 |
/images/archive/gallery/854/801.jpg השד מארה מפריע לבודהא לעשות מדיטציה.
 |
|
|
|
|
|
|
| תסלחו לי אבל לחשוב על האל כנצחי זה כמעט לאנוס את המקרא. האלוהים שאיתו יעקב אבינו הולך מכות שייך יותר לפנתיאון ההודי. אביתר שולמן ממשיך להתגושש עם המונותיאיזם. פרשת שבוע בודהיסטית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נהוג לחשוב שהבודהיזם שולל את קיומם של אלים, ולפי הבנה זו בהחלט מוזר שפרשת שבוע בודהיסטית מתעניינת בטבעו של האלוהים. המחשבה שהבודהיזם הוא דת ששוללת אלים, ומטאפיזיקה בכלל, מהווה חלק גדול מסוד כוחו של הבודהיזם ומהצלחתו בעולם המערבי. הבודהיזם מצליח לחבר כך בין עולם חילוני ובין הדת, בין חיי יומיום ומשמעות, בין אמונה והיגיון. אך יש טעות בקביעה שהבודהיזם שולל את קיומם של אלים. הבודהיזם אכן שולל את קיומו של אל בורא מהותי ונצחי במובן המונותיאיסטי, אך כדת שצמחה בתרבות ההודית הוא מקבל את קיומם של אלי הפנתיאון ההודי. אלים, מבחינתו של הבודהיזם, הם סוג של יצורים בדיוק כמו שיש כלבים וחתולים. האלים מאוד יפים וחזקים, חייהם מאוד נעימים, אך גם הם טבעם חולף, הם סובלים ונאבקים, וגם הם ימשיכו להתגלגל.
אחת הדוגמאות היפות לשימוש שעושה הבודהיזם באלים מופיע בסיפור ההארה של הבודהא. הבודהא חווה חוויה רוחנית עמוקה ושלמה, העמוקה ביותר שקיימת אולי, בה הוא מרגיש שהגיע להבנה מלאה של טבעו. לא רק שהוא מבין את טבעו, הוא אף שחרר אותו מכל סוג של לכלוך או זיהום.
הוא נקי, טהור ומודע. מיד חוכך הבודהא בנפשו - האם יוכל ללמד את תורתו לבני האדם, שכן היא כה עמוקה ובני האדם כה מלאי תשוקה. הבודהא חושש שאף אחד לא יבין אותו, שאף אחד לא ירצה אפילו להבין אותו. הרי מי באמת רוצה לוותר על ההיאחזויות שלו/ה?!
בשלב זה נכנסים לתמונה אינדרה, מלך האלים, וברהמה, האל הבורא, שניים מהאלים החשובים בפנתיאון ההודי. (האל הבורא, אגב, שוב – לא במובן מונותיאיסטי, אלא הוא פשוט זה שתפקידו לברוא את רמת המציאות בה אנו חיים מתוך הרמה הקודמת והצלולה יותר. הוא עושה זאת בכל פעם שהעולם נוצר, שכן העולם נמצא במעגלים של היווצרות והכחדה.) ברהמה ואינדרה מפצירים בבודהא ללמד את תורתו יקרת הערך, שכן אחרת היא תלך לאיבוד. הבודהא מתרצה ויוצא לחפש אחר תלמידיו הראשונים.
במקומות רבים אחרים בטקסטים הבודהיסטים מגיעים מיני אלוהויות שונות ללמד נזירים או יוגים הנמצאים במדיטציה, החולמים, או אפילו כאלה ההולכים בדרך או יושבים ללימוד. כאן אנחנו מתחברים ליעקב אבינו ולפרשת וישלח, כי משהו מאוד דומה קורה לו בלילה דרמטי וחשוב זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פנים אל פנים
|
|
|
 |
|
|
|
בשבוע שעבר ראינו כיצד יעקב פוגש את האלוהים ומלאכיו בחלומו ("סולם יעקב"). מצאנו את יעקב ברגע קשה במיוחד, בורח מאחיו הרוצה להרגו, הולך אל הלא-נודע. השבוע, בדרכו חזרה לפגוש את אחיו, והוא שוב מלא חרדה ופחד, שב יעקב לפגוש את האלוהים. פעם נוספת מזדמן לו מפגש ייחודי, אישי ונפלא עם האל. אלוהים, שוב, מופיע בצורה מאוד שונה מאותו האל המוחלט והכל יכול שהוא כביכול הדמות הראשית בספר בראשית ובמקרא. האלוהים של יעקב קרוב הרבה יותר לאותן האלוהיות שפוגשים נזירים בודהיסטים במדיטציה.
אנו פוגשים את יעקב בדרכו חזרה ארצה, ויש לו שתי נשים, 11 ילדים, ומקנה רב ועצום. הוא איש עשיר ומבוסס, הוא בדרך, והוא מלא חשש לקראת המפגש עם אחיו. הוא מעביר את נשותיו וילדיו על פני נחל, ונותר לרגע לבדו. רגע של התייחדות והתכוונות, רגע של מדיטציה. לא ברור כעת מה בדיוק קורה – אם הוא ער או חולם, ואת מי בדיוק הוא פוגש. מסופר לנו כי משך כל הלילה הוא נאבק עם "איש" - אולי מלאך, אולי האלוהים, אולי עם עצמו. ה"איש" אינו מצליח לגבור על יעקב, ולכן "נוגע בכף ירכו" של יעקב וגורם לו לפרוק את מפרק הירך שלו. עם עלות השחר מבקש ה"איש" מיעקב לשחררו, אך יעקב מסרב לאפשר לו ללכת לפני שיברכו. ה"איש" אומר לו כי שמו מעתה יהיה "ישראל" ולא יעקב, "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". הוא ממשיך ומברך את יעקב. יעקב מכנה את המקום "פני-אל", ומסביר "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי".
יש, כמובן, הרבה מאוד פרטים לא ברורים בסיפור הזה. מיהו ה"איש"? מה משמעות הנקע בירך? איזה מין מאבק הוא זה? למה על יעקב לשחרר את "האיש", ומדוע הוא חייב לעזוב עם עלות השחר? וגם, אולי הדבר החשוב ביותר בעיני, מדוע משוכנע כל כך יעקב כי ראה את אלוהים פנים אל פנים?
למיטב ידיעתי, זה מקרה ממש ייחודי. אני חשבתי שבכלל אי אפשר לראות את אלוהים פנים אל פנים. אפילו משה רבנו על הר סיני רואה רק את אחוריו של האל. אני גם לא ידעתי שמתגוששים עם האלוהים בלילות, התגוששות ממשית בה אפשר לפרוק את עצם הירך. מה שאני מבין מזה הוא שהאלוהים של יעקב הוא אלוהים מאוד שונה מהאלוהים שאני ציפיתי לפגוש במקרא.
ואולי, באמת, האלוהים אינו רק זה שיושב מעבר לשמים ומתבונן מרחוק בעולם. אולי הוא לא המושלם המחליט בכל פעם לפי רצונו את מה שתמיד נכון? אולי בכלל לא צריך לעשות לו האנשה, כי יש לו באמת סממנים אנושיים. כאן, במפגש שלו עם יעקב, הוא מוגבל – הוא אינו מצליח להשתחרר מיעקב כאשר עולה השחר, והוא אינו מצליח לגבור עליו. הוא מלא קונפליקטים – נאבק עם יעקב משך ליל שלם. ובעיקר הוא קרוב, אמיתי, נגיש – ניתן לראות אותו פנים אל פנים.
תסלחו לי, אבל אני חייב ללכת צעד נוסף קדימה. בעיני, לחשוב על האל כנצחי, כמהותי, כאחד, זה כמעט לאנוס את המקרא, לפחות את ספר בראשית. זה נושא שנגענו בו בהרבה מהפרשות עד כה, אם כי הפשטות שבה האלוהים מופיע בפרשה הנוכחית חזקה במיוחד. ספר בראשית אוסף סיפורים מסוגים שונים. חלקם מיתוסים (כמו סיפורי הבריאה והמבול), חלקם סיפורים חצי-היסטוריים המספרים על חייהם של אבות אבותינו, ורובם המוחלט סיפורים עם עוצמה רוחנית מאוד גדולה. אלה הם סיפורים על המפגשים הראשונים של "יהודים" (האמת היא שאבותינו היו בדואים) עם אלוהים. הסיפורים מאוד אישיים, והאל המופיע בהם גם הוא מאוד אישי וקרוב. גם האל של אברהם היה כזה, ובוודאי שהאל של יעקב הוא כזה. יעקב פוגש את האל ברגעים הדרמטיים של חייו, והמפגש שלו איתו ישיר ואינטימי. הוא נאבק בו, נפגע ממנו ויכול לו. האלוהים המוחלט - האלוהים בהא הידיעה - נכפה על הסיפורים האלה מבחוץ. הוא ניסיון לארגן בצורה שניתנת לתפיסה משהו שהוא בהכרח נפלא יותר, רב פנים ומשמעויות, ובעל משמעות חיה ואמיתית רק כאשר הוא נפגש באופן אישי ומופיע בצורה ייחודית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בודהיזם נטול אלים מפריע לנו לפגוש את הבודהא
|
|
|
|
|
|
|
ואם כל זה נכון - מה למדנו? למדנו שאפשר לפגוש את אלוהים, שהוא כאן. למדנו שיש משמעויות מאוד עמוקות לקיום גם בלי שקיום זה נברא ומתוחזק על ידי אל "אחד". אולי למדנו שה"אחד" הזה מפריע לנו לפגוש את אלוהים, מפני שהוא אינו מאפשר לנו לפגוש את ביטויו החלקי, הארצי, הקונפליקטואלי והפרטי. מהפרספקטיבה הבודהיסטית למדנו כי בודהיזם רציונאלי נטול אלים מפריע לנו לפגוש את הבודהא. הוא כובל אותנו לרמה של סדר שפשרו הברור מעיד על אובדן הקשר עם משמעויות פנימיות ועמוקות יותר.
בבודהיזם, ובהודו בכלל, מתעניינים מאוד בתודעה. מזהים את העובדה כי יש רמות ואיכויות מאוד שונות לידיעה שלנו, וכי האופן הרגיל בו אנו חווים את המציאות הוא חלקי ומוגבל. לכן הבודהיזם חוקר את התודעה. במהלך החקירה שלו הוא פוגש מיני אלוהויות שונות. האם אלוהיות אלה הן אמיתיות, קיימות באמת? האם הן רק מטאפורות וייצוגים? בדיוק כמו לגבי "האיש" שפגש יעקב, נדמה לי כי יש פגם בעצם השאלה. בשאלה זו יש היאחזות גדולה בהגיון, ברציונאליות ובאופני התפיסה הרגילים שלנו. פרשת "וישלח" והבודהיזם מסכימים יחד כי דווקא בלילה, בחלום, במדיטציה, במצבי הנפש והתודעה הבלתי שגרתיים, ואולי בליבו של מאבק (פנימי?), אנו יכולים להגיע לרמות עמוקות יותר ויותר של הקיום.
לפי רבנו בחיי, סיפורנו חושף כיצד התרחק יעקב מגופו הגשמי ומשכלו הגופני, על מנת להתעמק בשכלו הרוחני עד לרמות תודעה שאינן קשורות בחומר (אני מבקש את סליחתכם על חוסר הדיוק במושגים – העסק מורכב...). גם רבנו בחיי מבין, אם כך, כי הסיפור מראה את התחברותו של יעקב לרמות עמוקות יותר של עצמו ושל הבריאה. אך גם הוא, כמו כל פרשני המקרא שבדקתי, מדחיק משום מה את אמירתו של יעקב כי פגש באלוהים פנים אל פנים. האם נסתפק באל אחד, רחוק ונשגב, או שמא נסכים לראות את האל בצורותיו הרבות והשונות, ובכך, אולי, לפגשו פנים אל פנים?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
