החיים יפים?
איך ייתכן שעולם הבלוגים מלא בכל-כך הרבה חרדות ושברוני לב, ובפליקר כולם מחייכים כל הזמן?
אלא שמדובר בשני סיפורים שונים לגמרי. בבלוגים האישיים, גם באלה שהכותב בהם מוכר ומזוהה, נכתב סיפור רגיש של כאבים וחששות, כיעור ומיאוס בצד שברירי יופי ונצחונות קטנים. האנשים בבלוגים מתאהבים חטופות, רק כדי ליפול לשברוני לב ארוכים. הם בודדים, הם חסרי ביטחון, הם חרדים לגופם, לשפיותם, לעתידם. בבלוגספירה הישראלית, שהקול הדומיננטי בה הוא קול נשי, ניתן תמיד ביטוי לאפלה הזו של החיים. לא פלא שהבלוג המוביל בישראבלוג, אתר הבלוגים הגדול בישראל, נקרא "לגמרי לבד".
בפליקרים, לעומת זאת, נפרש עולם אחר לגמרי. כאן כולם נהנים. החיוך הוא המאפיין העיקרי של החווייה האנושית, כפי שהיא מתועדת בתמונות דיגיטליות. המאפיין השני הוא היופי. המשוטט באתרים הללו רואה אנשים יפים מחייכים אל המצלמה במקומות יפים. לפעמים האנשים אינם כה יפים, אבל הם מחייכים. לפעמים אין אנשים בתמונה, אלא רק מקומות יפים. ובכל מקרה, זה עולם אחר מזה של הבלוגים. עולם טוב יותר, למביט מבחוץ.
ההבדל בין שני העולמות מוזר, אם מסתכלים על הפן האינטרנטי בלבד של שתי התופעות. בשני המקרים אנשים מביאים חלקים מתוך חייהם למקום בו אנשים אחרים יכולים לראות אותם, להגיב עליהם. הטפח שנחשף בכל פוסט או תמונה אמור למשוך אליך את האנשים הנכונים, מהם תקבל תמיכה והבנה, או סקס, או הערצה, או מה שאתה צריך עכשיו יותר. גם האנשים שנמצאים במקומות האלה נוטים להיות בערך אותם האנשים, פעם אחת מאושרים בחברת אנשים אחרים, ופעם אחת נורא לבד.
אלא שהפעילויות באינטרנט אינן נטועות בתוך חלל ריק וחדש. אנחנו איננו מגיעים לאינטרנט כלוח חלק. אפילו שזו הפעם הראשונה שבה אנחנו נתקלים במדיום המאפשר לנו לחלוק תמונות עם העולם כולו, אפילו שזו הפעם הראשונה בה אנחנו רואים אפשרות לחלוק כתיבה אינטימית עם זרים, אנחנו כבר באים מוכנים. בדברים החדשים כל-כך האלה אנחנו מתנהגים כאילו היו המשכים ישירים של חוויות ישנות, שדרוגים של המוכר.
הבלוג הוא ההמשך של היומן. ביומן אני כותב לעצמי את כל מה שלא הצלחתי לבטא באוזני אנשים אחרים. כאן מוכמנים הסודות, לכאן הולכים כשכל השאר אינו מאפשר אלא שתיקה. היומן האישי כמעט מבקש מאיתנו לבוא אליו כשרע לנו. לכאן נמלט הכאב כשאין לו לאן ללכת. הבלוג כמו ממשיך את המסורת היומנית, מזמין אליו את הרגעים החשוכים, שאיש במקום אחר אינו רוצה לשמוע.
הפליקרים, לעומת זאת, ממשיכים את אלבום התמונות המשפחתי. כאן תמיד חייכו כולם, בטיולים משפחתיים, בבר-מצווה, בארוחות חברים. זו החזית שאדם מציג בפני אנשים אחרים כדי כשאלה יוכלו להיווכח באושר בו הוא אוחז, בבריאותו הגופנית והנפשית, בהישגיו ובמסעותיו. כאן אין מקום לכיעור. הכיעור מקומו במחסן, ביומן, בבלוג.
ומוזר כמה אחיזה יש למסורות האלה עלינו, שאדם יכול לחשוף את כאב הנפש שלו בבלוג, קליק אחד משם, אותו אדם מחייך תמיד, כאילו אין לו אפילו צרה אחת בעולם.
עדכון אחרון : 15/9/2005 17:00
נא להמתין לטעינת התגובות
