 |
/images/archive/gallery/282/806.jpg רמאנה מהארשי
 |
|
|
|
|
| רמאנה מהארשי מספר את המשל על עשרת הטיפשים שהתאבלו על "אובדן" האדם העשירי שמעולם לא אבד |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
רמאנה מהארשי. תרגום: יונתן לוי
11/1/2008 9:39 |
רמאנה מהארשי. תרגום: יונתן לוי
11/1/2008 9:39 |
|
|
|
|
|
|
|
תלמיד: מכיוון שלא נוכחתי באמת שרק העצמי קיים, האם לא מוטב שאאמץ כהתאמנות רוחנית את תרגולי דבקות ויוגה או את החקירה? האם ההבנה של ההוויה המוחלטת – דהיינו, ברהמה ג'נאנה, אינה מעבר להישג ידו של אדם פשוט כמוני?
 |
| הגוף מת אך אני עדיין חי |
עומר יריב על אחד הענקים הרוחניים שידעה האנושות: רמאנה מהארשי
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
רמאנה מהרשי: ברהמה ג'נאנה אינה ידע שיש להשיגו במטרה להיות מאושר. הדבר שיש לוותר עליו היא תפיסת עולם של הבורות. העצמי שאותו אתה מחפש הוא אכן אתה עצמך. בורותך המשוערת גורמת לך סבל מיותר, כמו זה של עשרת הטיפשים שהתאבלו על "אובדן" האדם העשירי שמעולם לא אבד.
עשרת הטיפשים במשל חצו נהר וכשעלו לגדה השנייה ביקשו להבטיח שכולם הגיעו בשלום. אחד מהם החל לספור את חבריו, אבל לא כלל את עצמו בספירה. "אני רואה רק תשעה; לבטח איבדנו מישהו. מי זה?" "האם ספרת היטב?" שאל אחר והחל לספור בעצמו. אבל גם הוא ספר רק תשעה. אחד אחד ספרו העשרה אלה את אלה, וכולם פסחו על עצמם. "אנחנו תשעה" הסכימו, "אבל מי הוא זה שחסר?" כל ניסיון שעשו לגלות את האדם "החסר" כשל. "יהיה מי שיהיה", אמר הרגשני מבין הטפשים, "הוא טבע. איבדנו אותו". הוא פרץ בבכי ובעקבותיו גם שאר התשעה.
הבכי נגע ללבו של עובר אורח שראה את התשעה על גדת הנחל, והוא שאל אותם לסיבת הדבר. הם סיפרו לו מה קרה ואמרו שגם אחרי שספרו עצמם פעמים רבות לא מצאו יותר מתשעה. עובר האורח ניחש מה קרה. כדי שיבינו לבד שהם אמנם עשרה וכולם חצו את הנהר בשלום, אמר להם: "כל אחד מכם יספור את עצמו בלבד, אחד אחרי השני, ואני אתן לכם חבטה כך שתהיו בטוחים שנכללתם בספירה ורק פעם אחת בלבד. העשירי "הנעדר" ימצא". העשרה שמחו לשמע התקווה למצוא את חברם האבוד וקיבלו את הצעתו של עובר האורח.
עובר האורח המיטיב חבט בכל אחד מהעשרה בתורו, וכל אחד מהם ספר את עצמו בקול. "עשר", אמר האחרון. הם הביטו זה בזה בתדהמה ופה אחד הודו לעובר האורח שהסיר דאגה מלבם.
זה המשל. מאין הגיע האיש העשירי? האם אי פעם אבד? בכך שהבינו שהיה שם כל הזמן, האם למדו דבר מה חדש? סיבת הצער לא היתה אובדן ממשי של אחד מהם כי אם בורותם, הנחתם שמי מהם הלך לאיבוד – למרות שלא גילו מי הוא – מכיוון שספרו רק תשעה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
רמאנה מהרשי: למה להכשיל את עצמך בציפייה לכשלון? התקדם. ידיעת העצמי תגיע בקלות למחפש מסור.
כדי להבהיר זאת סיפר רמאנה את הסיפור הבא:
המלך ג'נאקה האזין לחיבור פילוסופי שהקריא מלומד הממלכה, באחד הקטעים נאמר שרוכב ששם את רגלו בארכוף של האוכף, אם יהגה בידיעת העצמי, יוכל להגיע אליה אפילו בטרם ירים את רגלו השנייה. כלומר, כך הסביר החיבור, כשהידיעה באה היא כהרף-עין. כאן עצר המלך את המלומד ודרש ממנו להוכיח את הכתוב. המלומד הודה שאינו אלא תולעת-ספרים ואינו מסוגל לחלוק ידע מעשי. ג'נאקה טען שהחיבור שקרי או מוגזם, אך המלומד לא הסכים. למרות שלא היה מסוגל לחלוק ידע מעשי, טען שאין הכתוב שקרי או מוגזם מכיוון שהכיל את דברי החכמים של ימי קדם. ג'נאקה התרגז ובהתקף זעם שלח את המלומד לכלא. את אותו העונש הטיל על כל מלומד שהציג את עצמו כחכם אך לא היה מסוגל להוכיח את דברי הכתוב.
מחשש למאסר ברחו כמה מלומדים לגלות. שניים שלושה מהם ברחו דרך יער עבות, ופגשו בחכם ושמו אשטאוואקרה [שפירושו "שמונה כיפופים", כלומר שבגופו היו שמונה נכויות] שלמרות גילו הצעיר היה בקיא בתורה. משלמד על מצבם, הציע אשטאווקרה להוכיח למלך את האמת שבכתובים וכך להביא לשחרורם של המלומדים האסורים. הם התרשמו מבטחונו העצמי ולקחוהו באפיריון למלך. למראה החכם קם המלך וברכו בכבוד רב. אז הורה אשטאווקרה למלך לשחרר את המלומדים. ג'נאקה חשב שפקודה כזו עשוי להשמיע רק מי שאכן מסוגל להשקיט את ספקותיו, ולכן שחרר את כל המלומדים ושאל את החכם אם אפשר להביא את הסוס.
החכם ייעץ למלך לא למהר, והציע שילכו יחדיו למקום מבודד. המלך על סוסו והחכם באפיריונו יצאו מהעיר אל היער. בהגיעם ליער ביקש החכם מהמלך לשלוח חזרה את פמלייתו. המלך עשה כפי שנתבקש, ובהציבו רגל בארכובת האוכף, ביקש מהחכם להוכיח את הכתוב. אך החכם ענה ושאל אם אופן עמידתם הולם יחסי מורה ותלמיד. המלך אז הבין שעליו להפגין כבוד ראוי לאשטאווקרה והתפלל לחסדו. אז פנה אליו החכם כ"ג'נאקה", מכיוון שכבר
לא היה עוד מלך ואמר לו שלפני שילמד את ידע-הברהמה, על תלמיד אמיתי למסור את עצמו ואת כל רכושו למורהו. "לו יהי", אמר המלך. "לו יהי", ענה החכם ונעלם ביער. מאותו רגע ואילך עמד ג'נאקה קפוא במקומו עם רגל אחת בארכובה והשנייה מתנודדת באוויר, כאילו היה פסל.
הזמן חלף, והאזרחים שלא ראו כל סימן לחזרת המלך, החלו לדאוג ולחפשו. הם הגיעו למקום שבו עמד ג'נאקה על מקומו, ונחרדו לגלות שאינו מודע להימצאם ואדיש לשאלותיהם. לכן החלו לחפש את אשטאווקרה, שסברו שהיה נוכל שהטיל כישוף על מלכם, ונשבעו לנקום בו. בה בעת, מתוך דאגה למלך ורצון לשרתו, השיבו אותו לעיר באפיריון. אך המלך נשאר באותו המצב.
לבסוף, כשמצאו את אשטאווקרה, שרי המלך האשימו אותו בכישוף, דרשו ממנו להסירו ולהשיב את המלך למצבו הרגיל. אשטוואקרה התייחס בבוז לדברי הבורות, וקרא בשמו של ג'נאקה, שמיד השיב לקריאתו וברכו לשלום. השרים התפלאו. אשטאווקרה אמר למלך שאנשיו מאשימים אותו בהאשמה הזדונית כאילו המיט על המלך מצב עגום, וביקש ממנו לספר את האמת. המלך שמע ושאל, "במי מדובר?" השרים הופתעו וביקשו רחמים. אז ייעץ החכם למלך לשוב ולמלא את תפקידו כרגיל, והוסיף שאת ידע-הברהמה ניתן ללמד רק לאנשים ראויים. ומכיוון שהמלך עבר בהצלחה את המבחן, עתה הוא יחלוק אותו עמו.
החכם נשאר לבד עם המלך באותו לילה, ולימד אותו את האמת המוחלטת, באמרו "ברהמן אינו דבר מה חדש או נפרד מעצמו של אדם. אין צורך במקום או בעת מיוחדים כדי לדעת אותו. לבסוף סיכם באמירה, "אתה הוא זה – [טאט טוואם אסי]". כלומר, העצמי, נצחי ואינסופי.
למחרת בבוקר גילו השרים שהמלך כינס את האסיפה ומילא כרגיל את תפקידו. בזמן האסיפה שאל אשטאווקרה את המלך, האם הובהרו ספקותיו, שאת ידע-הברהמה אכן ניתן להשיג במיידיות ובמהירות, כנזכר בכתובים, ואם אמנם כן, האם להביא את הסוס ולהוכיח זאת.
המלך, כולו ענווה, אמר, "אדוני, בשל חוסר-בשלותי פקפקתי בנכונות הכתבים. כעת אני מבין שכל אות ואות היא אמת". השרים הודו לחכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך spiritual stories by Ramana Maharshi. תרגום: יונתן לוי
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
