 |
/images/archive/gallery/703/237.jpg
Gisela Giardino, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| אנשים לא מפותחים חושבים בעיקר על ההווה, אנשים רוחניים חושבים על העתיד, ואנשים רוחניים מאוד דווקא מפנים מבטם אל העבר. ד"ר נאדר בוטו על הקשר בין ציוויליזציות, זמן והנשמה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אי אפשר לגעת בו, לא ניתן לעצור אותו, והוא אולי הגורם המשפיע ביותר על חיינו. הזמן. מאז ומעולם העסיק המושג החמקמק הזה פילוסופים ואנשי מדע, בלשנים ופסיכולוגים, שניסו להבין אותו ולהגדיר את מהותו.
הזמן הוא למעשה משך הפער בין שני מצבים או אירועים, והדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא באמצעות תנועה או שינוי בממדי המרחב - סיבוב מחוגי השעון כדי לתאר שניות ודקות, סיבוב כדור הארץ מסביב לעצמו כדי לתאר 24 שעות ביממה, סיבוב כדור הארץ סביב השמש כדי לתאר את ארבע עונות השנה.
יחידות זמן הן פרקי זמן ידועים, אשר מתקבלים בתודעה כמקור השוואה לפרקי זמן אחרים. יחידת זמן הינה פרק הזמן הדרוש להתרחשות ידועה מראש.
התייחסות
המדע לנושא הזמן עברה לאורך ההיסטוריה שינויים מן הקצה אל הקצה: החל בגישה האובייקטיבית של אייזיק ניוטון, שראה בזמן מימד מציאותי ומוחלט, המוגדר באמצעות מימד המרחק. דרך הגישה הסובייקטיבית, הרואה בזמן ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ללא משמעות העומדת בזכות עצמה. וכלה בתורת היחסות, המתייחסת לזמן כאל דבר יחסי שמדידתו תלויה בצופה - כלומר מצבו של הצופה ומהירות תנועתו משפיעים על המדידות שיבצע בגופים שמהירותם שונה - כך שעבור תהליך זהה, עשויות להתקבל שתי מדידות שונות.
למעשה, תורת היחסות מתארת מספר רצפי זמן שונים, כך שכל תנועה של גוף יוצרת עבורו רצף זמן עצמאי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האנטומיה של המרחב
|
|
|
 |
|
|
|
בנוסף לכך תורת היחסות מתארת רצף "מרחב-זמן", הכולל גופים בתוכו ולכן אינו ישר. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות בין היתר מעבר בזמן.
סטיבן הוקינג, בהתייחסו להיווצרות היקום, לקח צעד אחד קדימה את תורתו של איינשטיין וטען שליקום יש צורת מרחב וזמן כדורי, כאשר המרחב הוא זה שקובע את שלושת ממדי הכדור והזמן נחשב למימד נוסף. לפי תיאוריה זו יחס הזמן משול ליחס הציר צפון-דרום של כדור הארץ. כפי שלא ניתן לשאול אם קיימת נקודה צפונית לקוטב הצפוני, כך לא ניתן לשאול מה היה לפני הופעת מימד הזמן - כלומר אין אפשרות לשאול מה היה לפני המפץ הגדול.
את הגישות המדעיות החדשות ביותר לסוגיית הזמן ניתן למצוא במכאניקת הקוונטים, שאחת מגישותיה מניחה כי הזמן הוא תהליך המושפע מהעבר וגם מהעתיד, בניגוד לתפיסת הסיבתיות הרגילה.
לעניות דעתי, ניתן להגדיר באופן מדויק את האנטומיה של המרחב תוך התבססות על הקוד האנרגטי האוניברסלי , שתואם לקיומם של 64 תדרים שונים בכל מרחב קוטבי, הפזורים ב-768 אזורים במרחב. כך ניתן להגדיר את הזמן במונחים של מעבר בין הקודים השונים במרחב, ומכאן ניתן להגדיר את האנטומיה של הזמן בצורה אבסולוטית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגע שבו נוצר הזמן
|
|
|
|
|
|
|
למרות המאמצים של גדולי הפיזיקאים, שהקדישו את מירב מרצם וזמנם לחקר תופעת הזמן, לא הוגדר עד עתה הזמן כמהות בלתי תלויה במימד הגשמי, וכולם מודים בכך שהם עדיין אינם מבינים את המימד הזה בשלמותו - מה ההבדל בין היום ומחר, למשל, ומה ההבדל בין שעה 10 בבוקר היום לאותה שעה מחר?
כדי להבין את משמעות הזמן חייבים לחזור לרגע שבו החלו למנות אותו. מבחינה מדעית מקובל להניח שהזמן החל להימדד עם הופעת המפץ הגדול לפני 13.7 מיליארד שנים.
לפני המפץ הגדול היה היקום ריק מלא באנרגיה קוסמית ראשונית, בצורת חלקיקים וירטואליים. מצב זה מאופיין בהיעדר מאסה המסמנת את המרחב, ובהעדר מרחב לא יכול היה להתקיים הזמן. לכן ניתן לומר שלפני המפץ הגדול לא היו קיימים מימדים של מרחב או זמן.
רעיון זה נוגד את הדיעה הרווחת כיום בחוגים המדעיים, שהיקום לפני היווצרותו היה דחוס לאין סוף בתוך נקודה אחת קטנה. היקום היה ועודנו מלא באנרגיה ראשונית, שרק חלק קטן ממנה הפך לחומר.
תצפיות מדעיות מוכיחות שיותר מ-70% מהיקום הוא אנרגיה של השדה (אנרגיה קוסמית ראשונית), שלא ניתן למדוד אותה באמצעים הטכנולוגיים הקיימים היום. המפץ הגדול החל בניצוץ, שגרם לעלייה חדה מאוד בטמפרטורה, וכתוצאה מכך החל היקום להתרחב. אט אט גל ההתרחבות הלך והתפשט, חלק מהשדה החל להתכווץ בנקודות מסוימות, והחלה להופיע אינטראקציה בין החלקיקים הווירטואליים, במטרה ליצור חלקיקים יציבים יותר כמו פוטונים, נויטרונים, קווארקים. בהמשך נוצרה אינטראקציה זהה בין הקווארקים, כדי ליצור פרוטונים ונויטרונים. כך למעשה החל להיווצר העולם הגשמי, ובעקבותיו שלושת מימדי המרחב והמימד הרביעי - הזמן.
מימד הזמן קשור כאמור באופן ישיר במימד המרחב, והוא לא יכול להתקיים בלעדיו. לכן ניתן להגדיר זמן כתנועה ממקום למקום במרחב הגשמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בחלל מזדקנים לאט יותר
|
|
|
|
|
|
|
יחידת הזמן הקצרה ביותר שיכולה להתקיים היא פלנק (plank) - 10 בחזקת מינוס 43 שניות. זהו הזמן הדרוש כדי לחצות את המרחק הקטן ביותר שיכול להתקיים, המוכר בשם "אורך פלנק" - 10 בחזקת מינוס 35 מטר. משמעות הדבר הוא שכדי שפוטון, שנע במהירות האור, יחצה את המרחק הקטן ביותר, הוא יזדקק ל-10 בחזקת מינוס 43 שניות.
מתצפיות מדעיות עולה שמהירות הפוטון בשדה אינה אחידה ומשתנה לפי דחיסות השדה. השדה הראשוני אינו אחיד מבחינת הדחיסות שלו, וחוסר אחידות זה גרם להופעת החומר הגשמי. שדה בעל ריכוז גבוה של חלקיקים וירטואליים ולא וירטואליים מאט את המעבר של הפוטונים, וכתוצאה מכך משפיע על הזמן הדרוש כדי לחצות מרחק נתון. הפוטונים עוברים באיטיות רבה בשדה דחוס כמו באזור חור שחור, עד כדי עצירה מוחלטת.
לעומת תנועת הפוטון בחלל הפתוח, המגיעה למהירות האור. לכן שנייה אחת באזור הקרוב לחור השחור יכולה להיות שווה לעשור על כדור הארץ. בקרבת השמש דחיסות השדה גבוהה יותר מאשר על כדור הארץ, לכן הזמן בקרבת השמש ארוך יותר מאשר על כדור הארץ. באותה מידה דחיסות השדה על כדור הארץ גבוהה יותר מאשר בחלל, לכן אדם שנמצא בחלל מזדקן בקצב איטי בהשוואה לתאום שלו החי על כדור הארץ. זו הסיבה לכך שניתן להגדיר זמן במונחים של תנועת הפוטון בחלל, כדי לעבור ממקום למקום אחר. לכן הזמן שייך אך ורק לעולם הגשמי. בעולם הרוחני, המורכב מאנרגיה ללא מסה, למרחב אין משמעות, ולפיכך לזמן אין קיום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכל תרבות יש זמן אחר
|
|
|
|
|
|
|
ההתפתחות האנושית מתקיימת הודות לקיום מימד הזמן בעולם הגשמי. המימד הרוחני הוא כאמור מימד של אנרגיה וחלקיקים וירטואליים, נטולי מרחב, שלא ניתן למדידה באמצעים טכנולוגיים העומדים לרשותנו היום. לכן אין אפשרות להתפתחות רוחנית ללא מימד המרחב והזמן של העולם הגשמי. כדור הארץ הוא אחת מההזדמנויות העומדות לרשות הישויות הרוחניות לאפשר תהליך של התפתחות רוחנית. מהות המילה התפתחות היא "שינוי בזמן", לכן לא ניתן להתפתח במישור חסר זמן.
מושג הזמן מתחלק בגדול לשלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד. תחושת הזמן במובן הזה היא עניין סובייקטיבי שמשמעותו משתנה מאדם לאדם, מעם לעם ומתרבות לתרבות. הסובייקטיביות של הזמן קשורה ברמה הרוחנית של האדם או של העם, וגורמת לחוש את הזמן באופן שונה. כתוצאה מכך ניתן להעריך את הרמה הרוחנית של בני אדם על סמך התייחסותם לזמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושת החלקים של הנשמה
|
|
|
|
|
|
|
לכל אדם יש נשמה המורכבת משלושה חלקים: נשמה חייתית, נשמה אנושית ורוח מדריך. הנשמה החייתית תופסת את הזמן בהתאם לרגע ההווה, ומתנהגת בהתאם לנסיבות הקיימות כאן ועכשיו. היא אינה מסוגלת לנתח את אירועי העבר, ובוודאי שאינה חושבת לעתיד. היא מתנהגת מתוך תגובות אינסטינקטיביות, בהתאם לסביבה שבה היא חיה ובהתאם לגירויים הפנימיים והחיצוניים. ההתקדמות שלה נמדדת במרחב הטריטוריה – מספר הצאצאים שלה והמעמד החברתי שאליו היא משתייכת.
הנשמה האנושית מקנה לאדם מודעות ורצון לעשות. עיקר קיומה מתבסס על ההתקדמות וההתפתחות, לכן עיקר מאמציה מכוונים לעתיד.
הרוח המדריך, שהוא מקור האינטואיציה והיצירה, קשור במימד הרוחני חסר מימד המרחב והזמן, לכן נקודת ההתייחסות שלו היא העבר, וההתקדמות שלו נמדדת בהשוואה לאירועי העבר.
נשמתו של כל אדם כוללת את שלושת המימדים, אך הרמה הרוחנית שלו תיקבע בהתאם להשפעה היחסית של כל חלק מחלקי הנשמה.
אצל אדם בעל רמה רוחנית נמוכה יחסית, ההיבט החייתי יהיה יותר דומיננטי, ועבורו ההווה הגשמי הוא הזמן החשוב ביותר (איזה בית יש לו, כמה ילדים הביא לעולם, איזה מעמד חברתי הוא רכש - ובהתאם לנתונים אלה הוא מתנהג).
אצל אנשים בעלי רמה רוחנית גבוהה יותר - הנשמה האנושית שולטת, לכן פניהם תמיד לעתיד, וכל מעשיהם מכוונים למחר הגשמי (לעבוד, לחסוך כסף כדי לבנות בית, לתכנן חופשה או לתכנן לפנסיה).
אנשים בעלי רמה רוחנית גבוהה מאוד יפנו מבטם לעבר - הם יתרכזו במורשת הוריהם, בדת, בתרבות אבותיהם, וכל מעשיהם יהיו בהשראת העבר.
על סמך חלוקה זו ניתן לחלק את תרבויות העולם לשלוש קבוצות עיקריות, המסמלות את הרמה הרוחנית של אותה תרבות:
1. אפריקה והעולם השלישי - עיקר דאגתם קיומית. הנשמה החייתית שולטת, לכן ההווה הוא הזמן החשוב ביותר עבורם.
2. בתרבות המערבית המבוססת על ההיגיון והשכל, הנשמה האנושית דומיננטית, לכן עיקר מאמציה מכוונים לעתיד.
3. בתרבויות המזרחיות - ההודית, הסינית קונפוציאנית, היפנית וגם תרבויות המבוססות על הדת – עיקר קיומם ממוקד בזמן עבר, המעשים נמדדים באופן יחסי למה שעשו אבותיהם או ביחס למה שמצווה עליהם האמונה הדתית.
השילוב ההרמוני בין שלושת חלקי הנשמה הוא שמאפשר לנו לחיות את ההווה על ידי שמירת ערכי המסורת והתרבות ובו בזמן להתכוונן לעתיד במטרה להשיג התפתחות רוחנית, אושר ושחרור.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ד"ר נאדר בוטו
| /images/archive/gallery/455/750.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספרו של ד"ר נאדר בוטו, "רפואה ושבעת החוקים האוניברסליים - מודל אינטגרטיבי לאבחון וריפוי" (הוצאת מודן), יוצא בימים אלה לאור. ב-13 בדצמבר בשעה 18:00 יתקיים באוניברסיטת תל אביב אירוע לרגל השקת הספר. פרופ' מיכל שוורץ, מדענית בעלת שם עולמי ממכון ויצמן, תרצה על הקשר שבין מערכת החיסון לנפש, וד"ר נאדר בוטו יציג את שיטת האבחון החדשה על הקוד האנושי (תווי פנים). (פרטים נוספים בטל' 0544532557)
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קרדיולוג ומצנתר בכיר, מחבר הספר "רפואה והחוש השביעי" בהוצאת מודן, פיתח שיטה מהפכנית לאיבחון וטיפול ברפואה אינטגרטיבית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
