 |
/images/archive/gallery/254/718.jpg
עטיפת הסרט matrix reloaded  |
|
|
| האחדות הבלתי נתפסת של הקיום |
|
|
|
| אלעד יערי על המלאכותיות של מושג ה"אני" ועל עשרת השלבים בדרך לגן עדן נטול גבולות: מהשלב החושי-פיזי דרך השלב האקזיסטנציאליסטי ועד השלב הסופי של מודעות-על |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם המציאות היא מכלול אינסופי בו כל חלק נמצא בהרמוניה עם כל שאר החלקים, הרי שה"אני" הוא רק עוד חלק כזה. לפיכך, מתוך ההבנה שאנו לוקים בתפיסה מקוטעת ומצומצמת של המציאות נוכל להבין גם כיצד אנו חוטאים בהבנת ה"אני" שלנו - יותר מכך, מתוך האופן שבו אנו תופסים את ה"אני" שלנו, נגזרת למעשה הצורה בה אנו חווים את המציאות. המפתח להבנת הכשל התפיסתי הזה טמון באופן החשיבה הסיבתי-מדעי על פיו אנו חווים את העולם כרצף של גורמים ואירועים נפרדים זה לזה שכביכול מובילים באופן מבודד האחד לשני.
בסופו של דבר ניתן לראות כי כל דבר שמתרחש בעולם מושפע מאינסוף דברים אחרים. מצבו של פרח ברגע נתון תלוי בזווית האור שנופלת עליו, בכלב שאולי פעם השתין עליו ובכמות הממטרים שירדו אתמול; ובאופן יותר עקיף מצבו תלוי גם בכתמים על השמש, במיליוני שנות אבולוציה, ובעוד אין ספור נתונים דומים, בייחוד כשמבינים שלכל אחד מהגורמים הללו יש רשימה אינסופית של גורמים שהובילו להתרחשותו בדיוק באופן בו התרחש. כאשר כל גורם מושפע משרשרת אירועים שלמעשה מתחילה עם לידתו של היקום עולה השאלה מדוע אנו חווים את ה"אני" שלנו בצורה מסוימת ברגע מסוים. תחת ההבנה הזאת החשיבה הסיבתית קורסת.
המדע מודע למגבלת הסיבתיות. הכישלון לנתח מצב
של פרח ברגע נתון לא נובע מהסתכלות מיסטית אלא מהסתכלות מדעית גרידא. ואכן ישנם מקרים בהם אין למדע ברירה אלא להכיר בחיבור שבין כל הדברים - כך למשל תקנות האוסרות להעביר ירקות וחיות מארץ לארץ נובעות מההכרה המדעית ששרשרת האירועים המורכבת יכולה להוליד אסון אקולוגי - ועם זאת לרוב בוחר המדע להתעלם מהלוגיקה הזאת; הוא בעצם אומר "נגיד שלא הכל קשור להכל" ואז, תוך כדי הזנחת גורמים "פחות חשובים" שמעמיסים על יכולת החישוב שלו, הוא מנסה לבחון כל אירוע או מסגרת של אירועים כמערכת בלתי תלויה. למעשה, אפילו בתוך השדה המדעי כבר קמה אופוזיציה לגישה זו והיא תיאוריית הכאוס כמובן.
הטענה היא לא שסיבתיות מקומית ומוגבלת אינה קיימת. אם לדוגמא נזרוק אבן על חלון הרי שסביר שהזכוכית תתנפץ - גם אם איננו יודעים איך ייראה כל רסיס, לאן יעוף ואיפה יהיה בעוד שנה, עדיין אנחנו מבינים את הסיבתיות החלקית, המוגבלת בזמן ובמקום. באופן דומה, אם נקלל מישהו סביר שהוא יתרגז, ייפגע או יקלל בחזרה. ברמה הזאת הסיבתיות החלקית עובדת. אבל כדי להבין באמת את כל התהליכים הנפשיים המתרחשים בנפשו של המקולל צריכה הסיבתיות להתייחס לכל הגורמים ביקום מיום תחילתו. כך כמובן גם כדי להבין את כל הסיבות שגרמו לנו לקלל אותו מלכתחילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האחד לא קיים ללא השני
|
|
|
 |
|
|
|
אלן וואטס נותן את הדוגמא הבאה: נניח שמעולם לא ראית חתול ואז יום אחד אתה מסתכל דרך חריץ צר בגדר וחתול עובר שם - ראשית תראה את הראש ואחר כך תראה את הזנב; לאחר מכן החתול יחזור ושוב תצפה באותו סדר אירועים (ראש ואז זנב). תוכל להסיק מכך שאירוע ראש גורם לאירוע זנב, אך אם תרחיב את החריץ פתאום תראה שבעצם הראש והזנב הם חתול אחד שלם. באותו אופן ייתכן וכל אותם אירועים שאנו רואים כנפרדים הם בעצם אירוע אחד גדול.
תהליך חלוקת המציאות מתחיל כבר בסמנטיקה - בנתינת שמות לדברים. נתינת שם לדבר היא למעשה יצירת גבול בין הדבר למה שאינו הדבר. אנו מחלקים את המציאות לקטגוריות של גבוה ונמוך, צעיר וזקן, יפה ומכוער, טיפש וחכם וכן הלאה, מושגים שאותם מכנה ס. סובוטקה "המושגים הקוטביים". אנו שוכחים שההפרדות והגבולות האלו אינם במציאות אלא במחשבתנו. למעשה, לשום מושג שכזה אין משמעות או קיום ללא בן זוגו - כל קו גבול הוא גם קו איחוד. הקו מסביב למעגל לא רק מגדיר את מה שבתוך תחום המעגל אלא גם את נקודת החיבור בין הפנים לחוץ - אם הקו ייעלם החללים יתאחדו. וכך אם קו ההפרדה בין המושגים "יפה" ו"מכוער" ייעלם, יאבדו שני המושגים את משמעותם ויהפכו לאחד - כי הם אינם יכולים להתקיים ללא המושג ההופכי להם.
השלב הבא הוא נתינת ערכים רגשיים לצדדים השונים של הגבולות (שהרי תמיד יש צד רצוי ולא רצוי, טוב ורע). בשלב זה אנחנו שוכחים שהגבולות הם פרי המצאתנו ומתחילים לרצות רק חצי מסוים מכל אותם זוגות מושגים קוטביים - אנחנו רוצים רק את הטוב, היפה והנעים, ושוכחים שהאחד לא קיים ללא השני. קן ווילבר, הוגה הפילוסופיה האינטגרלית, אומר ש"אנחנו מדמיינים את גן העדן כמקום בו נמצאים כל הצדדים הרצויים של הגבולות שיצרנו - ולא כמקום בו הגבולות מפסיקים להתקיים". בכך אנחנו דנים את עצמנו לאומללות - מפני שלעולם לא ניתן להשיג חצי אחד ללא השני - כי אף חצי אינו קיים ללא בן זוגו. הטוב לא קיים ללא הרע והיפה לא קיים ללא המכוער. ולכן מרדף אחר האחד יביא איתו בהכרח גם את השני.
בשלב זה כבר קשה מאוד לראות את המציאות כמות שהיא והכל עובר דרך פריזמת המושגים והדעות הקדומות שלנו. המרדף אחרי הטוב, הנעים והרצוי והבריחה מהרע והלא רצוי נהפכו למניע העיקרי בחיינו. כל מה שאנחנו רואים מתחלק לחלקים ה"טובים" מהם אנו רוצים עוד ולחלקים ה"רעים" מהם אנחנו רוצים להתרחק. את מה שלא מתאים ל"טוב" או ל"רע" אנחנו לרוב מזניחים או בכלל לא שמים לב לקיומו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ה"אני" לא בא אל העולם, הוא בא מתוך העולם
|
|
|
|
|
|
|
ואם זה לא מספיק, אז שלב החלוקה הבא הוא השלב שעל פי הבודהיזם, הטאואיזם ההינדואיזם ועוד אינספור תפיסות עולם, מבטיח לנו סבל נצחי. זהו השלב בו אנו יוצרים את מושג ה"אני" ומעבירים קו הפרדה בינו לשאר העולם. עתה, כשאנחנו מבינים את האופן הצר בו אנו נוטים לתפוס את המציאות, ייקל עלינו להבהיר את אי ההבנות הרבות הנוגעות לטענה שמושג ה"אני" הוא רק המצאה של התודעה שלנו.
המלאכותיות של מושג ה"אני" אין פירושה שאנחנו כאורגניזם או כמכלול גוף-נפש איננו קיימים, אלא שאנחנו חלק אינטגרלי מהעולם ולא גורם נפרד לחלוטין שצריך להסתדר בעולם זר ומנוכר לו. אנחנו לא באים אל העולם אלא אנחנו באים מתוך העולם. האורגניזם האנושי אמנם מורכב בהרבה מהאורגניזם של פרח - אבל אופן התפקוד שלו הוא מאוד דומה: אנחנו נוצרים בעקבות תהליך הפריה כמעט זהה ברמה ביולוגית; האיברים שלנו גדלים כתוצאה מהוראות הכתובות באותה שפה (אותו קוד גנטי); וכפי שהפרח, באופן טבעי, מגדל אבקן, כך אצלנו, באופן טבעי, צצה המחשבה שאנחנו אינדיבידואל נפרד ומיוחד. כפי שאצל הפרח הצמחת האבקן נבעה מצורך הישרדותי - כך תפישתנו את עצמנו כ"אני" נפרד נבעה מצורך הישרדותי שהתפתח ועוצב במשך מיליוני שנות אבולוציה.
בניגוד לאדם בקרב אורגניזמים פחות מפותחים דחף מוליד ישירות פעולה. לכן השלב המשמעותי ביותר בהתפתחותנו היה הניתוק בין דחף אינסטינקטיבי לבין פעולה. הרמה שאחראית לניתוק הזה היא התודעה האנושית. התודעה משמשת מעין פילטר שמצד אחד מקבל את הדחפים האינסטינקטיביים ומצד שני מייצר הוראת פעולה לגוף. באמצע היא מבצעת שקלול של הדחפים השונים על פי תפיסתה את סדר חשיבותם. בין השאר היא מחברת אותם עם זיכרונות מהעבר ותקוות לעתיד, פחדים ורצונות שונים. זוהי פעולה מאוד מורכבת שמחזקת את הסיכוי כי ההחלטות לפעולה שהתודעה תייצר ישמרו את האורגניזם בחיים. זה הוא רכיב ה"אני" כאינדיבידואל נפרד, ותודעות בהן לא היה רכיב זה נפסלו במרוץ האבולוציוני.
תהליך היווצרות מושג ה"אני" אינו אירוע נקודתי ויחיד. למעשה סיפור ההתפתחות התודעתית שלנו (של כל אחד מאתנו) הוא סיפור ההשתנות בתפישת מושג ה"אני". אינספור מחקרים מראים שאותו תהליך מתרחש אצל כל האנשים בכל היבשות ובכל התרבויות - עובדה שיכולה בפני עצמה לעורר תהיות לגבי עד כמה אנחנו אינדיבידואל יחיד ומיוחד. כולנו מתחילים מאותו שלב, אם כי חלק ממשיך רק עד שלב מסוים בעוד אחרים ממשיכים עד השלבים המתקדמים ביותר של המודעות – כאשר בשום מקרה לא ניתן לדלג על שום שלב. זמן השהייה בכל שלב התפתחותי יכול להשתנות בין פרטים שונים ובין תרבויות שונות אבל בכל מקרה חוסר מיצוי של שלב מסוים תמיד ישאיר חותם וטראומה לכל השלבים הבאים. לפעמים ניתן אפילו לבצע "קפיצות" זמניות לשלב גבוה משלנו, אבל אם הבסיס ההתפתחותי אינו מוצק דיו הרי שאיננו יכולים להישאר בשלב זה לאורך זמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דיבור על מה היא המציאות שקול לשאלה מי אני
|
|
|
|
|
|
|
כל שלב התפתחותי מכיל את השלב הקודם לו אך מתווסף בו עוד מימד המשנה אותו מבחינה איכותית. מכאן גם שבכל שלב האדם יכול להבין ולהכיל תופעות מהשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא ומשלבים קודמים אך לא תופעות משלבים מאוחרים מזה שלו. באופן כללי כיוון ההתפתחות הוא תמיד מהאגוצנטרי לאוניברסלי - גם חברות ותרבויות עוברות את אותו תהליך התפתחותי, אך לרוב קצב ההתפתחות שלהן איטי בהרבה.
מכיוון שתודעת ה"אני" התפתחה מתוך הצורך לתווך בין אינסטינקט שנובע מגירוי חיצוני לפעולה אותה יש לנקוט, הרי שבכל שלב בהתפתחות התודעה גם הגירויים הכביכול חיצוניים נחווים בצורה אחרת. למעשה עם השתנות תפיסת ה"אני" המציאות כולה נתפסת ונחווית בצורה שונה. מכאן שדיבור על מה היא המציאות שקול לשאלה מי אני בתוך אותה מציאות.
קן ווילבר ערך אינטגרציה כוללת ומקיפה של למעלה משבעים חוקרים ותיאורטיקנים שמובילים את תחום ההתפתחות התודעתית במזרח ובמערב. הוא עסק בהגות של אישים כמו פרויד, יונג, קוהלברג, קוהוט, מהלר, הברמאס, קרישנמורטי, פלוטינוס והגל. לבסוף, באופן סכמטי, הוא הציב מודל להתפתחות תודעת ה"אני". הנה הוא בתמציתיות.
שלב 1: השלב החושי-פיזי - החל מהלידה. האני מזוהה לחלוטין עם החומר, אינו יכול אפילו להפריד בין פנים לחוץ. בין בוהן לכיסא.
שלב 2: לידת ה"אני" החושי - לרוב בגיל 3-9 חודשים. שלב ההפרדה בין האני הפיזי לסביבה - הילד נושך אצבע ושמיכה וחש בהבדל. ברמה הרגשית הילד עדיין רואה את העולם כהמשך של עצמו. זהו נרקיסיזם מוחלט. ואז (חודשים 15-24) מתחילה ההפרדה הרגשית בין ה"אני" לעולם החיצון. בין אובייקט לסובייקט. זהו שלב כואב ומתסכל. אבל הפרעות בהפנמת שלב זה עלולות להוליד פסיכוזה.
שלב 3: לידת ה"אני" המושגי - הילד מתחיל לפתח תמונות מחשבתיות, מהן הוא יוצר סמלים ומהם מושגים. (למשל תמונה מחשבתית של הכלב שלו, לאחר מכן השם פלוטו שמסמל את הכלב שלו ולבסוף המושג כלב שמייצג את כל משפחת הכלבים). זו כניסה לשלב הלשוני שמביא עמו את לידת המושגים בכלל ומושג ה"אני" בפרט. כאן לראשונה ה"אני" עובר למימד המחשבה והרוח ויכול לשלוט או לדכא צרכים מעולם החומר. זהו השלב בו מתחילה ההתרחקות בין ה"אני" הביולוגי ל"אני" המושגי - ה"אני" המושגי (אנחנו כפי שאנחנו רוצים לתפוס את עצמנו) מדחיק ומסתיר חלקים מהאני הביולוגי על דחפיו וחולשותיו. התת מודע הוא מיקום הרמות השונות של השקרים, חוסר הכנות וההדחקות שמסתירות את ה"אני" האמיתי עם כל הפוטנציאל שבו (דרגות גבוהות של הדחקות כאלו יכולות להוליד נוירוזות או מקרים של אישיות גבולית).
בנוסף, בשלב זה ה"אני" מתחיל להבין שהוא אינו שולט במציאות, אבל מאחר ומישהו מוכרח לשלוט בה נולדים בשלב הזה גם ערב-רב של אלוהויות, פיות, שדים ומכשפות שכולם עסוקים סביב האגו של הילד - לכן שלב זה נקרא גם השלב המיתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק אלוהים יודע לחוות את המציאות כמכלול
|
|
|
|
|
|
|
שלב 4: שלב החוק/ שלב התפקיד - ההבנה שאנחנו לא רק גוף עם דחפים אלא גם "אני" חברתי וכי אנחנו צריכים להשתלב עם הדחפים שלנו בתפקידים ובנורמות החברתיות. זהו השלב הקונפורמיסטי הבא לספק את הצורך לשייכות. מושג ה"נורמליות" תופס מקום חשוב בתהליך הפרדת המציאות ל"טוב" ו"רע". כמו כן חל מעבר ממצב אגוצנטרי לסוציו-צנטרי. ה"אני" מזדהה עם קבוצה, דת, לאום, מדינה, גזע. בשלב זה תפיסת העולם היא עדיין מיתולוגית - אם אתה מהדת, גזע, לאום שלי - אני דואג לשלומך.
שלב 5: השלב הרציונלי בעל האגו הבוגר - שוב מרכז ה"אני" משנה מקום ומתעלה מעבר להזדהות עם החברה שלו ונהפך לאוניברסלי. זהו שלב המאפשר לדמיין מציאויות שונות; לחשוב מחשבות אודות המחשבות; ולבקר את עצמנו ואת החברה שלנו.
שלב 6: השלב האקזיסטנציאליסטי - זהו השלב האחרון שמוכר ונחקר על ידי מירב הפסיכולוגים המערביים. כאן, לראשונה, נתפסים הגוף והנפש כחוויה של האני המאוחד, אבל מצד שני ה"אני" חש שטעם את כל מה שהוצע לו עד כאן וכי אין זה מספיק. מתרחש פה אובדן של אשליות, כמו גם התפקחות מחלק גדול מהמושגים, המשמעויות והוודאויות של השלבים הקודמים – כמו למשל הבנת מוגבלות הרציונליזם או אי הוודאות לגבי משמעות קיומנו. אם לא מאמינים בקיומם של שלבים גבוהים יותר מדובר בשלב מאוד מדכא.
שלבים 7-10: שלבי מודעות ה"על" - אלו שלבים בהם ה"אני" על מחשבותיו ותחושותיו נחווה כאובייקט חיצוני, כמושג. אני לא אפרט את השלבים אלא רק אומר שהתהליך הסופי כולל רגעים של תחושת התאחדות עם הטבע, תחושת אהבה גדולה לכל ותחושת אושר שאינה נובעת מסיפוק אלא מההבנה שאין חסך. לסיום, כך על פי ווילבר, עשוי להגיע השלב הבלתי דואלי - פירוק הצמד סובייקט-אובייקט. זהו השלב שהמציאות כולה נחווית כמכלול יחיד ולא רק מובנת ככזו באופן מחשבתי. ניתן לומר, תרתי משמע, שרק אלוהים יודע מה זה אומר באמת.
כל אחד רואה וחווה את המציאות בצורה היחידה האפשרית מנקודת התצפית ומהשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. מהבחינה הזאת כל אחד תמיד צודק. ועם זאת, כדאי אולי לזכור שישנן רמות שונות של צדק - ולא שצדק אחד הוא "טוב" מהאחר אלא שהוא יותר רחב ממנו בכך שהוא מכיל אותו אבל גם מצליח לראות מעבר לו. אנשים בשלבי התפתחות מוקדמים יאמרו שרק הטוב למען השבט שלהם, או אפילו למען עצמם, הוא בעל משמעות. באותה מידה האנשים המפותחים ביותר יטענו שה"טוב" כולל גם עשייה למען החיות והצמחים - לא כי זה משתלם לנו אלא משום שתפישת ה"אנחנו" (האני) התרחבה להכיל גם אותם. וכך, במקביל, גם תפיסת המציאות לא מורכבת עוד מסיבתיות צרה שמפרקת את המציאות לגורמים נפרדים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | הזמנים חולפים אבל האמיתות נצחיות: מאמרים נבחרים שכיכבו בערוץ הניו אייג' והיכו גלים. או במילים אחרות: מאמרים ששווה לקרוא שוב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
