 |
/images/archive/gallery/910/398.jpg ג'אגלינג על החוף.
jayniebell, cc-by  |
|
|
|
|
| מה הם החיים אם לא ג'אגלינג קוגניטיבי של משימות שעיקרון היסוד שלו ברור – יש לנו יותר מה לעשות ממה שאפשר לעשות ברגע אחד, בדיוק כפי שבג'אגלינג מוטורי, ע"פ ההגדרה, ישנם יותר כדורים מידיים. עודד זהר על זן ג'אגלינג
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עודד זהר
26/3/2008 15:57 |
|
|
|
|
|
|
|
את בעז, חברי הטוב, הכרתי בגן השעשועים ברחובות בכיתה ב', במשחק גולות. לאורך השנים, על אף שבחרנו בנתיבים שונים לגמרי, המשכנו להיות חברים טובים וקרובים. בעז השיג כבר כמה מטרות בחיים. היום הוא עו"ד עצמאי מצליח בן 36, גר בפנטהאוס עם ג'קוזי ונוף, נוהג בג'יפ, שומר על כושר, רווק נאה (אני משוחד מעט).
 |
| מטקות זן בלוז |
ידעתם שאלפי שחקני המטקות המציפים את חופי ישראל הם למעשה מתרגלי זן נלהבים?
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
לפני עשר שנים בערך לימדתי אותו לעשות ג'אגלינג בכדורים, בהתחלה שלושה, אח"כ ארבעה, והבחור הצליח בזמן יחסית קצר ללהטט אפילו חמישה כדורים. כאמור, משיג מטרות. מאז אותה תקופה הוא הפסיק לג'גל. יש לו דברים יותר חשובים לעשות, באמת. אני, בכל אופן, כבר הפכתי את זה למקצוע, ומאז לימדתי כ-20 אלף מבוגרים, אבל הוא באמת היה משהו משהו.
השבוע ישבתי אצל בעז בסלון וכהרגלנו בשיחות סמי פילוסופיות אל תוך הלילה, השיחה עברה מנושא לנושא בתזזית ובאופן לא צפוי, כאשר על אף שבד"כ השורה התחתונה נוגעת רק לאהבה, קריירה או בריאות, קיים מגוון פנימי מספק כדי שלא נשתעמם. ניסיתי להסביר לו מה זה בדיוק "זן".
שאלתי את בעז אם הוא זוכר מה היה הלך הרוח שלו, מה הוא הרגיש בכל פעם שהיה עושה ג'אגלינג. הוא אמר בכנות שבסופו של דבר ההנאה היתה טמונה בהישג עצמו, באמירה לעצמו או לסביבה - "הנה, אני עושה עם חמישה כדורים!", כאשר תהליך התרגול וההתקדמות אל המטרה היה מלווה בתחושת לחץ פנימי ותזזית. "בעצם", הוא אמר, "לא נהניתי במיוחד מהג’אגלינג עצמו, אבל אתה ראית שאני יכול לעשות את זה, לא? בסופו של דבר, זה רק עניין של תרגול!".
אני נודד במחשבה. את בעז באמת לא ראיתי כמעט אף פעם מג'גל על חוף הים להנאתו. בכל זאת, יש לו דברים יותר מעניינים או חשובים לעשות, גם על החוף. באמת. לעומת זאת, אני מכיר בחור בשם נועם, שכל יום לפני השקיעה יורד לחוף הים ומשחק בשבעה כדורים. נועם הוא ג'אגלר מעולה, אבל אף פעם לא הופיע בפני קהל או עשה מזה כסף. הוא פשוט נהנה מזה כנראה, בן אדם מוזר.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/910/426.jpg
כמו בחיים. מולטיטסקינג Daniel paude, cc-by |
Daniel paude, cc-by |
כמו בחיים. מולטיטסקינג |
|
|
|
 |
|
 |
|
המטרה או הדרך?
|
|
|
 |
|
|
|
הג'אגלינג בשביל בעז הוא מטרה. בשביל נועם הוא דרך. אינני יודע אם אפשר לקבוע בוודאות מהי הגישה הנכונה כדי להיות ג'אגלר טוב, או היכן על הסקאלה בין השתיים כדאי להיות. במרוצת השנים, כאומן קרקס, הזדמן לי לפגוש כמה ג'אגלרים פנומנאליים. יש להדגיש שכולם הם אנשים חברותיים וחביבים במיוחד, אבל על אף החביבות, המוטיבים הנ"ל עדיין באים לידי ביטוי. יש כאלו עם קוצים בישבן, טכנאים מיומנים שאוהבים להראות לעצמם ולכולם שהם יכולים, שבד"כ מתפרנסים מהופעות ובצורה יפה, שיודעים להשיג מטרות. לעומתם, בקיצון השני, מצויים ג'אגלרים מופנמים, כאלו שתופסים פינה ונכנסים למעין עולם פנימי משל עצמם, שבו הזמן עומד מלכת והם ממציאים את עצמם בכל רגע מחדש. חלקם זוכים
גם לתהילה, על אף שלא בטוח שביקשו אותה בכלל.
כאשר אנחנו "מג'גלים" את שלושת הכדורים הגדולים של החיים: בריאות, קריירה ומשפחה, כל כדור הוא בעצם משימה, ואנחנו מטפלים בכולם בצורה המשכית וללא הפסקה, פעם נוגעים בזה ופעם בזה, מעצבים את תמונת עולמנו תוך כדי תנועה. גם בכל רגע נתון בחיינו, בו אפשר לצלם את תמונת המשימות העכשווית, אנחנו עסוקים בג'אגלינג קוגניטיבי של משימות מגוונות שעיקרון היסוד שלו ברור – יש לנו יותר מה לעשות ממה שאפשר לעשות ברגע אחד, בדיוק כפי שבג'אגלינג מוטורי, ע"פ ההגדרה, ישנם יותר כדורים מידיים. המוח האנושי מצטיין במולטיטסקינג, ואכן, כמשל, בני אדם הם היחידים המסוגלים לג'גל, לא קופים, לא כלבי ים ולא דולפינים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דחילק קרישנה
|
|
|
|
|
|
|
חיינו משופעים במטרות. מטרות ארוכות מועד, קצרות מועד, רוחניות או חומריות, כאלו שבחרנו וכאלו שבחרו עבורנו. גם כשאנחנו משיגים מטרה אחת, תמיד תהיה אחת אחרת במקומה. הרצון האנושי מכתיב את קיומן של מטרות, אפשר לומר. אם אין סוף למשימות והן רק הולכות ומתחלפות, מה הם החיים, אם לא הזמן העובר בין השלמת משימה אחת לאחרת?
כשאנשים מקבלים לידיהם שלושה כדורים (רגע שחזיתי בו לא מעט), בין אם הם מצליחים לג'גל ובין אם לא, קיימות תופעות לוואי בולטות, המתקיימות גם בצורות אחרות של מולטיטסקינג - החיוך נעלם, מצב הרוח הופך להיות לוחמני, הזיעה מצטברת על המצח ובהדרגה מתפתח כאב ראש דק, הכל כדי לתפוס, לתפוס, לתפוס, ואז לצעוק "יש"!
"אומללים הם אלו שהמניע לפעולתם הוא הפרי", נאמר בבהגוואד גיתא, אבל דחילק קרישנה, בכל זאת, מה אני, נזיר הודי שחי במערה בהימלאיה, שותה שלג נמס ואוכל עשבים?
בעז מחזיר אותי למציאות בשאלה: "תגיד, כל המוזרים האלו שעושים ג'אגלינג, כל הרוחניקים האלו שאתה מכיר, הם לא מתקדמים יותר לאט בעצם?" ואני כבר יודע שבעצם השאלה כבר טמונה פרדיגמה שקשה לנפץ.
"הגבול בין אומנות לאמנות הוא דק", אני מנסה להסביר ומתייאש, אבל בעז מחזיר לי בחיוך קטן ומבין. טוב, חבר ילדות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
