 |
/images/archive/gallery/105/696.jpg נוחי דנקנר, מנכל אי.די.בי אחזקות
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| נוחי דנקנר לא מבין איך זה קרה לו, איך הוא נאלץ לפרוש מהמכרז על בזק שנראה פשוט תפור עליו. אפילו אימת המתמודדים - עובדי בזק - הלכו איתו. אמיר טייג מביא רשומון מתוך חדרי הישיבות של אי.די.בי ומשרטט את הימים הקשים של נוחי דנקנר שהובילו אותו למסקנה היחידה: אי.די.בי לא תתמודד על בזק |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
אמיר טייג
22/3/2005 11:21 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום רביעי, 9 במרס, לפנות ערב, היו מסדרונות חברת ההשקעות אי.די.בי שקטים יחסית. בימים כסדרם ניתן לראות את אורות המשרד, ששוכן בקומה 43 במגדלי עזריאלי, דולקים למרחוק עד לשעות הקטנות של הלילה. לא הפעם. באותו יום רביעי שרר שקט לא אופייני במסדרונות. לאחר מעט יותר מ-6 חודשים של פעילות נלהבת, שעות ארוכות והרבה הרבה עצבים, נפלה באותו יום החלטה גורלית: אי.די.בי תפרוש ממכרז רכישת השליטה בבזק. אי.די.בי תוותר על אחת ההשקעות היוקרתיות במשק הישראלי, אי.די.בי לא תישא בנטל המשקולת הכבדה שדרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים, הפיל עליה.
מוקדם יותר, בשעות הצהריים באותו יום, כשבאתרי האינטרנט כבר התנוססו הכותרות על הפרישה, כינס נוחי דנקנר את הצוות המורחב שעסק במכרז בזק. "אנחנו היינו זוכים במכרז, אין לי ספק בכך", אמר . "גם עכשיו, אם נסכים לתנאים החדשים של שטרום, אפשר ללחוץ על כפתור ולרכוש את בזק. אבל זה לא הולך לקרות", פסק דנקנר. מצד אחד הוא היה נחרץ, כי הפרישה ממכרז בזק סופית, אך מנגד ניתן היה להבין כי עדיין לא נטרל לגמרי את הכפתור התיאורטי, שלחיצה עליו תחזיר את אי.די.בי לתמונה.
יותר מאוחר יאמר דנקנר לצוות המנהלים שעבדו בצמוד עליו, עמי אראל, ליאור חנס וחיים גבריאלי: "הדרך שעברה אי.די.בי היא דוגמה מצוינת לתהליך קבלת החלטות
בריא בארגון. למרות שמאוד רצינו את בזק, הנסיבות השתנו. עכשיו רק כרטיס כניסה למכרז יגרום לנו הפסד של כ-100 מיליון דולר. בתנאים כאלה נוותר על בזק ונחפש השקעות אחרות". מבחינתו , ההחלטה לפרוש ממכרז בזק היתה אחד מהמבחנים המהותיים ביותר שניצב מולו ומול הנהלתו, מאז שנטל את השליטה בקונצרן לפני כמעט שנתיים.
דנקנר התעודד, כי האמין שאי.די.בי עמדה בהצלחה במבחן זה, אבל מצד שני קשה היה לו שלא להרגיש מאוכזב, שכן בעיני רוחו בזק כבר הצטרפה לקבוצת אי.די.בי ברגע שבו החליט להשתתף במכרז. מאוכזב - כי כעת יצטרך לוותר על אחת ההשקעות המתאימות ביותר לאי.די.בי שיש למשק הישראלי להציע; מאוכזב מהרגולטור, שנתן לו להאמין לכל אורך תקופת המכרז כי המחלוקות ביניהם ניתנות לגישור.
השתתפותה של אי.די.בי במכרז מכירת השליטה בבזק היתה כמעט עניין מובן מאליו. לפני כשנה, כאשר התחילו צעדי ההפרטה של רשות החברות הממשלתיות, הגוף המרכז את המכירה מטעם המדינה, היה ברור לכל שאי.די.בי תהיה חלק מהמשחק. עם קופת מזומנים של יותר מ-2 מיליארד שקל (שתפחה בינתיים ל-4 מיליארד שקל), עם שאפתנות אין קץ של בעל שליטה טרי, עם רצון עז להוכיח כי הנהלת אי.די.בי החדשה יודעת לבצע השקעות טובות ועם צוות מנהלים שכבר ניהל בעבר את בזק - העיסקה היתה תפורה בדיוק למידות החברה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
השתתפותה של אי.די.בי במכרז מכירת השליטה בבזק היתה כמעט עניין מובן מאליו
|
|
|
 |
|
 |
|
ירושה תקשורתית
|
|
|
 |
|
|
|
אבל לא הכל היה פשוט כל-כך. דנקנר קיבל בירושה מהבעלים הקודמים של הקונצרן, משפחת רקנאטי, כמה השקעות - לא כולן מזהירות - בתחום התקשורת. באמצעות אלרון ודיסקונט השקעות, חברות-בנות של אי.די.בי, הוא מחזיק בשליטה המלאה ב נטוויז'ן - חברת אספקת שירותי אינטרנט מהגדולות בישראל - הנאבקת בהון העצמי השלילי שלה; באמצעות כלל תעשיות, מחזיקה אי.די.בי בשליטה בברק 013, הנמצאת בקשיים קיומיים בגלל חוב כבד; גלובקול, חברה קטנה יחסית העוסקת בשירותי תקשורת לעסקים, מוחזקת בידי דסק"ש, ומניבה לאי.די.בי רק הפסדים בשנים האחרונות; ומניות מיעוט במד 1 (גם דרך כלל תעשיות), המפעילה רשת סיבים אופטיים בישראל.
אחרונה חביבה היא סלקום, בה מחזיקה דסק"ש 25%. לכאורה , סלקום היא השקעה מצוינת, שתואמת את תדמיתו של דנקנר ומייצרת מזומנים כמו פרה חולבת. אך מבנה הבעלות בסלקום טומן בעיה קשה עבורו: את מרב המניות בחברה (70%) מחזיקים במשותף שני גופים המסוכסכים ביניהם: חברת התקשורת האמריקנית בל-סאות' ומשפחת ספרא מברזיל. דנקנר מחזיק בידו השקעה הנאמדת בכ-450 מיליון דולר, אך ללא שום יכולת שליטה בעסקי החברה, וחמור מכך, בלי היכולת לתרגם את רווחי החברה השופעים לדיווידנד נאה לבעלי המניות.
כל החברות האמורות פועלות בתחרות קשה מול בזק וחברות-הבנות שלה. צירופה של בזק לקונצרן היה בלתי אפשרי מבחינת הממונה על הגבלים עסקיים, אלא אם הוא ייפטר מאחזקות התקשורת שלו. את זאת דנקנר ידע עוד לפני שהחליט לקחת חלק במכרז על בזק, אך ראה בכך דווקא הזדמנות עסקית. הרציונל העסקי שעמד מאחורי החלטתו להיכנס למכרז בזק היה שרכישת השליטה תגרום למעשה להחלפת השקעה בשווי 450 מיליון דולר ללא שליטה (סלקום) - בהשקעה של 650-600 מיליון דולר, הכוללת שליטה (בזק). " אנו מאמינים ביכולת הניהול של עצמנו, ולפיכך גורם השליטה חשוב לנו", אמר דנקנר בהזדמנויות רבות.
באי.די.בי רצו את בזק. בתוכניות המגירה של החברה, הוזכרה אפשרות סבירה כי לאחר רכישת 30% ממניות בזק, היא תפעל להגדלת האחזקות, אם באמצעות רכישת מניות נוספות בשוק, אם באמצעות רכישת חלק מהמניות של גד זאבי, המוחזקות בידי הבנקים, ואם באמצעות מימוש מוקדם של האופציה ל-10.7% ממניות בזק אשר תינתן לזוכה במכרז.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
באי.די.בי רצו את בזק
|
|
|
|
|
|
|
כמה שנים כדי למכור את סלקום?
|
|
|
|
|
|
|
בפגישה שנערכה בין שטרום לדנקנר בספטמבר, הסכימו שני הצדדים כי דנקנר יצטרך למכור את אחזקותיו בכל חברות התקשורת המתחרות בבזק שבבעלותו. השאלה הפתוחה היחידה היתה לגבי לוחות הזמנים. שני הצדדים הבינו כי הבעיה העיקרית תהיה למכור את סלקום. "כמה שנים אתה רוצה כדי למכור את סלקום? ", שאל שטרום. "5", היתה התשובה. שטרום הבהיר כי תקופה של 3 שנים נראית לו יותר הגיונית. דנקנר יצא מהפגישה אופטימי, שכן גישתו של הממונה היתה חיובית. למרות שלא היתה זו הסכמה מחייבת, מבחינת דנקנר הדבר היווה אור ירוק להשתתפותו במכרז.
באי.די.בי האמינו, ועדיין מאמינים, כי תסבוכת השליטה בסלקום תגיע לפתרון תוך 3 שנים. בגלל שלאי.די.בי עומדת הזכות להצטרף לכל מכירה שיבצעו בעלי השליטה בסלקום, יצא דנקנר מנקודת הנחה כי יוכל לממש את אחזקותיו בסלקום, בדרך זו או אחרת, במהלך תקופה זו. דבר אחד היה לו חשוב יותר מכל: להימנע ממצב שבו יידרש למכור אחזקה גדולה זו כשהוא בגבו לקיר. לא היה אכפת לו שיינטלו ממנו כל הסמכויות המעטות שיש לו בסלקום, כמו למנות דירקטורים, אך הוא רצה מספיק זמן כדי לצאת מהשקעה גדולה זו ללא התפשרות ניכרת במחיר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שטרום: "כמה שנים אתה רוצה כדי למכור את סלקום?"
|
|
|
|
|
|
|
שותפים פוטנציאליים
|
|
|
|
|
|
|
בדצמבר התקבל באי.די.בי המכתב הרשמי ראשון משטרום. גם במכתב זה לא נקבעו לוחות זמנים קשוחים, אך בדומה להלך הדברים בפגישה בספטמבר, שטרום היה חיובי לגבי השתתפות אי.די.בי במכרז והבהיר לדנקנר, הפעם בכתב, כי ניתן לגשר על כל המחלוקות.
חודש וחצי לפני כן, הגישה אי.די.בי את מסמכי ההשתתפות במכרז בזק. עם קבלת המכתב משטרום בדצמבר, הבין דנקנר כי הדרך פתוחה בפניו, ואז החלו גישושים הדדיים של מתמודדים אחרים ושלו לגבי שיתופיפעולה. הוא דיבר עם כולם: עם קרן אייפקס, עם חיים סבן, עם בני אלג'ם ועם דוד עזריאלי. עם אייפקס וסבן אף הגיע לשלבים מתקדמים יחסית של מגעים, כשהם הציעו לו 40% מקבוצת השליטה, ושסבן ואייפקס יקבלו כל אחד 30%. דנקנר לא הסכים, גם כאשר הובטח לו כי יקבל 50% מזכויות ההצבעה. הוא עמד על כך שהשליטה המלאה תהיה בידי אי.די.בי, שהיא תוביל.
קבוצת אייפקס-סבן לא הסכימה, גם אלג'ם ועזריאלי לא הסכימו. דנקנר נפרד מהם כידידים.
במהלך פברואר הגיע דנקנר לעמק השווה עם קרן מרקסטון ועם קרן פרובידנס. שתי הקרנות, שאופק ההשקעה שלהן קצר יחסית, שמחו לרכוב על גבה של חברת השקעות מקומית גדולה, המחויבת לשוק הישראלי ורואה בבזק השקעה ארוכת טווח. התאים להם להשביח יחד את ההשקעה ולצאת ממנה תוך תקופה קצרה יחסית, בידיעה שהשותפה העיקרית שלהם, אי.די.בי, מתכננת להישאר בבזק שנים רבות ואולי אף לרכוש מהם מניות בעתיד.
בהסכם שהיה אמור להיחתם בין הצדדים, סוכם כי אי.די.בי תחזיק ב-60%-54% מגרעין השליטה בבזק, מרקסטון תחזיק ב-20%-18% ופרובידנס ב-20%-15%. כמו כן, הסכימו הצדדים כי לאי.די.בי תינתן הזכות להוסיף את חברת הביטוח האיטלקית ג'נרלי כמשקיע פיננסי נוסף, אשר יחזיק עד 10% מהקבוצה . הצדדים אף הגיעו להסכם לגבי מנגנון קביעת מחיר הרכישה. הסמכות לקבוע את המחיר ניתנה לדנקנר לבדו, אך כל גוף יוכל לפרוש מהקבוצה או להקטין את אחזקותיו, אם לא יסכים להשקעה במחיר הגבוה ממחיר המקסימום שנקבע מראש. מנגנון זה התאפשר, רק מאחר שאי.די.בי היתה מוכנה לשאת לבדה בכל עלות הרכישה.
במקביל למשא-ומתן עם שותפים פוטנציאליים, הגיעה אי.די.בי להסכמה עם עובדי בזק, שלפיה הם למעשה המנהלים האמיתיים של החברה. העובדה שדנקנר הוא ישראלי ושיתוף-הפעולה שלו עם עו"ד רם כספי, אשר ייצג את עובדי בזק עד לא מכבר, עזרו לו להגיע ראשון להסכם עמם. הם העדיפו אותו באופן ברור על המשקיעים הזרים שהתמודדו מולו. אי.די.בי סיכמה עם העובדים, כי כל מהלך של הפחתת הון - כלומר הוצאת כסף מסעיף ההון העצמי לסעיף הרווחים הניתנים לחלוקה - ייעשה בהסכמה. הפחתת הון מסוג זה מאפשרת לבעל השליטה החדש לחלק לעצמו דיווידנד שמן כבר לאחר הרכישה ולהחזיר לעצמו חלק גדול מההשקעה.
גם במקרה זה, הכסף הרב בקופת אי.די.בי, לצד ההחלטה להחזיק בבזק לאורך זמן, איפשרו לדנקנר לוותר על הפחתת ההון ולהיענות לדרישת העובדים לשמור על חוסנה הפיננסי של בזק. בעוד יתר הקבוצות חולמות על דיווידנדים של כמעט 4.5 מיליארד שקל בשנתיים הקרובות, אי.די.בי היתה מסתפקת ב-1.5 מיליארד שקל מתוך הרווחים שנצברו ב-2004 וב-2005, ולא מתוך ההון העצמי. מקורבים להפרטה יודעים לספר כי מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, אייל גבאי, לא אהב את הסיכום של אי.די.בי עם העובדים, שכן הסכם זה יצר רף גבוה יחסית עבור שאר המתמודדים, שביקשו להגיע להסדר נוח יותר, שיאפשר להם הפחתת הון.
ההסכם עם העובדים חיזק עוד יותר את עמדת הכוח של אי.די.בי במכרז, עמדה שיצרה בקרב המתמודדים האחרים תחושה כי המכרז תפור למידותיה של הקבוצה. המתחרים הבינו כי הסיכוי היחיד עבורם לזכות בבזק יהיה אם אי.די.בי תפרוש ביוזמתה. הם ידעו כי עקב אכילס של הקבוצה הוא אחזקותיה הצולבות בתחום התקשורת, ולפיכך מיקדו את מאמציהם בלחצים על הממונה על ההגבלים העסקיים. בהקשר זה, פורסם לפני שבועות מספר כי אחת הקבוצות המובילות אף שקלה לפנות לבג"ץ נגד החלטת שטרום המתגבשת לאפשר לאי.די.בי שנתיים עד למכירת סלקום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
התוצאות הכספיות של בזק לשנת 2004
|
|
|
|
|
|
|
תפנית בדרישות
|
|
|
|
|
|
|
ברור שאי-אפשר לדעת אם הלחץ השפיע על החלטת הממונה, אך ב-13 בפברואר קיבלה אי.די.בי מכתב נוסף משטרום, שבו הוא מרכז לראשונה את מלוא דרישותיו מדנקנר. מכתב זה סימן את התפנית ביחסים בין שני הצדדים, שכן הכיל דרישות חמורות מאוד לטעמה של אי.די.בי. "היינו בהלם", אומר אחד מיועציה של אי.די.בי. "הוא דרש מאי.די.בי למכור את כל האחזקות בגלובקול עד סגירת העיסקה ואת יתר האחזקות, מלבד סלקום, תוך 8 חודשים. לגבי סלקום, שטרום דרש כי תימכר תוך 12 חודשים בלבד. הגבלה נוספת היתה לגבי מינוי הדירקטורים. הוא דרש שעד תום מכירת האחזקות הצולבות, אי.די.בי לא תוכל למנות דירקטורים בבזק ולא תוכל לקחת חלק בניהול", מוסיף היועץ.
כאן התחיל משא-ומתן בין הצדדים, שבו נוחי דנקנר מקפיד לעמוד בעצמו בחזית מול שטרום, על-מנת להבהיר לו עד כמה העיסקה חשובה לאי.די.בי. בשיחה שהתקיימה בין צוותי העבודה, אמר דנקנר: "אין שום דרך בעולם שנסכים לרכוש את השליטה בבזק ללא היכולת לנהל את החברה ולמנות דירקטורים מטעמנו. אף גורם עסקי נורמלי - וגם לא נורמלי - לא היה מסכים למגבלה כזו".
בהמשך חלופת המכתבים הציע דנקנר מספר נוסחאות פשרה. לגבי מינוי הדירקטורים, הציע שכל עוד אי.די.בי לא מוכרת את אחזקותיה הצולבות, היא לא תוכל למנות את אנשיה לדירקטוריונים בחברות-הבנות של בזק. עוד הציע כי כל דירקטור מטעם אי.די.בי יפקיד בידי שטרום מכתב התפטרות חתום, שניתן יהיה להפעילו אם אי.די.בי תחרוג מתנאי ההסכם.
לגבי לוח הזמנים הצפוף, הציע דנקנר פתרון מקורי: הממונה יקבע לוח זמנים מקסימלי של 3 שנים, שבמהלכו אי.די.בי צריכה למכור את כל אחזקותיה בתקשורת בהדרגה - אחזקה אחת תוך 6 חודשים, השנייה תוך 12 חודשים, השלישית תוך 18 חודש, הרביעית תוך 24 חודש והאחרונה תוך 3 שנים. דנקנר הציע כי הממונה לא יקבע איזו חברה תימכר ומתי, אלא ייתן לאי.די.בי את החופש לבחור.
בצורה זו, תוכל אי.די.בי לשאת-ולתת עם רוכש פוטנציאלי ללא לחץ זמן. כדי לחזק את האינטרס שלו למכור את האחזקות במסגרת הזמן המוסכמת, הציע דנקנר כי כל אי-עמידה ביעד מכירה מסוים תגרור קנס בסך מיליוני שקלים. עוד הוא הציע כי לא יהיה מדובר בקנס חד-פעמי, אלא שכל חודש איחור יגרור עמו קנס נוסף. דנקנר היה בטוח כי בתנאים אלה הוא יצליח למכור יותר מחברה אחת כבר ב-6 החודשים שלאחר רכישת בזק.
אולם שטרום לא הסכים להתגמש. ביום ראשון, 27 בפברואר, פורסמו פרטים ראשונים בעיתונות היומית לגבי החלטתו הסופית של שטרום הממשמשת ובאה. דנקנר נזעק למשרדי הרשות בירושלים, על-מנת לנסות לשנות את ההחלטה המסתמנת. "הפגישה לא הלכה טוב", אומר בלשון המעטה עורך-דין בכיר שליווה את העיסקה. "נוחי היה מופתע מהעמדות שהתקשחו וכמעט עזב באמצע". אז הבין דנקנר כי הסיפור לא נראה טוב וכי מכרז בזק הולך ובורח לו בין האצבעות.
ביום שני נתן דנקנר לעורכי-הדין שלו, רם כספי וגיורא ארדינסט, להמשיך לנהל את המשא-ומתן. באותו לילה ישב וניסה לחשב כמה הוא צפוי להפסיד ממכירה מזורזת של אחזקות התקשורת שלו. הוא הגיע לסכום של 80 מיליון דולר. למחרת, כאשר הציג את חישוביו לבכירי אי.די.בי, היו ביניהם שטענו כי ההערכה שמרנית, וכי הסכום גבוה יותר ועומד על 130-100 מיליון דולר.
במהלך הדיון סביב היקף ההפסד המשוער, פלט מכשיר הפקס את החלטתו הסופית של שטרום. התברר כי לא רק ששטרום לא התגמש בעמדתו, הוא אף החמיר אותה. הוא אסר על נוחי דנקנר ויצחק מנור לכהן כדירקטורים בבזק, במשך כל ימי חייהם, הוא דרש שאי.די.בי תמכור את גלובקול עוד לפני סגירת העיסקה, את ברק, נטוויז'ן ומד 1 תוך 8 חודשים מהזכייה, ואת סלקום תוך 15 חודשים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נוחי דנקנר ורון לובש, מקרן ההשקעות מרקסטון
|
|
|
|
|
|
|
נוחי דנקנר הרים ידיים
|
|
|
|
|
|
|
בשלב הזה, דנקנר כבר היה כבר היה אדיש. הוא קיבל החלטה יום קודם ושיתף בה את חברו ושותפו הקרוב אבי פישר, ששהה בחו"ל. ביום רביעי בבוקר כינס דנקנר את הצוות הקרוב שעמו התייעץ במהלך התקופה האחרונה: יצחק מנור, צבי לבנת, עמי אראל, ליאור חנס, רפי ביסקר, חיים גבריאלי ורם כספי. גם יועצו הקרוב, דן טהורי, היה בתמונה. בתום הישיבה, שלא ארכה זמן רב, נפלה ההחלטה הסופית: אי.די.בי פורשת.
נוחי דנקנר, שמתגאה ביכולתו להגיע להידברות, להבנות ולפשרות עם רגולטורים - הרי כך הצליח לרכוש את השליטה באי.די.בי - הרים ידיים. במהלך הימים המכריעים העלה איש משק בכיר בפני דנקנר פתרון'ישראלי' למצב: "מה אתה כל-כך מתעקש עם שטרום? ", הוא שאל את דנקנר, "תקבל את התנאים שלו, ואחר-כך תסתדר, כבר יאריכו לכם את המועדים. מה כבר יעשו לכם אם לא תעמדו בלוח הזמנים למכירת האחזקות? ". " ככה אני לא עושה עסקים", ענה דנקנר.
לאחר מעשה, הביקורת העיקרית שמגיעה מאי.די.בי ומיועציה אינה נוגעת דווקא להחלטה זו או אחרת של שטרום, אלא בעיקר לתקווה שנטע באנשי אי.די.בי במהלך חצי השנה שבה הכינו את עצמם לרכישת בזק. דנקנר היה בטוח שבזק שלו. חוסר העקביות של שטרום, שכנראה החליט בשלב מסוים כי אינו רוצה שאי.די.בי תרחיב את דריסת רגלה במשק הישראלי, הוא שפגע בדנקנר. אחרי כל זה, דנקנר עדיין מבטיח כי הביצה המקומית, על כל תחלואיה, תישאר מגרש-הבית שלו גם בעתיד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
