 |
/images/archive/gallery/213/195.jpg
צילום המחשה  |
|
|
|
|
| עם חבילת מזומנים בכיס, יצאו כתבי מעריב לבחון את השקל. אודטה, בעז גאון, יעל גרוס, חנוך דאום, נתן זהבי, אייל לוי, ליסה פרץ וסופי שולמן מספרים מה עשו עם אלף שקל |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
כתבי מעריב
31/12/2004 9:30 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
שובר את הראש/נתן זהבי
|
|
|
 |
|
|
|
"קח 1,000 שקל , תעשה איתם מה שאתה רוצה, ותכתוב מה עשית איתם", אמר לי קול חביב בטלפון. בהתחלה חשבתי שמותחים אותי, אבל כשהגיע השליח מהעיתון ונתן לי מעטפה ובתוכה 5 שטרות וורודים עם הדיוקן של זלמן שזר והמספר 200 בפינה, הבנתי שזה רציני.
איך להיות מקורי, לעשות שימוש חכם בכסף ולצאת גדול? קשה להאמין לאילו דילמות הכניסו אותי 5 הוורודים שחיממו לי את הכיס. אם יש מקום שבו אני יכול לחשוב צלול, זה המזח בנמל תל-אביב. מול מסעדת "בויה", יום שישי אחר הצהריים, השמים אפורים, רוח קרה מקפיאה את הנשמה, שחפים מסיירים מעל קו המים, כמה שלדגים עוסקים בחיפוש אחר דגיגונים, אני מזמין על חשבון הוורודים שבכיס ויסקי ראשון ושובר את הראש מה לעשות בכסף.
להשקיע במניה ספקולטיבית? לדפוק ארוחת גורמה ולשחק אותה מבקר מסעדות? להזמין נערת ליווי, להודות לעיתון על 3 שעות מופלאות שהעניק לי, ולדווח בטור כחלחל על האושר שבקיום יחסים בלי שום מחויבות חצי דקה לאחר שנטרקת הדלת? גם אחרי הוויסקי השני לא עלה בי שום רעיון גאוני, והרוח הקרה הבריחה אותי לתוך המסעדה.
ישבו שם שרים, קבלנים, ראשי מועצות מקומיות, בעלי עסקים, סלבריטאים, הרבה מותגיסטים עם שעוני יוקרה, "פלצפונים" שהם גם מצלמה, גם מחשב, והשד יודע מה עוד. בחצי אוזן אני שומע על עיסקאות של מיליונים מכל כיוון - זה קנה מרצדס "קופה", אוטומטית, מטלית, משוריינת, במיליון וחצי; אחר רכש שני בתי-מלון של 2,000 חדרים בסכום שלא הצלחתי לקלוט, כולם זוללים ושובעים ושותים, ואני כמו אהבל גמור אחוז לבטים מה לעשות ואיך להוציא 910 שקלים (אני מושקע כבר 90 שקל ב-3 כוסות ויסקי, לא כולל תשר).
בדרך הביתה עצרתי בחנות הירקות המפוארת בבארי פינת ויצמן, ולקחתי 3 קופסאות תות שדה לחלק לזקנים בבית-האבות שבו נמצאים הוריי. יש שם זקנים שאיש לא בא לבקרם, ובכל פעם שאני נותן להם תותים או פרי אחר עם ליטוף על הראש, זה גורם להם אושר אדיר. "אלה תותים ממעריב", מלמלתי כשנתתי להם תות שדה שטוף וחתוך לשניים עם קצת סוכר עליו. "אלה תותים ממעריב", מלמלתי והרגשתי די טמבל משום מה.
מה-1,000 שקל נשארו לי 840. 90 הלכו על הוויסקי, 15 על תשר, 50 הלכו על התותים. ביום ראשון אני מנסה למצוא משהו מבריק לעשות בכסף. מול דוכן הטוטו אני מתפתה לשלוח 27 טורים בטוטו עולמי (5 משולשים ) שמחירם 67.50 שקל . "אם אזכה", אני אומר לעצמי, "אני תורם את הכסף לכמה מועדונים לבני נוער עם מוגבלויות, ויוצא גדול".
הטופס מחמם לי את הכיס, יחד עם 772.50 השקלים שנשארו. בטוטו עולמי צריך לנחש 15 תוצאות. אני עוקב אחרי המשחקים בחיל ורעדה. ב-10 המשחקים הראשונים אני מדייק. 5 האחרונים - משחק אחד לא התקיים וב-4 האחרים נפלתי בגדול. שוב נכשלתי. הקטע הזה מתחיל לעצבן אותי, וכשאני מתעצבן יש לי אחלה פתרונות.
ישבתי וחשבתי וחשבתי ושיט! ! לא מצאתי משהו שלא יגרום לי מבוכה לעשות עם הכסף. זהו. לא רוצה להשתתף במשחק. כתבתי שני צ'קים על סך 500 שקל כל אחד, צ'ק אחד שלחתי ל"יד שרה", צ'ק שני לספריית העיוורים, ותודה למעריב שעזרו לי לעזור לשני המוסדות הנכבדים האלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גרדת / חנוך דאום
|
|
|
|
|
|
|
1. אם לא היה ברור לי שאני עומד לזכות בפרס משמעותי, מינימום 50 אלף שקלים, טובין ותקילין, אולי לא הייתי קורא לאשתי. ולחבר שלי. ולאשתו. ולעוד חבר. ולצלמת של מעריב. אבל היה ברור שאזכה, ורציתי שכולם יחזו ברגע הזה. רציתי שהמדינה תחווה יחד איתי את רגע השיא.
2. ביקשתי מהאיש החביב בדוכן מפעל הפיס אשר בקניון מלחה לגרד כרטיסים של 5 שקלים. "כמה אתה רוצה", הוא שאל בשעמום. "200", עניתי לו. "כמה?", הוא שאל שוב. "200", השבתי בביטחון ושלפתי ממעטפה של "מעריב עסקים" 5 שטרות של 200 שקלים. המוכר הביט בי בתמיהה מסוימת. אפשר להבין אותו: אני מופיע אצלו אחת לשבוע ומגרד באדיקות כרטיס אחד של 5 שקלים.
גם אם אני זוכה, וזה כמובן לא קורה אף פעם, אינני מתפתה לקחת כרטיס נוסף. אני מקפיד לגרד כדי לאפשר לאלוהים להוכיח לי מדי שבוע שהוא לא סופר אותי, אבל אני מקפיד תמיד לא לעלות על סך של 5 שקלים, כדי להוכיח לעצמי שאינני בונה על נסים. הפעם ביקשתי למלא ב-1,000 שקלים . 200 כרטיסים של 5 שקלים. כ-10 מטרים של כרטסת מבטיחה.
3. לא בכל יום מעריב מחלק 1,000 שקל ומבקש ממך לבזבז להנאתך. פעם איבדתי טייפ הקלטה, וחודשיים הייתי צריך להתחנן למנהל המשק שלא יעלה אותי לשימוע אצל המו"ל. מסיבה זו השקעתי מחשבה רבה בבזבוז. חשבתי לתת לאנשים לנמק מדוע הכסף מגיע להם, ולבחור את הנימוק המשכנע, אך זה נפסל משום שזה מתנשא. היה רעיון לתת לעני אחד בשוק מחנה יהודה את כל האלפייה, אבל גם זה ירד מהפרק. זה ניצול עניים לצורכי כתבה.
נשלם חשבון טלפון, אמרה אשתי. רעיון נפלא, השבתי לה, וכבר שלחתי את הטור למערכת ("מילאתי חשבון טלפון"), אך אלה טענו שהטור חייב להיות באורך 600 מילה, וגם הרעיון הזה ירד. אחר כך חשבנו לקנות "פליימוביל" ליהודה. פליימוביל ענק של גן חיות. בסוף הוחלט כי את הפליימוביל נקנה לו בכספי הזכייה.
4. אינני נוטה לקלל. אני לא מאמין בקללות, ואם תחפשו בארכיון מעריב, תתקשו למצוא אותי ממש מקלל. למען האמת, מעולם לא עשיתי שימוש כתוב בשורש זי"נ על הטיותיו השונות. שש שנים אני כותב במעריב, ומעולם לא נפלטה לי קללה זו. אבל הפעם אין לי מנוס. יסלחו לי קוראיי הרגישים ואף ידלגו נא לפסקה הבאה, אבל אני חייב לפרוק זאת: שילכו להזדיין. כל ה"חיש-גד" שילכו להזדיין.
5. 200 כרטיסים קניתי, על כולם כתוב "נס חנוכה", ואי-אפשר לארגן איזה כרטיס זוכה? 200 כרטיסים גירדנו, אני, אשתי וזוג חברים שנוטה מאוד ללדת. 200 - לא 1, לא 2, ולא 10. 200, ומה הזכייה הגדולה ביותר? 100 שקלים! תודה באמת. 100 שקלים. מה, אני ילד בן 7 שצריך דמי חנוכה? מה 100 שקלים מה? 200 כרטיסים גירדתי, איך הפרס הכי גדול הוא 100 שקלים? יש הרבה דברים שאני יכול לסלוח עליהם (מה גם שדי נהניתי לגרד בבית-קפה 200 כרטיסים, כמנהג מקסימוב), אבל על הפליימוביל שתכננתי לקנות ליהודה עם 1,000 השקלים לא אסלח לעולם.
6. שילכו להזדיין. כל החיש-גד שילכו להזדיין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו בדרך לטורקיה / אייל לוי
|
|
|
|
|
|
|
תודה. באמת תודה לכל מי שעזר לי להגשים חלום ולראות את מנצ'סטר יונייטד בפעולה. 1,000 שקל בתקופה שיש בה כל-כך הרבה מבצעים, זה ממש מחמם את הלב. הנה מצאתי דיל. טיסה עם מלון בלונדון ב-559 דולר. עכשיו, עוד 100 דולר רכבת למנצ'סטר, הלוך-חזור. כרטיסים למשחק אין בקופה, אז 120 דולר לספסר בסמטה חשוכה. בסך-הכל, בלי שתייה, יצא לנו 779 דולר, שבשקלים זה בדיוק 3,373.
מה זה? ? אל תשאלו איך נפלו לי הפנים. שעתיים ישבתי מול הטלוויזיה, לא הצלחתי להכניס עוגיה לפה, ואז דפיקה בדלת. אני מכיר את הדפיקה העצבנית הזו, זה חייב להיות בנצי השמן, האיש האחרון על כדור הארץ שרציתי לראות, מחברי הילדות שמגיעים פעם בשבוע, תמיד עם קרמבו ביד וכתמים של טחינה על החולצה.
"פתח ערוץ 'הופ'", הוא אמר מבלי לשאול לשלומי. "יש סיום העונה של דפנה ודודידו". פתחתי , העיקר שיסתום, גם ככה אני עם כאב ראש ודיכאון קליני. רק אחרי רבע שעה של התמוגגות מביצועיו של היצור הפרוותי, הוא שם לב שאני לא מדבר. סיפרתי לו, ואז באדישות מופגנת הוא זרק לחלל החדר: "דווקא יש דילים מצוינים לטורקיה, כלום כסף". טורקיה ! איך לא חשבתי? אני מת על כדורגל טורקי. פנרבחצ'ה, גלאטסראי, בשיקטאש, אפילו פיני בלילי משחק שם. נכנסתי לאינטרנט, והנה בהזמנה מיוחדת, ממש לכבודי, ב-16 בפברואר פנרבחצ'ה מארחת באיסטנבול את סרגוסה הספרדית בגביע אירופה. שוב תודה לכל מי שהביאני עד הלום. "נוסעים לטורקיה!", צעקתי לבנצי, שהיה מרוכז בנעשה על המסך הקטן כאילו מדובר בתוצאות הבחירות באוקראינה.
הרמתי טלפון לחברת הדקה ה-90, שמתמחה בארגון דילים זולים וחמים. ענתה לי בחורה בשם ריטה, מאוד נחמדה ואדיבה. היא סיפרה שלתאריך כל-כך רחוק היא לא יכולה לנקוב במחיר מדויק, 20 דולר פלוס-מינוס. "הכי זול", ביקשתי. היא מצאה את מלון איגמה בעיר העתיקה, טיסה ל-4 לילות , מראשון עד חמישי, עם ארוחת בוקר, ב-239 דולר , כולל העברות משדה התעופה. יצא 1,044 שקלים ו-43 אגורות. בלעתי רוק, והודעתי שאני אחזור אליה. בנצי ביקש פופקורן, אז בזמן ההכנה עשיתי הערכת מצב ורצתי למחשב. חייבים לברר כמה עולה כרטיס למשחק. שום מחיר לא הופיע באתר האינטרנט הרשמי.
אין ברירה, נתקשר לטורקיה. "מועדון כדורגל פנרבחצ'ה, שלום", ענה הקול המתכתי. "לאנגלית הקש 9". הקשתי . הפקיד הקשיב בנימוס, אבל סיפר שעדיין לא יצאו כרטיסים למכירה. "כמה בערך? ", שאלתי. היתה התייעצות קלה ואז הודעה: "בסביבות 60 מיליון לירות טורקיות". המחשבון לידי עבד במהירות, 40 דולר הוא רשם על הצג. אמרתי שאני רוצה את הזול ביותר, הטורקי ענה שזה הכי זול. כששמע את האכזבה בקולי, הציע שננסה משחק ליגה, הוא הרבה יותר ידידותי לארנק. הוא נתן לי את מספר הטלפון של בילטיקס, משרד המתמחה במכירת כרטיסים לאירועי ספורט.
ובכן, ביום ראשון, 30 בינואר, מתחדשים המשחקים ביעד האטרקטיבי. באיסטנבול פנרבחצ'ה משחקת בבית נגד קייסריספור ובשיקטאש מארחת את מאלאטיספור. זיעה קרה הופיעה לי על המצח, רעד קל עבר ברגלי, ככה זה כשאני חושב על כדורגל. טלפנתי למשרד הכרטיסים, ענתה לי אודן. "הכרטיסים ייצאו רק שבוע לפני המשחק", היא התנצלה. ביקשתי שתיתן הערכה. היא אמרה שהכי זולים עולים בין 20 ל-25 מיליון , תלוי בחשיבות המשחק. מאחר שהיריבות הן קבוצות קקמאיקה, מדובר ב-20 מיליון לירות, 13 דולר, זאת אומרת 57 שקלים. נכון, אני עומד על 1,101 שקלים, כבר חריגה, אבל מבטיח שנסתדר, הרי המחיר יכול להיות גם 20 דולר פחות, כפי שריטה מהדקה ה-90 עדכנה.
סיפרתי לבנצי את כל הפרטים הנחוצים, למזלי דפנה ודודידו סיימו את חלקם האמנותי. הוא הרים שאלה וכיוון לבטן הרכה: "מה עם אוכל? ". כמעט 5 ימים בלי אוכל, אפילו לאחד שמתמחה בצום גדליה, זה קצת מסובך. שמתי לו קלטת וידיאו של "פינוקיו" והלכתי לחשוב בפינת האוכל. אחרי רבע שעה נזכרתי בתרגיל של עמי ותמי מהטיול השנתי בהולנד. יורדים עם תיק קטן לארוחת הבוקר, אחרי שגומרים חצי מזנון חופשי מכניסים לשקיות ניילון, שהכנו מראש, סנדוויצ'ים, יוגורטים, פירות וירקות. מי יגיד מילה, אנחנו ישראלים.
5 ימים בסך הכל, זה לא הכלא הטורקי, ומצדי שבנצי יאכל חצי איסטנבול, אני יכול לשנורר מדי פעם ביס. ואז נזכרתי שהטיסה ביום ראשון וגם המשחק ביום ראשון. יש סיכוי שזה יהיה בצהריים, למשל בשעה 14:00. עוד טלפון לריטה, תודה לאל שלבחורה הזו יש סבלנות. 10:40 ממריאים , שעה ו-50 דקות עד שנוחתים. זאת אומרת בלי עיכובים, ב-12:30 אנחנו באיסטנבול. שעה וחצי עד המשחק. ממש גבולי.
הודעתי לבנצי שאם זה על הקצה, לוקחים מונית על חשבונו. הוא הסכים. ככה זה כשלאבא שלך יש חברת הסעות וחצי מהחיים אתה יושב בבית ומזפזפ. לחצנו ידיים, הרמנו כוסית מים, נוסעים לראות כדורגל בטורקיה, ובאשר לחריגה - אני מבקש שתרשמו לי, מבטיח שאחזיר. מקסימום אחרי החגים. (הערה: בנצי השמן שייך לעולם הדמיון, המחירים אמיתיים וכשרים).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נעליים קונים מהר / ליסה פרץ
|
|
|
|
|
|
|
שאלת השאלות, בסופו של דבר, היא מי פה הבוס - אתה או הכסף? קחו אותי לדוגמה. בארנקי הצחיח הופקדו כ-1,000 שקל , סכום נאה ורב-פוטנציאל לכל הדעות. עמדה בפניי הברירה לאייד אותם בצורה משולחת רסן או מחושבת. האם עלה בדעתי להיטלטל בין שתי האופציות? ברור שלא. מיד בחרתי באפשרות הראשונה. שכן כמו תמיד, כשמהבהבת מולי החלטה ועליי להכריע לכאן או לכאן, הגחמות תמיד יכניעו את קול ההיגיון.
הבו לי כסף, יהיה צורתו אשר יהיה - מטבע, שטר, כרטיס אשראי, המחאה או עדר כבשים - ואקצור אותו במהירות, בתאווה ובגרנדיוזיות, כמו שרק רוצחים סדרתיים יודעים. אין לי שום בעיה לרכוש ב-1,000 שקל רק בגדים ונעליים, מהסיבה הפשוטה שאין לי שום בעיה להיות צפויה. אם תרצו, שפחה של הדימוי המפוקפק ההולך לפניי. ובינינו, מהם 1,000 שקל ? זה כסף קטן בשבילי.
אני האתי אלון של עולם השופינג, כבר שרפתי בחיי סכומים אגדיים מאלה על זוג תחתונים אחד, כשדעתי לא היתה ממש צלולה עליי. חוץ מזה, אני אוהבת אופנה, משלח ידי קשור לתחום האופנה, כל מחשבותיי כמו גם חסכונותיי מבוזבזים על אופנה, אז מדוע שלא ארכוש בגדים ונעליים כשנקרה בדרכי סכום מצודד שכזה? יהיה זה צדקני וכמעט לא מוסרי מצדי שלא לקפוץ על ההזדמנות להפוך לקלישאה של עצמי. ולא שלא ניסו למנוע ממני לעשות זאת.
מעשה השופינג, יודעת כל אישה, מזמן סוגיות מורכבות. על מה בדיוק לפוצץ את הכסף - על בגדים, נעליים או שניהם ביחד? מה עדיף-בגד בחתימת מעצב עילית, או מלתחה עשירת פריטים של רשת אופנה? לאחר סקירה מדוקדקת של השוק המקומי, החלטתי לרסס את רוב הסכום על נעליים, ואם אינשאללה יישאר עודף, ארכוש בגדים. נכון להיום, מחירי הנעליים בישראל נעים בין 350 ל-2,500 שקל , תלוי באיכות, בגזרה, בחומר ובאופן הייצור. כך שתיאורטית, מ-1,000 שקל יכולתי לחצוב כ-3 זוגות נעליים באיכות סבירה. אלא שלא זו בלבד שאני אנינה, אני גם חזירה, ולבסוף החלטתי לרכוש זוג אחד בלבד, 700 שקל אחרי קיזוז של 30%, הנחת סוף עונה.
על-פי החישוב שלי, נעליים אלה ישרתו אותי 105 יום, שלושה חודשים וחצי בקירוב, אם מדרסיי אכולי הפלטפוס לא יחריבו אותן קודם. חלקו את ה-700 שקל ב-105 יום , ותקבלו את הסכום: 6.66 שקלים ליום. מי אמר שלא משתלם לעשות עסקים עם השטן? כמו אוכל, גם כסף הוא תחום רווי רגשות אשם. בין אם תצבור אותו או תפזר אותו, החרטה כבר תהלום בך. בעתות פיננסיות קודרות שעוברות עליי כעת, אינני מהרהרת ככה סתם ב-1,000 שקל , לא כל שכן באפשרות לחלץ אותם משבי הכספומט. מדובר בסכום עתק - שליש משכר הדירה שלי, ראבק! בשנות ה-20 המוקדמות שלי, סכום זה היה נראה לי כה מעורר אימה, כמו התל"ג של סולטנות ברוניי בערך, עד כדי כך, שפחדתי שאם אקיש 0 אחד נוסף ליד ה-"100 שקל", יד ארוכה שחורה תגיח מהחור של הכספומט, תלפות את צווארי ותשאב אותי פנימה, וכל המינוסים של עם ישראל שם יגרסו אותי עד דק.
בחלוף השנים מאז, יצא לי להתעמת תכופות עם סכומים אלה, עימותים שלמדתי לנטרל באמצעות הונאות עצמיות. כמו, למשל, לשלם באין-ספור תשלומי אשראי או שטרות של 200 שקל. משהו באדמדמות, בדקיקות הנייר שממנו הוא עשוי ובממדים הזעירים שלו - מרגיש לי בכיס כמו ממחטת אף. מה שעשוי להסביר את הקלות הבלתי נסבלת שבה פיזרתי את 5 השטרות שקיבלתי לידיי. לא תאוות הנעליים החולנית, ואף לא דיבוק הפזרנות שלי, הם שהחישו אותי לבסוף אל מפתן חנות הנעליים, כי אם רגש צרוף.
הן עמדו בבדידותן בחלון הראווה, עשויות זמש בגוון ורוד, עם חרטום עגול, פפיון קטן ועקבים בגובה 9 ס"מ. האמינו לי, נעליים שאפילו מהאטמה גנדי היה חוזר בו בשבילן מנדר היחפנות שלו. די היה במבט חטוף בהן בכדי שאפרוץ בסערה אל החנות, אעמיס אותן אל תוך השקית ואנוס משם מחוסרת הכרה מרוב התרגשות. יש מי שאחרי מעשה אהבה נרגע עם סיגריה. אני מצאתי את אהבת האמת שלי ופדיתי אותה משביה, 700 שקל סכום הכופר. רק עוד סיבוב קניות קטן, יוכל לדומם לי את האדרנלין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השקעה של שונאת סיכון/ סופי שולמן
|
|
|
|
|
|
|
אני לא אוהבת להמר. זה ממש לא האופי שלי. גם כשאני מגיעה ללאס וגאס, תוך דקות אני מוצאת את עצמי בחבורה של סבתות נפוחות שיער ועתירות תכשיטים, שמתיישבות מול אחת ממכונות המזל ולוחצות באדיקות, אך גם באדישות מסוימת, על כפתור המזל. האווירה, הדרינקים וצלצול המטבעות הזורמים מהמכונה הזוכה, גם אם זה בא ממכונה של מישהו אחר, הם האחראים לעיקר ההנאה שלי, אך ברגע שאני זוכה במשהו שהוא יותר מ-10 דולר - אני רצה לפרוט את הזכייה למזומנים.
הפעם לא הייתי צריכה להרחיק עד לאס וגאס ולהמר - הכסף פשוט נפל עליי בזכות החלטת המערכת להעניק לי 1,000 שקל . סתם ככה. רק כדי לראות מה אני יכולה לעשות איתם. מיד צצו בראשי הרבה רעיונות מלאי אחריות אישית וציבורית - החל ביום פינוק לי ולבן זוגי בספא ובמסעדה, ועד תרומה לאחת העמותות. אבל אז נזכרתי בלאס וגאס. בישראל, כידוע, בתי-קזינו אינם חוקיים, אבל יש לנו את הבורסה. מאות מניות ואופציות מחכות שתבוא שחקנית ותיקה כמוני, ותנסה לראשונה בחייה לתעל את הידע שצברה בשנים מייסרות של לימודי מינהל עסקים וכתיבה במדור שוק ההון לרווח אישי. החלטתי להשקיע את האלף שקל שלי בבורסה.
הימים הם ימי סוף נובמבר, עיתוי שהתברר בדיעבד כמוצלח במיוחד לכניסה לשוק. יכולתי, כמובן, להצטייד בתעודת סל על מדד המעו"ף ועוד אחת על הנאסדק, כדי לפזר סיכונים. אם הייתי נוקטת אסטרטגיה סולידית כזו, היו היום בידיי 1,100 שקל - סכום בהחלט יפה, אלא שבמצבו הנוכחי של היורו, הוא לא היה מספיק אפילו לשכירת מגלש סקי אחד באלפים הצרפתיים. כיוון שסירבתי להיכנע למטבע האירופי מבריח התיירים ולוותר על גלישה במדרונות הלבנים, החלטתי להתפרע - או שניסע לסקי בעוד חודש, או שנחיה על גבינת "סקי" עד המשכורת הבאה.
סרקתי את רשימת המניות בבורסה בתל-אביב ואת רשימת המניות הישראליות בוול סטריט, והקדשתי גם כמה שעות טובות לגלישה באתרי השקעות שונים ומשונים. כדי לא להסתבך יותר מדי ולא לשלם יותר מדי עמלות, החלטתי להשקיע בכל פעם את הסכום כולו ולא לפצל אותו, כפי שהייתי עושה אם לאס וגאס היתה מחייכת אליי יותר. הגלישה הובילה אותי למניית ריט הישראלית, חברת ציוד תקשורת מקבוצת רד-בינת של האחים זיסאפל. פעם היתה זו מניה פופולרית למדי בקרב המשקיעים הישראלים, אך משבר חמור שפקד את החברה הבריח משם רבים וטובים. בימי השיטוט שלי זכתה ריט בחוזה יפה של דויטשה טלקום, והחלטתי לנסות לעשות סיבוב על ההישג העסקי הזה.
רכשתי את המניה, שנסחרת בנאסדק ב-1.86 דולר , והיא לא אכזבה. בתוך פחות משבוע היא זינקה ל-3 דולרים ויצרה לי רווח של 62%, שמיד התפיח את האלפיה שלי ל-1,620 שקל . מה שעזר לעלייה היה חוזה גדול נוסף, שעליו הודיעה החברה כעבור זמן קצר. "רווחים צריך לממש", אמרו גדולים וטובים ממני, ולכן החלטתי למכור את המניה, מה גם שבאותה תקופה צדה את עיניי מניה אחרת שנסחרת בוול סטריט. הפעם לא היה מדובר במשהו איזוטרי, אלא במניית מיינסטרים שמשקיעים ישראלים ואמריקנים רבים מחזיקים בתיקים שלהם לאורך שנים - קומברס. אלא שהפעם התיאבון גדל, ההצלחה ערפלה את החושים ואת תחושת הסיכון, והחלטתי ללכת בגדול - למה לקנות מניה כשאפשר לקנות אופציה עליה? כיוון שכך, רכשתי לי אופציית "קול" (רכש) למניות קומברס, ובעודן מגרדות בקושי את ה-22 דולר, הימרתי על כך שיגיעו ל-25 דולר תוך זמן קצר.
ב-14 בדצמבר הדבר אכן קרה, לאחר שמניית קומברס קפצה ב-14% תוך ימים ספורים, ואני, הודות לאופציות שלי, עשיתי רווח נאה של 50% - כך שכעת כבר היו ברשותי 2,431 שקל וזיק של תקווה וטירוף בעיניים. את הטירוף הזה לקחתי עוד צעד. באחד הפורומים באינטרנט ראיתי המלצות חמות על מניית בקווב. עד היום לא ברור לי מה ידעו עליה אלה שידעו, כי למעשה עד היום לא נמצאה סיבה לניתור המטאורי של 40% במניה זו ביום אחד - מ-55 סנט ל-77 סנט - בלי שהחברה הודיעה דבר. החברה בכלל לא פרסמה הודעות בחודשים האחרונים, ולנוכח ביצועיה העסקיים היה לי הרבה יותר קל להסביר ירידה מ-77 סנט ל-55 סנט , אבל. . . כמו שאמרנו, היה לי רצף פנומנלי של מזל והשלמתי עם הרווח המפתיע הזה, שבזכותו כבר היו בחשבוני 3,400 שקל.הגענו רק למחצית דצמבר, והראש שלי כבר הסתובב מרוב מניות בוול סטריט, כך שהחלטתי לקחת פסק זמן. החלטתי להתרחק מהשקעות ספקולטיביות מסוכנות. כותרות העיתונים צועקות זה חודשים ארוכים על שיאים חדשים שאליהם נוסק היורו מדי יום, וחשבתי שלאור תוכניות הסקי שלי באירופה, כדאי להיצמד ליורו, כי לאספן, קולורדו, אני כבר לא אגיע השנה. חבר לעבודה סיפר לי על אתר האינטרנט של איזי פורקס, שבו יכולים תפרנים שאפתנים כמוני להמר בסכומים נמוכים של כמה אלפי שקלים, על מאות אלפי דולרים. 3,400 השקל שצברתי בינתיים הספיקו לי כביטחון להימור על 100 אלף יורו. המתנתי במשך 5 ימים, שבמהלכם טיפס המטבע האירופי ב-0.9% מול הדולר. לכאורה מדובר בעלייה קלה, אך על 100 אלף היורו שלי הרווחתי 900 יורו - שהם 5,200 שקל לערך-שהצטרפו ל-3,400 שקל שכבר חיכו להם. 10 ימים לפני סוף דצמבר היו לי 8,600 שקל.
אבל אחרי פחות משבוע הבנתי שהשקעה במטבעות חוץ יכולה להניב תשואות מדהימות, אך רמת הסיכון הכרוכה בה ורמת חוסר הוודאות בשוק הזה הן לא בשביל אנשים כמוני. החלטתי לחזור לחוף המבטחים של מניות, הפעם אפילו מניות בתל-אביב. הטיפ החם בשוק אמר שארית מערכות היא הדבר הבא. לרוב אני לא סומכת על טיפים כאלה, אבל כשחבר טוב שלי, שביליתי עמו ביום שישי באחד הברים של תל-אביב, שיתף אותי בסוד של מניה מדהימה שסיפרו לו עליה, לא יכולתי להתאפק. ב-19 בדצמבר מיהרתי לקנות את ארית, שעד היום לא בדיוק ברור לי מה עומד מאחוריה. היא התחילה יפה וזינקה ב-40% תוך פחות משבוע, אבל ספקות ניקרו בלבי במשך כל הזמן שהכסף שלי הושקע בנייר הזה. מאחר שכאמור אני לא ממש מתה על הימורים, החלטתי למכור את החבילה שלי בארית, אך יש להודות לאותו חבר - כבר הרווחתי סכום מכובד בסך 12 אלף שקל.
כשמניות ארית היו ברשותי, שמתי לב ששוק המניות בתל-אביב חזר לזינוקים חדים, ולאור הפקיעה המתקרבת של האופציות בסוף דצמבר, החלטתי להצטייד באופציות רכש על המעו"ף. זאת היתה עסקת חיי. ביום שני, 27 בדצמבר, זינק המעו"ף ב-1.9% ל-615 נקודות - והאופציות שלי, שהימרו על כך שהמדד יגיע ל-620 נקודות עד סוף דצמבר, זינקו ב-245%. ותודה רבה ל דוד קליין, נגיד בנק ישראל, שהוריד את הריבית לשפל היסטורי של 3.7%. מובן שמכרתי כבר ביום שני - למה להתגרות במזל?
ובכן, הגעתי לישורת האחרונה עם 41 אלף שקל. כנראה אם באמת הייתי שונאת סיכון, הייתי פורשת בנקודה זו. אבל בדיוק אז התחילו החבר' ה לדבר על כך ש פארמוס ירדה חזק מדי בעקבות הכישלון בניסוי הקליני בתרופה "דקסנבינול" לטיפול בפגיעות ראש. לא הייתי בפארמוס כשכל העולם היה בנייר הזה, אז אולי הפעם הגיע גם הזמן שלי? קניתי ב-1.18 דולרים ביום שני. ביום שלישי, יום לפני סגירת הגיליון, היא קפצה ב-29%, כך שאני נפרדת מכם עם 53 אלף שקל. גם אם תורידו כ-10,000 שקל בגין מס רווחי הון ועמלות קנייה ומכירה, נשארים לי יותר מ-40 אלף שקל טובין ותקילין. בונז'ור מסייה המדריך. שלום גבינת סקי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ניו יורק ב-231 דולר / בעז גאון
|
|
|
|
|
|
|
שיגורו של עיתונאי תאב חיים, פחות או יותר, אל רחובות חג המולד של ניו-יורק סיטי, כשבכיסו האחורי משקשקים מקור והתרגשות 230 דולר ו-84 סנט שנמסרו לו כשבוע לפני כן (אגב מבטים זריזים לשני הצדדים) בקומה החמישית של בית מעריב, משול למסירת מפתח המאסטר של כל סניפי סופר-פארם לסוחר סמים באר-שבעי. שכן ניו-יורק איננה באמת עיר, אלא קופסת בונבוניירה אינטראקטיבית עם מכסה שקוף, שוקולדים נטולי צלופן, ובחלקה הפנימי מותקנים רמקולים זעירים, החוזרים שוב ושוב, ב-28 שפות, על המילה "קח".
מצד שני, ניו-יורק איננה בדיוק בנגלדש, ואי-אפשר להתקיים כאן מקטיף דו-יומי של כדורי קוקוס. זאת אומרת אפשר - כי כאן אפשר הכל - אבל אני מניח שזה יעלה הרבה יותר מ-200 דולר ו-84 סנט . ניו-יורק, רוצה לומר, היא עיר יקרה. חשבו עליה כסוג של כספומט במהופך. מה שמביא אותנו לגדולתה של ניו-יורק. ניו-יורק, שלא כמו לונדון, היא עיר המלפפת את עצמה סביב רמתו וסגנון חייו של המבקר בה. אם 230 דולר ו-84 סנט בעיניכם הם הרבה כסף, השטרות יתארכו והמטבעות יהפכו לכבדים יותר, ותמצאו את עצמכם עושים כאן לא מעט, ועוד חוזרים הביתה עם איזה דיים (10 סנט ) או שניים, שיספרו למשפחה כמה נהניתם יחד.
ארוחת בוקר ב-20 דולר בכל דיינר ניו-יורקי תחזיק אתכם עד אחרי הצהריים, בדיוק בזמן לסנדוויץ' הפסטרמה המכיל חצי פרה פרוסה וספוגה בחרדל, שיחזיק אתכם עד הבוקר ויעלה גם הוא 20 דולר, פלוס שתייה. הוסיפו לכל זה חפיסת כדורי צרבת אחת לשבוע, ואתם מסודרים ל-5 ימים . להבדיל, אם 230 דולר זה מה שאתם מוציאים בחודש על גפרורי דיקט מיובאים מבואנוס איירס, המסוגלים להדליק את הסיגר שלכם באופן שגורם לו לאפר פחות על שלט הטלוויזיה היצוק באורניום, אז סביר להניח שהכסף הנ"ל ייגמר די מהר, גם בניו-יורק. 230 דולר? אני מכיר כאן חצאי בקבוקים שעולים יותר.
הסוד, כמו בחיים, הוא להיות נאמן לדברים שמעניינים אתכם. להלן התפריט האישי שלי, המוקדש לבני המעמד הבינוני פלוס-מינוס, הרואים בניו-יורק, כמוני, חנות ספרים גדולה עם המון קפטריות מצוינות. הערת המפרסם: המתכון הנ"ל מושתת על הנחת העבודה כי הטבילה הניו-יורקית משקללת בתוכה התעלקות על בןהדוד/ אח של השכן/ ההוא המכוער מהמחזור שנסע לניו יורק וזה הזמן להתקשר עליו. או במילים אחרות, ש-230.84 הדולרים אינם כוללים לינה, שאם כן, אנחנו מדברים על ישיבה של יומיים במלון והאזנה לרדיו. כל טוב!כרטיס שבועי לרכבת התחתית: 20 דולר (מקבלים 2 נסיעות בונוס). ארוחת בוקר של פנקייקס וקנקן קפה בבית-התה ההונגרי בכניסה למלון אדיסון ברחוב 47, הזיכרון החי האחרון מברודווי של עידן "מאמא מיה" ו"בלו מן גרופ" (המחבר מוכן לשלם 230.84 דולר למי שישבור את פיקות הברכיים לשלושת החולרות שמגלמים את ה"בלו מן גרופ"): 12 דולר . בוקר של פורענות בחנות הספרים המשומשים הגדולה בניו-יורק, סטרנד, ברחוב 12 פינת ברודווי: אוסף מחזות של אלן בייטס, 4.95 דולרים ; The Shape of Things מאת ניל לביוט: 8 דולרים; דוח ועדת החקירה הממשלתית לחקר התקפות 11 בספטמבר: 10 דולרים; "מי מפחד מוירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי: 6 דולרים; אוסף הקריקטורות המלא של הניו-יורקר: 44.95 דולר.
מסע רגלי עד וושינגטון סקוור, וישיבה על אחד הספסלים אגב דפדוף ברכש החדש וסירוב לרכישת ג'וינט: בחינם. דפדוף ב ניו-יורק פוסט שמישהו שכח על הספסל: בחינם. ניגוב ידיים בספסל אחרי שהידיים נרטבו ממשהו שהיה דבוק לניו-יורק פוסט: בחינם. בקבוק מים: 2 דולרים. נסיעה ברכבת למוזיאון האמנות הסופר-מודרנית בקווינס, PS1: בחינם (כי יש לנו כרטיס שבועי! ). כניסה למוזיאון: בחינם (כי יש לנו תעודת עיתונאי! ). גולאש פלוס 4 כוסות "דיאט קולה" ב-Stage Deli בשדרה השביעית, בין הרחובות 53 ו-54: 23 דולר. הטלת שתן במסעדה: בחינם. הרהור אגב הטלת השתן על כך שאני מוציא יותר מדי על אוכל ופחות מדי על בילויים: בחינם. 2 צעיפים בגאפ (כי קר והם במבצע): 12 דולר . מהדורת חג המולד של טיים אאוט ניו-יורק: 2.99 דולרים.
צהריים של שכרון חושים מדוד בבארנז אנד נובל בכיכר קולומבוס (נכון, החנות הגדולה ברחוב 82, אבל תרשו לי לחשוד בחנות ספרים בגודל חנות של איקאה). Buy America" "Citizen Hughes: How Howard Hughes Tried to מאת מייקל דרוסנין- 15.95 דולר ;for Themselves" "The Middle Mind, or Why Americans Don ' t think מאת קרטיס ווייט- 14.95 דולר ;Heart of America" "What ' s the Matter with Kansas: How Conservatives won the מאת תומס פרנק- 24 דולר ; "I am Charlotte Simmens" מאת טום וולף- 19.95 דולר. הליכה רגלית לסנטרל פארק הסמוך, קריאה בספרים ודפדוף בטיים אאוט: בחינם. הצטננות: בחינם. נסיעה ברכבת לרחוב 116: בחינם . קפה ב סטארבקס הסמוך: 3.65 דולרים.
הליכה אל ביתו הריק עדיין, אבל שנמצא בסביבה, של כתב מעריב בעז גאון, כדי לשאול אם אפשר ללון אצלו: בחינם. מפח הנפש אחרי קבלת התשובה השלילית: בחינם. עוד קפה בסטארבקס + סנדביץ' דלוח + הרהור מה לכל הרוחות עושים עכשיו: 9.6 דולרים. ויכוח עם עובדי המקום על סגירת הסניף ב-23:00: בחינם. לילה בתחנת המשטרה: בחינם. סך-הכל: 231 דולר. חוב למעריב: 16 סנט. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
