כלכלה NRG - מתנתקים מהמכונות

ראשי > כלכלה > רכב

מתנתקים מהמכונות

רובר לא פשטה את הרגל השבוע * זה קרה כבר לפני 5 שנים, ומאז היא היתה "המת-החי" של תעשיית הרכב * השאלה היא האם הפעם זה סופי, או שיש לחברה עוד סיכוי לשרוד - ומה לגבי הלקוחות בישראל?

דפדף בכלכלה

גיל מלמד
13/4/2005 16:20

היום זה נשמע קצת מגוחך, אבל עד שנת 2000 נשמעו בענף הרכב הישראלי ספקולציות שונות בנוגע לאיחוד אפשרי בין מערכי התפעול של קמור רכב, יבואנית ב.מ.וו, לבין אלה של חברת המזרח, יבואנית רובר ו לנד-רובר. באותה תקופה נראה היה ששני היבואנים, שמייצגים למעשה אותו יצרן (ב.מ.וו), ומייבאים מעט מכוניות כל אחד, יכולים לצמצם כך את העלויות שלהם, ומי יודע, אולי אפילו כדאי לחברות להתאחד.

רובר של אותה תקופה נראתה בעלת פוטנציאל עצום: ה-75, מכונית מודרנית שפותחה על-ידי ב.מ.וו, סימלה עתיד מזהיר ליצרן הבריטי, וידיעות ראשונות אודות "ריינג'-רובר" העתידי נשמעו מבטיחות ביותר. אמנם דגמי ה-200 וה-400, שזכו

לשמות חדשים- 25 ו-45 - התבססו על דור קודם של הונדה "סיוויק" ומבחינה טכנולוגית כבר נשקו לשנתם ה-10, וגם שוק היד השנייה שלהן בישראל לא היה מזהיר, אבל ה-75 סימלה עידן חדש, ולב.מ.וו היה הרבה כסף בחשבון הבנק.

פשיטת הרגל, והנפילה הגדולה של רובר בעולם וגם בארץ, התרחשו למעשה כבר לפני 5 שנים: בסוף הרבעון הראשון של 2000 נמאס לבעלי המניות של ב.מ.וו לשרוף מיליארדי דולרים ברובר מבלי לראות אור בקצה המנהרה. הם פיטרו את המנכ"ל שלהם ברנד פישטסרידר שהכניס אותם לרובר, ואת הסמנכ"ל שלהם וולפגנג ריטצלה שדווקא התנגד מהרגע הראשון להרפתקה הזאת, ודרשו לסגור באופן מיידי את האופרציה הבריטית.


הנפילה כבר החלה לפני 5 שנים


	שאלת 200 מיליון הליש"ט


	במאי 2000 פירקה ב.מ.וו את רובר ל-3 חברות : לנדרובר,שנמכרת ל פורד ב-3 מיליארד דולר,מיני, שנותרת בבעלות ב.מ.וו, ורובר, שנמכרת לחברת הון סיכון בשם פניקס תמורת 10 ליש"ט והבטחה לשאת בחובות. 4 המנהלים של פניקס משקיעים בסך-הכל 64 אלף ליש"ט בחברה, ומתחילים בתהליך מזורז של מכירת נכסים. במקביל הם משכו מהחברה 40 מיליון ליש"ט בצורת משכורת והטבות. ב-5 השנים הללו גם נעלמו 200 מיליון ליש"ט מקופת החברה, יחד עם חלק ניכר מקרנות הפנסיה של העובדים, נושא הנמצא עתה בחקירה. ב-5 השנים האחרונות רובר לא השיקה אף דגם חדש, למעט כל מיני שדרוגים וגרסאות ספורטיביות על בסיס דגמים קיימים. כל עסקי החלפים נמכרו לחברת קאטרפילר תמורת 100 מיליון ליש"ט, והמפעל היחיד של החברה נמכר ליזמי נדל"ן,ורובר שכרה אותו מהרוכשים. במהלך 2004 מכרה רובר את הידע ואת זכויות הייצור של הדגמים הקיימים שלה ל שנגחאי אוטומוטיב, אחד מ-3 יצרני הרכב הגדולים בסין, שנמצא בבעלות ממשלתית. לשנגחאי אוטומוטיב פעילות ענפה בתחום הרכב, ובין השאר היא שותפה של פולקסוואגן ושל ג' נרל מוטורס בייצור מכוניות בסין, וכן שותפה ובעלת מניות ב-DAT ( החברה שקמה על שרידי דייהו), ב סאנגיונג הקוריאנית וב צ' רי אוטומוביל, היצרן הסיני הראשון שמינה לעצמו זכיין בישראל. המגעים בין שנגחאי אוטומוטיב לרובר אמורים היו להניב רכישה של רובר בידי הסינים, או לכל הפחות בעלות משותפת שתייצר מכוניות בסין ובבריטניה. אלא שבדיעבד מתברר, שרובר בעצם מכרה לסינים כל מה שהם היו צריכים כדי לייצר את המכוניות בסין, ונראה שייצור מכוניות באנגליה לא מעניין אותם. כך או אחרת, לאחר שהסינים בדקו לעומק את הספרים של רובר, הם גילו שהחברה מפסידה 25-20 מיליון ליש"ט בחודש ושהחובות שלה הגיעו ל-800 מיליון ליש"ט. מאמצע חודש מרס החלו הסינים להתנער מהעיסקה, אנשי רובר פנו לממשלת בריטניה בבקשת סיוע שלא נענתה, וביום חמישי שעבר קרס המו"מ בין הצדדים, ספקי המשנה של רובר הפסיקו להעביר חלפים והפסיקו בכך את הייצור, ורובר פשטה את הרגל סופית. קריסת חברה שמעסיקה ישירות 6,100 עובדים , ועוד כ-15 אלף איש אצל ספקי המשנה, אף פעם לא נוחה לפוליטיקאים, ודאי לא כשהם נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות. הממשלה הבריטית התגייסה לסייע והבטיחה מענק של 40 מיליון ליש"ט לספקי המשנה, והלוואה בסך 6.5 מיליון ליש"ט לתשלום משכורות לעובדי החברה. עובדי רובר שבו לעבודתם ביום שני, אבל כונס הנכסים הודיע שההלוואה הממשלתית תספיק לתשלום משכורות במשך שבוע בלבד, ומכל מקום אין בינתיים כל כוונה לחדש את הייצור. לפי הערכות שונות, הסיכויים להחזיר את שנגחאי אוטומוטיב למו"מ או למכור את רובר ליצרן רכב אחר הם זעומים, כך שנכון להיום אפשר להתייחס אל רובר כאל יצרן שאינו קיים עוד.


	ובינתיים, בישראל


	ב-5 השנים שחלפו מאז שב.מ.וו זנחה את רובר, צומצם היבוא של מכוניות חדשות למינימום. ב-2002 ו-2003 יחד נמכרו בישראל רק כ-280 מכוניות מתוצרת רובר, וב-2004 נמכרו בסך-הכל 65 מכוניות של המותג. במילים אחרות, קצב המכירות של רובר ב-2004 עמד על כ-5 מכוניות בחודש, בערך מה שדלק מוטורס מכרה בכל שעה בכל יום עבודה ב-2004. מאז תחילת שיווק רובר בישראל, ב-1994, עלו על כבישינו בסך-הכל כ-6,700 מכוניות , ובהתחשב בשיעור ה"תמותה" המקובל בשוק, סביר שכיום נעות בינינו לא יותר מ-4,000 מכוניות כאלה. מאחר שלאף אדם סביר אין סיבה לקנות מכונית משומשת של יצרן שאינו קיים יותר, אלא במחיר ממש מצחיק, הרי שההפסד העיקרי של בעלי מכוניות רובר בישראל הוא, שהם עלולים להיתקע עם מכונית שקשה מאוד להיפטר ממנה. מצד שני, עיון במחירון המשומשות מגלה שלכל מכונית יש מחיר, מצחיק ככל שיהיה. יתרה מכך: מבין 43 מותגי מכוניות נוסעים הרשומים במחירון המשומשות, כרבע הם מותגים שכבר אינם מיובאים (אוטוביאנקי, אולדסמוביל, אוסטין-מוריס, ג' יאו, דייהו, לאדה, לנצ'יה, פונטיאק, פורד האמריקנית ורובר), ולכולם יש מחיר. נכון להיום, לקוחות רובר יכולים להיות רגועים מבחינת התחזוקה השוטפת של מכוניותיהם, מפני שפעילות החלפים של החברה ממילא נמכרה לחברת קאטרפילר האמריקנית, כך שלא צפוי מחסור בחלפים, וגם השירות לא צפוי להיות בעייתי. 12 מוסכי היבואן, כמו גם מוסכים מורשים אחרים, ישמחו להעניק שירות למי שישלם תמורתו. לסיכום, יחסית ליצרנים אחרים שנעלמו (ר' מסגרת), לפשיטת הרגל של רובר יש משמעות שולית בשוק הרכב הישראלי. עיקר העניין סביב רובר נובע מכך שזהו מותג מאוד מזוהה עם תעשיית הרכב הבריטית, ומכך שבכל מקרה לא נעים לראות יצרן סגור.