 |
/images/archive/gallery/863/414.jpg
Gisela Giardino, c-by  |
|
|
|
|
|
|
| אדם יכול לחיות חיים שלמים ולהיוותר בסוף חסר-כל; הוא מביט אחורה ורואה רק ריקנות. למה? כי הוא לא ידע את החיים. הוא פשוט חי אותם. גבריאל רעם על הניתוק ההרסני בין החוויה לבין השכל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל אחד חי את חייו. השאלה היא האם אנו רק חיים אותם, או גם יודעים אותם? יודעים במובן התנ"כי של חדירה למהות, של הפריה?
 |
| הקפיצה הגדולה |
|
לא יעזרו כל הסדנאות, המדיטציות, הספרים או המורים להארה - הם רק מחמירים את המצב המכני של האדם. כדי להתעורר נחוץ משהו אחר: קפיצה קוונטית של התודעה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
למה משולים חיים ללא ידיעה? לבחור המאוהב במישהי, וזו, לאחר ספקות, אי הבנות ודחיות רבות, באה אליו בשנתו ומנשקת אותו על שפתיו. היא אכן נישקה אותו, אך הוא לא נושק. זו הייתה נשיקה רק עבור צד אחד בלבד.
אם אתה לא יודע שחווית משהו - לא חווית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה נותר? רק ריקנות
|
|
|
 |
|
|
|
לחוות את שעברת - זה האספקט הצרכני. לדעת מה עברת - זהו האספקט היצירתי.
האדם יכול לצרוך את חייו, או ליצור אותם. החוויה היא אמנם חומר הגלם, אך הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם.
נגר יוצר רהיטים מחומר הגלם של עץ. טבח יוצר תבשילים מחומרי הגלם כמו בשר, ירקות, חיטה וכו'. פסל יוצר מחומרי הגלם כמו חימר, שיש או ברזל ואילו אנחנו, כבני אדם - אמורים ליצור ידיעה מחומרי הגלם של החוויה.
לרוב, כששואלים אותנו "איך היה"? אנחנו מסתפקים בציונים: "היה נהדר", "היה ככה ככה", או "לא משהו". אך כל אלה אינם מה שאירע, אלא התוויות בלבד. את התוויות אנו מספקים כשאין לנו מה להגיד.
כדי שיהיה מה לומר צריך לחלץ את האמירה מתוך
זרם ההתרחשות של החיים. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי לדעת, צריך ללכת נגד הזרם של ההתרחשות, עד למקום שממנו היא נבעה. אם האדם לא מכניס את הידיים לתוך הגוש של החוויה, חופר ודולה משם משהו עבור עצמו, החוויה עוברת והוא נותר ללא דבר.
אדם יכול לחיות חיים שלמים ולהיוותר עני מרוד; בגיל העמידה הוא מביט אחורה, יודע שקרה כל כך הרבה. ועכשיו? כלום לא נותר. רק ריקנות. אולי האנלוגיה המוצלחת ביותר לצורך העניין היא מעולם העסקים. אדם שחווה-בלא-ידיעה משול לאיש כספים שהשקיע ועשה עסקים אבל בסופו של דבר חשבון הבנק שלו נשאר כפי שהיה כשרק התחיל. הוא אמנם עבד ועבד, פגש אנשים, הביא סחורות ומכר סחורות אבל בסוף לא ראה כל רווח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החוויה חוותה אותך
|
|
|
|
|
|
|
אם שואלים מישהו איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה, ובמקום לדעת הוא מספק תירוצים כמו "אני צריך זמן לחשוב על זה" – זה סימן לכך שהוא פשוט לא היה שם כדי לדעת. הוא היה שם פיזית, אך לא תודעתית. שהרי הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו ונמצא באופן נגיש: או שאתה יודע או שאתה לא יודע.
תירוץ אחר הוא כשאנשים אומרים שהם יודעים מה קרה, רק שאין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המילים. המילים הן המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות. אם אתה מרגיש, הגוף בהכרח מוסר אותות. אם אינך מסוגל להסביר מה קרה במילים, לא חווית.
אם אינך מסוגל לתאר מה היה, סימן שהחוויה "חוותה" אותך ולא להפך: אתה היית היסוד הסביל. בדרך כלל הסיבה להיעדר הידיעה נעוצה בהזדהות של האדם עם החוויה. במקום ליצור מרחק בינו לבין מה שקרה, הוא הולך בה לאיבוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עדיף לא להרגיש
|
|
|
|
|
|
|
כשאתה חווה אתה צריך לדעת מה אתה חווה. זה נכון גם בכיוון ההפוך: כשאתה יודע אתה צריך לחוות את שאתה יודע.
בעולמנו קיימת הפרדה בין השניים. הם לא עובדים ביחד. המודעות מופנית כלפי העולם החיצון, והחוויה הפנימית שלנו מתרחשת ללא מודעות. בדרך כלל אין לנו מודעות לגבי הרגשות שלנו. הדגש על הבנה וידיעה מופנה בעיקר ללימודים ועבודה, מבלי שאנו מכניסים לשם את המימד החווייתי של הרגשות.
הדיעה הרווחת היא שהחוויה הרגשית תפריע לנו לתפקד. "מותר" לנו להרגיש ולחוות לאחר שעות העבודה, בשעות הפנאי, בעזרת תעשיית הבידור, וזאת כדי לשמש משקל-נגד מפצה לשעות העבודה והלימודים שבהן הידיעה העקרה ייבשה לנו את מיץ הישות הרגשית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואז נכנס האגו
|
|
|
|
|
|
|
לנורמה החברתית הזאת מצטרפת גם התחושה הרווחת שהמודעות פוגמת בחוויה, וצריך "לתת לדברים לקרות", בלי לשאול יותר מדי, ושללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגביה. מתייחסים לאלה שמצליחים "פשוט להיות", דהיינו, לשמוח ולרקוד ולא לחשוב הרבה - כאילו הם יודעים לחיות וליהנות, בעוד מי שחופרים יותר מדי - מקלקלים את החוויה.
אותה הפרדה קיימת גם בשיחות בין אנשים; בדרך כלל מחליפים ידיעות מתות, חסרות דינמיקה אישית ורגשית. מדברים על איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח אם תקנה מכונית זו או מכונית אחרת, ואיזה מזון משמין יותר או פחות.
אף על פי כן, החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אך בדרך כלל לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן - עם האגו. האגו נכנס כל הזמן לתמונה, גם של החוויה וגם של הידיעה, ומשתלט עליהן. לכן תוך כדי החוויה או הידיעה, יש רעש רקע חצי מודע של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי והתחרותי שלנו בעולם.
כך שאין באמת ניתוק בין המחלקות השונות שחיות בנו, השאלה היא רק האם המחלקות משוחחות זו עם זו ויוצרות תודעה, או מזינות את האגו. בגרות נפשית משמעה לנתק את הרגש והשכל מן האגו, ולחבר כל אחת מהן עם השנייה. אדם בוגר צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לגנוב את הידיעה מהחיים
|
|
|
|
|
|
|
הפרדת המודעות מן החוויה היא בעצם מתכון לשינה. הדברים קורים כמו בתוך סרט, שבו אתה סביל, כשהחלומות משתמשים בתודעה שלך ומקרינים עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה מפעיל מודעות ומחליט מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות. או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם. אך החוויה לא תינתן לך בכזו קלות: היא תילחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה. יש כאן מעין מלחמה, ובדרך כלל החוויה מנצחת, כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר וללכת לאיבוד.
לא רק האגו והנורמות החברתיות מעוניינות שנחווה מבלי לדעת. עד כמה שזה ישמע מוזר, גם לטבע אין עניין שנדע מה עובר עלינו. הטבע משתמש בנו כפי שהוא משתמש בכל החיים האורגניים.
כדי לדעת, צריך אפוא לשחות נגד הזרם של שלושה נהרות אדירים: החברה, הטבע והאגו. החיים משתמשים בנו, צורכים את האנרגיה שלנו, את הנעורים שלנו ואת כושר הביצוע שלנו, בשעה שאנו רודפים אחרי הנאה ותענוג. ובמקום שהם "יגנבו" מאיתנו את הדברים המתכלים הללו, אנו צריכים "לגנוב" מהם את הידיעה. הרי החיים האמיתיים אינם מה שקורה לנו, אלא מה שנצליח להציל על ידי מאבק עיקש, נחוש ומרדני.
החיים עוברים. יש רק תפוקה אחת שיכולה להישאר אחריהם, וזו החוכמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה".
ספרו האחרון "אאוטסיידרים ומורדים'', יצא השנה בהוצאת ידיעות אחרונות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
