת. הם לא השאירו לי שום ברירה חוץ מלהודות באמת המרה – אני מאוהב. כנראה שגם אני גבר מצוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
