זה היה ביתי
למשה הלוי, הידוע ברחבי האינטרנט הישראלי כ"הלמו", יש אתר אבל אין בית. מאז שהבנק זרק אותו מדירתו הוא גר במחסן סמוך, מתקלח בדלי ואוכל פיצה לארוחת ערב שבת. ולמה הוא לא מוצא עבודה מסודרת? כי כולם זורקים אותו מכל המדרגות ברגע ששומעים שיש לו תואר במחשבים
אז זהו, שדווקא כן. המחסן התגלה כמקום שבלתי אנושי להעביר בו את היום, בטח שלא את החודש או את החיים. גודלו 2.5 על 2.5 מטר, הוא מלא עד אפס מקום כך שכמעט ולא רואים את הרצפה (שלא לדבר על הקירות), אין בו אפילו חלון אחד והאוויר טחוב ומחניק. איך בדיוק הגיע הלוי, אדם נעים הליכות ומבריק בצורה יוצאת דופן, למצב הזה? תכף תדעו.
את שירותו הצבאי עשה הלוי (35) כטכנאי קשר קרקעי בחיל האוויר, כולל שנה בקבע. בפברואר 93' הוא השתחרר מצה"ל, עבד כחצי שנה כפקיד בדואר ולאחר מכן קיבל משרה בחברת אלקטרוניקה, במקביל ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. בהמשך עלה והתקדם בחברת האלקטרוניקה, "תמר" שמה. מאיש תמיכה
את פרסומו קנה לו הלוי בשל אתר האינטרנט שהקים תחת הכינוי שאימץ לעצמו, 'הלמו' (שילוב של שמו הפרטי עם שם המשפחה). האתר כלל בין היתר "חדר סאטירה", "חדר מידע" ועיתון אינטרנט בשם "דואר חשמלי". תוך זמן קצר הפך הלוי לשם דבר בביצת האינטרנט הישראלית, בעיקר בגלל חיבתו העמוקה לקטילות בוטות, סכסוכים מתוקשרים, וכפועל יוצא גם תביעות. הוא ניהל מאבקים משפטיים מול העיתונאי יואב יצחק, מול עדי ז'ורבין מ"אובייקטיבי", מול פורטל נענע ועוד ועוד (את הרשימה המלאה, שהוא עצמו יצר, ניתן למצוא בעמוד הרשת שהקים תחת השם הלוחמני "הלמו נגד שאר העולם"). כל אלה הביאו אותו לעמודי העיתונים היומיים והשבועיים, שלל מקומונים, עיתוני נוער, אתרי אינטרנט, ערוצי טלוויזיה ועיתונים מקצועיים. גם המשטרה פיתחה עמו היכרות ואף עצרה אותו, לאחר שגולשת התלוננה כי הטריד אותה ואיים עליה. מאוחר יותר זכה הלוי להיטפלויות משטרתיות שונות, לטענתו, אבל היריעה קצרה מלפרטן. נאמר רק כך: כאשר משה הלוי ומשטרת עכו נפגשים, זה לא לכוס קפה.
הרזומה האינטרנטי של הלמו, תרשו לנו לקרוא לו כך, שווה כתבה בפני עצמה. אבל לרוע המזל בשנה האחרונה, מאז ה-23.12.2004, יש נושאים בוערים הרבה יותר מבחינת הלוי. כמו העובדה שהוא גר בתת-תנאים במחסן ביתו, לאחר שהבנק החליט לממש את המשכנתא שלקח, ומינה כונס נכסים שדאג לפנות את הבית מבעליו ומחפציו.
ההידרדרות החלה בשנת 2001, אז חי הלוי מדמי אבטלה ובמקביל עבר קורס טכנאי מחשבים, אף שכבר היה לו תואר אקדמי במדעי המחשב. מינואר 2002 ועד היום לא הצליח לקבל תשלומים כלשהם באופן קבוע. היו כל מיני פרויקטים של כתיבה או גרפיקה וכדומה, אבל לא בצורה מסודרת ועקבית, מה שגרם לו לפגר בתשלומי המשכנתא.
"איך מגיעים למצב כזה?", הוא מגחך, "מחפשים עבודה ולא מוצאים. בשלב מסוים הבנתי שלחפש עבודה עולה לי כסף. ניגשתי לראיונות בחברות כמו אלביט, IBM, חברות הייטק, וכשמבחני קבלה נמשכים על פני שלוש פגישות, אתה מבזבז חופשי 200 ש"ח על ראיון. היה לי רכב, עד שבשלב מסוים כבר לא היה לי איך לשלם ביטוח ואחזקת רכב, והוא עמד מושבת. לפני יותר משנתיים מכרתי אותו".
ואז, כשהפסקת לחפש, יצאת בכלל מהבית?
"כל יום הייתי יוצא – להביא את הדואר, לשפוך אשפה, ללכת לספרייה. מה שכן, בתקופות שאין לך גרוש על הנשמה, כדי להעביר את הימים לפעמים אתה מעדיף פשוט לישון. אבל אי אפשר לחיות ככה יותר מיומיים-שלושה. הייתי עושה הליכות, ספורט, משחק כדורסל. לא היה לי משעמם".
בכל אותה תקופה גר הלוי בדירה שרכש בעזרת משכנתא מהבנק. "זו היתה דירה שגדלתי בה מגיל 4. ההורים שלי גרו בה ורכשתי אותה מהם ב-96', כשהם החליטו לעבור לדירה גדולה יותר. הייתי כבר גדול, בן עשרים ומשהו, והבנתי שאני צריך לעזוב את בית הוריי או לשכור דירה. בחשבון שעשיתי הבנתי שדמי השכירות ותשלום המשכנתא הם אותו דבר, אז העדפתי לקנות את הדירה שגרתי בה. רק שלא עשיתי חשבון לטווח ארוך, ולא קלטתי שאתה משלם כפול. אם אתה לוקח משכנתא של 200 אלף שקל, בסופו של דבר אתה מחזיר 400 אלף. ואם נתקעת באמצע – בסוף תשלם אפילו יותר".
המשכנתא נפרסה על פני 25 שנים, בתשלומים חודשיים של 2,000 ש"ח. בשלב מסוים הפסיק הלוי להעביר לבנק את תשלומי המשכנתא, ואחרי חצי שנה הוגשה נגדו תביעת חוב. כמה חודשים מאוחר יותר נכנסה לתמונה גם ההוצאה לפועל, והלמו נעשה מודע לכך שתוך זמן קצר ימצא את עצמו ברחוב. "מי שאומר לעיתונאי שיום אחד באו וזרקו אותו מהבית מבלי שהוא יהיה מוכן – לא אומר את האמת", הוא מבהיר. "יש פרוצדורה. שולחים לך התראות. כשבאו לפנות אותי, חלק מהחפצים שלי כבר עברו לאן שצריך. אבל אז הם עשו את הטעות שלהם, ובמקום לפנות את החפצים הנותרים למחסני ההוצאה לפועל, כמו שהחוק קובע, הם פשוט זרקו הכל החוצה, על המדרכה. התחלתי לצלם, והדבר הגיע לאוזניים של הנהלת הבנק. בסופו של דבר הם פיטרו את עורך הדין שהיה אחראי לזה, והיום הוא תובע מהם 400 אלף שקל שלטענתו לא שולמו לו. נפתחה תיבת פנדורה. יש לי עילת תביעה נגד עורך הדין, ואני עדיין לא מממש אותה".
למה?
"כי תביעה עולה כסף. צריך לשלם אגרה לבית המשפט – 2.5 אחוזים מסכום התביעה או אחוז אחד בתביעות קטנות. אם הייתי תובע זה היה על 15 אלף ש"ח, ואין לי ה-150 עד 375 ש"ח לעניין הזה".
כשזרקו לך את הסלון ואת שאר החפצים על המדרכה, כל השכנים בוודאי התאספו וראו. עכשיו, כשהצלם של העיתון תקתק פלאשים, ניסיתי למצוא על הפנים שלך איזושהי מבוכה מהשכנים שעברו בסמוך, אבל לא ראיתי שאתה ממש טורח להסתכל לצדדים.
"אני כבר לא מתייחס למה שהשכנים חושבים עלי. כבר יודעים שאני גר במחסן. מרגע שעברתי לגור שם היו כמה קטעים לא נעימים. פעם אחת הפיצו שמועה שאני סוכן סמים, ואפילו באה משטרה כדי לערוך אצלי חיפוש. לא הכנסתי אותם, כי לא היה להם צו. היתה גם שמועה שאני לא רק סוחר, אלא משתמש בסמים. זה התחיל כשלקחתי את החתול שלי לווטרינר, אחרי שכלב נשך אותו. החתול קיבל זריקות, וסיפרתי את זה לשכנה שמומחית בחתולים. השמועה שהזריקו לחתול – שמאז כבר נדרס – עברה כמו טלפון שבור, והיו דיבורים כאילו אני מזריק לעצמי. הבנתי אז זה כשבא אלי שכן וזרק 'אנחנו יודעים שאתה מזריק'. בסופו של דבר גיליתי איך השמועה הזו צמחה".
"כשאתה גר במחסן, פתאום כל בעיה שקיימת בשכונה מוטלת עליך. לדוגמה, לא מזמן כלב עשה את צרכיו בחדר המדרגות, והתפשט ריח לא נעים. אז האינסטינקט הראשון של כמה אנשים היה להגיד 'הנה, ההוא שגר במחסן - אין לו שירותים, בטח הוא עשה את זה'. נאלצתי להיות אסרטיבי עם שכנים, ולהבהיר שזה לא אני ושלא יחשבו ככה אף פעם".
בקיצור, לא ממש נוח להם שאתה גר בבלוק.
"מה זה לא נוח להם? אני לא שואל אותם. אני הכי ותיק בבלוק. הקטע הוא שאני מנסה לגור שם בצורה שלא תפריע לאף אחד. לא לעשות רעש, ומה שאני חייב – לעשות בלילה. נניח, אם אני מתקלח, זה רק בלילה. יש לי דלי, אני ממלא אותו במים קרים מהברז של כיבוי האש, נכנס למקלט, שם סבון ומתקלח. את זה אני צריך לעשות כל יום, כדי לשמור על היגיינה. לגבי שירותים, משתמשים בדלי עם שקית מעליו, מן אסלה מאולתרת. אחרי זה קושרים את השקית ופשוט זורקים לפח האשפה ברחוב".
ואוכל?
"אין לי תנור, אין לי גז, יש לי מיקרוגל. צריך להסתדר עם זה".
מה אכלת היום, למשל?
"היום קניתי 150 גרם פסטרמה עם סלט חצילים ושתי פיתות וירקות".
ואתמול?
הלמו מנסה להיזכר. "עוגה ועוף שאחותי הביאה בשבת. בימי שבת הם מביאים לי אוכל מבושל".
ראיתי על הצד הפנימי בדלת של המחסן אוסף מדבקות ומגנטים של חנויות פאסט-פוד.
"לא, לא. אני אוסף את הפרסומים האלה ומדביק אותם, ופעם ב-, כשיש לי כסף מעבודות מזדמנות, אני למשל מזמין פיצה כארוחת ערב שבת".
התקציב של הלוי קטן מאוד, וכך גם ההוצאות: הוא משלם את חשבון החשמל של חדר המדרגות, שבעקבות מגוריו במחסן קפץ מ-20 ש"ח ל-180 ש"ח בחודשיים, מעביר לחברת האינטרנט 50 ש"ח בחודש, ועוד 100 שקלים לבזק. "ארנונה אני לא משלם, אלא חייב כסף".
כדי להצליח להתקיים מקבל הלוי עזרה משתי אחיותיו הנשואות (השלישית חיילת). בתקופות מסוימות, עוד לפני שפונה מהדירה, נאלץ לחיות ממאה שקלים לשבוע. בעזרתם הוא היה אמור לשלם את החשבונות השונים וכמובן לקנות אוכל. "בתקציב כזה אתה חייב להסתפק באוכל זול ומשביע, שלא תמיד בריא. אתה אוכל כדי לשרוד, לא כדי ליהנות. זה לא בשר, ירקות, אוכל מבושל, עוף או דגים".
"האחיות שלי עוזרות בתשלום החשבונות. לפעמים החשבונות משולמים מכסף שאני מקבל מדי פעם בעבודות מזדמנות. בתקופה מסוימת היתה לי עבודה שהרווחתי ממנה 3,000 ש"ח כל חודש – איזה פרויקט ספרותי שנעצר בינתיים. אין בו הכנסות והוא לא מתקדם. זהו".
מה עם עבודה במפעל, בתחנת דלק, לאו דווקא דברים שקשורים למחשבים?
"אני מחפש לא רק במחשבים, אלא כל עבודה".
ואין שום דבר? קשה להאמין.
"גם כשיש, הם לא לוקחים אותך למפעל, אחרי שרואים בקורות החיים שיש לך רקע במחשבים. הלכתי לעבודה של סבלות לפני שנתיים, אבל המנהל לא הסכים לקבל אותי. הוא אמר 'תשמע, יש לך תואר ראשון במחשבים, תואר טכנאי, אני מפחד שתברח לי'".
בכנות, אין מצבים שבהם אתה-עצמך לא ממש מתלהב לעבוד?
"לפעמים כשיש מקום עבודה שאני צריך להוציא כסף כדי לעבור בו ראיון, אחרי שכבר עברתי ראיון אחד, אני אומר לא, וחותך באמצע. ב-2005 כמעט שלא חיפשתי עבודה, לא עברתי על עיתונים וכאלה. היו כמה עבודות זמניות, אבל זהו".
מה עם קצבה מביטוח לאומי, גם אותה אתה לא מקבל?
"לפי החוק אני זכאי לכ-1,300 ש"ח בחודש מהמדינה, אבל לא לקחתי את זה בגלל שבאותה תקופה שר האוצר היה ביבי, שבדיוק קרא לאנשים שלוקחים קצבאות 'פרזיטים', ופשוט השפיל אותם. אני לא יכול לתקוף את שר האוצר על הגישה שלו, בזמן שאני מקבל קצבה. כשאני לא מקבל, אני יכול לתקוף אותו וגם לבוז לו".
נו, אתה תוקף אותו ובז לו, אבל בלי שקל בכיס. מה יצא לך מזה?
"אני יותר חופשי".
חופשי במה? אתה לא בעל טור באחד העיתונים הגדולים, הזעקה שלך לא נשמעת למרחוק.
"מה זה לא נשמעת? איפה שהייתי צריך לכתוב – כתבתי. גם בדקתי ומצאתי שכשאתה הולך לקחת קצבה מביטוח לאומי, זה לא עובר חלק. יש שם דברים שאתה סופג. היום, כדי לקבל קצבה, צריך לעשות כל מיני דברים שלא היו פעם. הם יכולים גם להפעיל נגדך חוקרים פרטיים, אתה צריך ללכת ללשכת העבודה מדי יום, ויכולים לשלוח אותך לכל מיני עבודות או דברים לא הגיוניים. אני חיפשתי עבודה בעצמי במשך שנתיים, ואחר כך כשחתמתי אבטלה עדיין לא מצאו לי עבודה בלשכה. יש לי קלסר גדול, 10 ס"מ עובי, שמוכיח שחיפשתי עבודה, כולל תשובות ממעסיקים פוטנציאליים. הבעיה עם מקומות העבודה היא שאפילו תשובות הם לא מחזירים. אתה לא יכול להוכיח שקיבלו את הפנייה שלך או שפנית אליהם".
להלוי היה גם קשה להוכיח להוריו הפנסיונרים שהוא באמת מחפש עבודה. בגלל החיכוכים שהתעוררו, הוא לא נמצא איתם בקשר מזה שנה וחצי. "ספגתי ביקורת על כך שלא מצאתי עבודה, ועל זה שההוצאות שלי היו גבוהות יחסית לאחד שלא עובד. למעשה, אותן הוצאות היו על חיפוש עבודה. אם הגיע למשל חשבון טלפון של 400 ש"ח, שההורים שלי שילמו, הייתי צריך להסביר את הסכום, לחזור אחורה ולתת דין וחשבון על זה שהתקשרתי ל-X ושלחתי פקס ל-Y. בשלב מסוים הם כבר נתנו לי הרגשה כאילו אני חי על חשבונם, מבלי להתאמץ לחפש עבודה. נפגעתי, חתכתי את זה, וזהו".
ההורים שלך ניסו ליצור קשר מאז?
"פעם אחת, ואני סירבתי".
איך הורה שהבן שלו גר במחסן לא יוצא מגדרו כדי לעזור?
"אם יש לאותו הורה נכדים, כבר אין קטעים כאלה. הבנים לא חיים עם ההורים שלהם לנצח. יש שלב מסוים שבו ההורים מפסיקים לתמוך בילדים שלהם, והילדים מפסיקים להתייחס להורים".
אני לא מכיר שלב כזה בחיים.
"אתה תגיע לזה, בשלב שבו ההורים שלך ירגישו סבא וסבתא".
הוריו של הלוי גרים עדיין בעכו, לא רחוק מהמחסן, בדירת ארבעה חדרים. הוא שולל מעבר לשם, כי "אז יהיה יותר גרוע". אחת מאחיותיו הנשואות, אם לילדים, הציעה לו לבוא לגור בביתה, אבל הוא סירב בנימוס. "אתה לא יכול להיכנס למשפחה ולכפות את עצמך", מסביר הלוי. "אלה היו יותר דיבורים נימוסיים. היום אני נזהר לא להיות משא על אף אחד – לא על המשפחה שלי, לא על החברים. על הדירה הזו יש ערבים, אבא שלי ודוד ודודה, שחתמו לי כשלקחתי את המשכנתא. אם אנטוש את הקטע של הדירה וארים ידיים, יבואו אליהם. אני לא רוצה שזה יקרה, ולכן היום אני מנהל מאבק משפטי מול הבנק. מלבד תשלום המשכנתא עצמה, הבנק דורש כיסוי של חוב, שימומש כשימכרו את הדירה. עכשיו מונה כונס נכסים, שאמור למכור אותה".
תקבל נתח מסוים מהמכירה?
"לפי המחיר זו בעיה. במדינת ישראל ברגע שעו"ד של בנק מצטרף לכל העסק הזה, נוסף לעניין גם שכר טרחה אסטרונומי. הוא לא עושה כלום, בסך הכל ממלא טפסים סטנדרטיים, ועל זה מקבל עשרות אלפי שקלים. על כלום".
יש לך תקוות כלשהן?
"יש מחשבות", הוא אומר וחושב ארוכות. "תעבור לשאלה הבאה".
למה?
"יש כל מיני מחשבות לא טובות. יש דברים שיכולים להביא מחשבות נוראיות. לדוגמה, אם בא מישהו ומסלק אותי מהמחסן, אני נשאר ככה בחוץ בלי כלום. מה היית עושה? זה מוביל למחשבות אובדניות. היו כאלה מחשבות".
היו רגעים שבהם שקלת את זה ממש ברצינות?
"כן. יש טריגרים, מה שנקרא. לדוגמה, יום אחד ניתקו את הברז שממנו אני לוקח מים, בגלל נזילה. נשארתי בלי מקור מים, אבל אחרי שישנתי על זה כמה שעות, פתאום עלו לי מחשבות של אינסטלטור. הלכתי, השקעתי 40 ש"ח בחומרים, והתקנתי ברז במקום אחר בצינור, שבו כן זרמו מים. טריגר נוסף היה כשסגרו לי את הבית ברב-בריח. מיד כשפינו אותי סגרו את הבית במנעול רגיל, אז הצלחתי לפתוח בכל זאת את הדלת, והייתי עולה לשם כל יום למקלחת, לשירותים, למים. יום אחד גיליתי שסגרו את הבית עם רב-בריח. ואז לא היה לי הרעיון של להתקלח עם דלי, לא הכרתי את הדבר הזה. לא ידעתי לאן ללכת. בקיץ אפשר ללכת לחוף הים, יש שם מקלחות, אבל בחורף לאן תלך? זה טריגר שבו אתה אומר 'אוי, אין טעם לחיות'. אבל שוב – אתה יושב, חושב, ומבין שאפשר להתקלח כמו בצבא, בשטח. ואז אתה גם מתחיל להבין את התפקיד של הספוג במקלחת: יש בו חלק מחוספס וחלק רך. אתה לומד לאגור מים מהצד הרך, ואז לסחוט אותו והוא מוריד על הגוף את המים. החלק המחוספס נועד לשפשף את הגוף".
"בהמשך יש גם מקלחות מאולתרות מבקבוק וכל מיני דברים שאתה לא חושב עליהם כשאתה גר בבית בורגני, עם מקלחת ושירותים. גם כביסות אני עושה בדלי הזה, ממלא אותו בסבון כביסה ומים. אני גם מכבס המון אצל אחותי – בא אליה מדי שבועיים ועושה עוד סידורים".
עם כל הטריגרים והמחשבות האובדניות, מה נותן לך נקודת אחיזה?
"ישנו עניין הערֵבים. אתה לא יכול להשאיר מאחוריך חובות, מבלי לנסות לגמור קודם בצורה רציונלית את הדברים האלה. אני לא יודע מה אעשה אחרי שאפתור את עניין הדירה. יכול להיות שיבוא כונס הנכסים, ידווח שמכר את הדירה, אבל יבקש עוד כסף. צריך לראות".
לא יכולים לפנות אותך גם מהמחסן?
"היום אני גר במחסן שכאילו שייך לדירה, אבל יש קטע משפטי שלפיו הוא לא שייך לדירה".
אז של מי הוא, באמת?
"שלי. רק הדירה ממושכנת. אם כונס הנכסים היה חושב שהמחסן שייך לדירה, הוא היה מנסה לסלק אותי גם ממנו ומוציא צו פינוי. כיוון שזה לא כך, אוכל להמשיך לגור במחסן גם כשימכרו את הדירה".
ועד שהכל יסתדר, מה הכי קשה במגורים במחסן?
"בקיץ יש לחות נוראה. זה מחסן בלי חלונות".
כשנכנסתי שמתי לב שהאוויר מחניק וטחוב במיוחד.
"נכון. בחורף יש חום טבעי של הבנאדם, אבל בלילה צריך לאוורר את המחסן כדי שתהיה תחלופה של אוויר. בקיץ, בגלל שהמקום קרוב מאוד לים, יש לחות. אתה מזיע, שם מאוורר אבל זה לא מספיק, וזו מכה רצינית. יש ריח של טחב, לפעמים צריך להתקלח פעמיים ביום. יש אנשים שלא היו מסוגלים לגור במחסן הזה, הרי הוא כמו צינוק, יותר קטן אפילו מתא בבית סוהר. הגודל הוא 2.5 על 2.5, שתפוסים על ידי מיטה, מדפים ושולחן. קשה גם לעבוד שם על המחשב. בדרך כלל עבודה רגילה מול מחשב נעשית בישיבה על כיסא בגובה מסוים. במחסן אין כיסא כזה, יש רק מיטה. אז או שאתה שוכב במיטה ועובד, או שאתה יושב מול המחשב כשהרגליים בזווית מאומצת ומעייפת. המחסן הזה גם קולט רעשים. היתה תקופה שהייתי שומע שכן בוגד באשתו, מדבר בטלפון עם הפילגש שלו, עד שהוא הבין שמישהו נמצא במחסן".
בחיים כאלה בטח צוברים תובנות בקילו. על מה אתה חשבת?
"אתה מתחיל להעריך את האסלה, את המקרר, מעריך אפילו דירה קטנה שגרת בה. אתה מעריך מקלחת ואוכל פשוט. היום כשאני רואה ברחוב מישהו זורק אוכל, פשוט כואב לי. לגבי תובנות, בזמן הפנוי אני גם קורא, לומד, הולך לספרייה ולבית המשפט. אתה רואה שם דברים שאנשים במדינה לא מכירים. אתה רואה עצורים, דיונים משפטיים, רואה איך המדינה מתנהלת. הרבה פעמים אתה נתקל בהפרות חוק מצד בתי המשפט עצמם. יש למשל עצירים שמובלים באזיקים המחוברים לעציר אחר, וזה בניגוד לחוק. מעבירים אותם בין האולמות, ואתה רואה שכולם שמים פס על זכויות אדם".
העתיד, מבחינתו של הלמו, מעורפל ביותר. "אני באמת לא יודע", הוא עונה כשאני שואל אותו מתי לדעתו ייחלץ מהמצב הנוכחי ויפסיק לגור במחסן.
ומה עם חתונה?
"בוא נגיד שזה לא נמצא כרגע באג'נדה שלי".
בכנות, כמה אחוזים מהמצב שנקלעת אליו הם באשמתך?
"מאה אחוז. אני לא מתחמק מאחריות".
התשובה קצת מפתיעה, כי קודם היו לך בין השורות טענות כלפי המוסדות השונים.
"לא, הסברתי לך רק איך מגיעים למצב הזה, כשאין לך מקורות תעסוקה. מצד שני, הייתי חושב שמשהו איתי לא בסדר, אם הייתי האדם היחיד במדינה שלא מוצא עבודה כבר כמה שנים. אבל אני לא היחיד. יש אזרחים במדינה הזו שהתייאשו כבר מלחפש עבודה, ואתה לא שומע עליהם. הם לוקחים קצבאות מביטוח לאומי, וגם זה לא מספיק כי יש להם כמה ילדים. אי אפשר להטיל את כל האשמה על האזרח".
אבל הרגע הטלת את כל האשמה על עצמך.
"כן. במקרה שלי – האחריות עלי".
לא מביך אותך להתראיין ככה ולספר הכל?
"לא, כבר הפסקתי להיות מובך. אף פעם לא התביישתי, אני מאמין בשקיפות. יש אנשים שלא נוח להם כשמפרסמים שהם נעצרו, שהם עניים או כל דבר אחר. לי אין בעיה כזו. מי שיש לו מחשבות על אנשים כמוני - יכול לדחוף את הדעה שלו למקום שממנו היא באה. אם הייתי ממלא תפקיד רגיש או עובד במקום מסוים, אולי החשיפה הזו היתה מפריעה לי, אבל היום אין לי בעיה איתה".
הכתבה פורסמה במוסף דיוקן בעיתון מקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
