 |
 |
|
|
|
|
|
|
| לא רק ש"ככה" היא כן תשובה אלא שבמרבית המקרים היא התשובה היחידה. מדוע? מפני שהדברים הם כפי שהם ברגע זה. מי אמר? הבודהא
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השנה היא 1902 ולודגר סילבאריס, פועל פשוט בעל היסטוריה של אלימות, מוצא את עצמו מעורב בקטטת רחוב בסמטאות הסבוכות של העיר סנט. פייר שלחופי האי הקריבי מרטיניק. בעקבות מעורבותו בקטטה נעצר מר סילבאריס על ידי המשטרה המקומית ונשלח לבלות את הלילה בתא המעצר תת קרקעי, מבודד, בנוי מקירות אבן עבים במיוחד, וללא חלונות מלבד מפתח צר בדלת. אין כל עדות לכך, אולם לא קשה להניח שמר סילבאריס אינו מרוצה במיוחד מהעובדה שהוא צריך לבלות את הלילה בתוך אותו כוך צר ואפל. למעשה, ניתן אפילו להניח שבאותו הערב מר סילבאריס רואה את עצמו כאחד האנשים האומללים ביותר בעיר כולה, אם לא באי כולו. וקשה כמובן להאשים אותו.
 |
| אמת או חובה |
|
ארז שמיר לקח על עצמו נדר בודהיסטי של ''תקשורת מודעת'' אך מהר מאוד גילה שהחיים בלי שקרים הם כמעט בלתי אפשריים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
ביום המחרת מתעורר סילבאריס בתאו הצר ומחכה לסוהר שיגיש לו את ארוחת הבוקר. בעודו ממתין מופתע סילבאריס לגלות כי חושך מוחלט נופל לפתע על התא. בעודו תוהה על פשר החושך פורץ סילון של אוויר לוהט דרך הפתח שבדלת ושורף את העור שמעל ידיו, רגליו וגבו. באופן פלאי, ולמרות שהוא סובל מכוויות קשות, סילבאריס שורד את מתקפת החום הנוראית הזאת ומעביר את ארבעת הימים הבאים בכאבים עזים תוך שהוא זועק לעזרה שלא מגיעה.
רק לאחר ארבע ימים שנמשכים כנצח שומע לפתע סילבאריס קולות מבחוץ שהולכים ומתגברים עד אשר דלת תאו נפתחת והוא מוצא את עצמו אדם חופשי. למרות שהוא סובל מכוויות חמורות ומכאבים עזים הוא מצליח לתקשר עם מחלציו שמספרים לו שמבחינתם הוא אחד האנשים ברי המזל ביותר בעולם. מה מסתבר? מסתבר כי באותו הבוקר בו חיכה סילבאריס בתאו הצר לסוהר שיגיש לו את ארוחת הבוקר התפרץ הר הגעש פלה השוכן מעל העיר סנט. פייר וקבר תחתיו את העיר כולה. למעשה, התפרצות הר הגעש היתה כל כך עוצמתית, משהו בסדר גודל של 40 פצצות אטום שהוטלו על הירושימה, עד שמתוך 30,000 התושבים שחיו בעיר בבוקר ההתפרצות רק מר סילבאריס ואדם אחד נוסף שרדו. כל שאר האנשים נחנקו או נשרפו בענן הגזים והעפר שחלף על פני העיר במהירות של 670 קמ"ש ובטמפרטורה של מעל 1000 מעלות. סילבראיס, שעד לפני זמן קצר קילל את מזלו הרע, נהפך בין לילה לסלבריטאי בינלאומי ומאוחר יותר אף הצטרף לקרקס שנדד ברחבי אמריקה תוך שהוא מוצג לקהל בתור "האיש ששרד את יום הדין" ו"האיש המופלא ביותר בעולם".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חושבים שאנו יודעים או יודעים שאנו חושבים
|
|
|
 |
|
|
|
הסיפור על מר לודגר סילבאריס יכול לשמש כאנקדוטה היסטורית מעניינית אולם הוא גם יכול ללמד אותנו לקח רוחני חשוב בנוגע להבדל שבין המצב בו אנו חושבים שאנו יודעים לבין המצב בו אנו יודעים שאנו חושבים. בחיי היום יום אנו הרי פועלים לרוב מתוך הזדהות מוחלטת עם התהליך המחשבתי שלנו, הזדהות שעם הזמן מטשטשת לחלוטין את הגבול שבין הערכה לידיעה. כך קורה לדוגמא שכאשר אותו תהליך מחשבתי קובע שאנו צריכים להרגיש אומללים עם עצמנו אנו מיד מקבלים את אותה הקביעה כתורה מסיני מבלי שלרגע אחד נשקול להטיל בה ספק. לרוע המזל, מכיוון שרק לעתים רחוקות אנו נתקלים במקרים כל כך חד משמעיים בהם ברגע אחד כל ההערכות שלנו מתהפכות לנו מול העיניים, כמו בסיפור על לודגר סילבאריס, רובנו ממשיכים לחיות את חיינו מתוך בורות מוחלטת לטבען הלא ודאי של מחשבותינו.
לא תמיד היו הדברים כך. לפני כמעט ארבע מאות שנה חי בצרפת אדם שהמחשבה לפיה כל מחשבותיו בחוסר ודאות יסודן לא נתנה לו מנוחה. רנה דקארט, כפי שהוא מאוחר יותר נודע לעולם, כתב באותה הזדמנות "חלפו מזה מספר שנים מאז גיליתי איזה מספר עצום של אמונות שגויות קיבלתי
מצעירותי בתור אמיתות, ועד כמה מוטל בספק כל גוף הידע אותו הפקתי על בסיסן". מתוך הצהרה זו יצא דקארט למסע של הטלת ספק בכל דבר אפשרי, בכלל זה בעצם העובדה שהוא ער ולא חולם, כמו גם באפשרות קיומו של שד מתעתע כל יכול המטעה אותו כל הזמן. לבסוף, ולאחר מחשבה מרובה, הגיע דאקרט למסקנתו המפורסמת לפיה הבסיס המוצק היחיד ממנו ניתן להתחיל ולבנות שוב עולם של ודאות הוא הקביעה "אני חושב משמע אני קיים". אלא שעבור אותם אלה שפועלים בעולם מתוך הוויה מדיטטיבית המבוססת הן על חוויה של היעדר מחשבה והן על חוויה של היעדר האני, אנו לא באמת יכולים למצוא בה נחמה.
כיצד אם כן מתמודד העולם הרוחני עם בעיית חוסר הוודאות? רובנו בוודאי זוכרים שכאשר היינו ילדים והיינו עושים מעשה אסור וההורים שלנו היו שואלים אותו "אבל למה?", ואנו היינו עונים להם "ככה", הם היו מיד שולפים את שורת המחץ האולטימטיבית ומצהירים ש"ככה זה לא תשובה". אז זהו, שכמו בהרבה דברים אחרים, מסתבר שגם בעניין הזה ההורים שלנו טעו מכיוון שלא רק שמנקודת מבט רוחנית התשובה "ככה" היא כן תשובה, אלא שבמרבית המקרים זאת היא התשובה היחידה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ה"ככיות" של הדברים
|
|
|
|
|
|
|
בבודהיזם מושג ה"ככיות" ("Suchness" באנגלית) הוא מושג חשוב עד כדי כך שהכינוי של הבודהא עצמו, הטטגטה, אינו אלא נגזרת של המילה "ככה" בסנסקריט ("Tathata"). הפירוש הבודהיסטי של מושג ה"ככיות" הוא ש"הדברים הם כפי שהם ברגע זה", פירוש שעשוי להיראות סתום למדי למי שלא בא מעולם המדיטציה, אולם מובן למי שכן. הסיבה לכך היא שכאשר אדם כלשהו אינו מיומן בתרגול מדיטציה הוא אינו מסוגל לראות את "הדברים כפי שהם ברגע זה" וזאת מכיוון שהדרך היחידה עבורו לתקשר עם המציאות היא באמצעות סוכני תיווך שמסתירים ומכסים על ה"ככיות" של הדברים. לעומת זאת, אדם שכן מתרגל מדיטציה יודע כיצד לשבור דרך אותה חומה בצורה של המשגות והגדרות כך שהוא יכול לראות ישירות את המציאות של הרגע. כפי שאמר הבודהא "אדם שמעולם לא טעם את פרי המנגו לעולם לא יוכל לדעת את טעמו ולא חשוב בכמה מילים או קונספטים הטעם יתואר בפניו. אנו יכולים לתפוס את המציאות רק בתפיסה ישירה".
מה לכל זה ולשאלת הוודאות? מושג ה"ככיות" פותר עבורנו את בעיית הוודאות על ידי כך שהוא מלמד אותנו שסיטואציות אינן ודאיות או לא ודאיות, הן פשוט ישנן. במילים אחרות, ודאות או חוסר ודאות הם מאפיינים של התודעה הצופה, לא של הסיטואציה הנצפית, ולכן עד כמה שנחפש אותן בסיטואציה, לעולם לא נמצא. בכלל, כאשר אנו מבינים עד כמה ההמשגות בהן אנו עושים שימוש על מנת לתאר את המציאות הסובבת אותנו הן המשגות חלקיות ובלתי מספקות אנו מבינים מיד כי אין ביכולתנו לדעת שום דבר בוודאות. יתר על כן, עצם השימוש בהמשגות ככלי לחקירת המציאות של הרגע הזה הוא אבסורדי מכיוון שברגע שאנו מנסים לתפוס את הרגע הזה באמצעות השימוש בהמשגות אנו מיד יוצרים השהייה מחשבתית אשר, גם אם היא אורכת רק שבריר שניה, כבר מנתקת אותנו מהמיידיות של הרגע הזה ולפיכך גם מה"ככיות" שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תמיד אפשר לעשות מדיטציה
|
|
|
|
|
|
|
ישנו סיפור מפורסם על חוואי זקן שחי לו בארץ רחוקה ומעבד את שדותיו. יום אחד גילה החוואי כי סוסו היחיד ברח. שכניו של החוואי, ששמעו על דבר בריחת הסוס, באו לבקרו. "איזה מזל רע" הם אמרו בעודם מנסים להביע הזדהות. "אולי", השיב להם החוואי. למחרת בבוקר הסוס חזר והביא איתו עוד שלושה סוסי פרא. "כמה נפלא" ציינו השכנים. "אולי", השיב שוב החוואי. למחרת בנו של החוואי ניסה לרכב על אחד מסוסי הפרא אולם נפל ושבר את הרגל. השכנים באו פעם נוספת על מנת להביע את השתתפותם בצערו של החוואי. "אולי", ענה להם החוואי. ביום המחרת באו לכפר נציגים מהצבא על מנת לגייס בחורים צעירים. כאשר הם ראו כי רגלו של הבן שבורה הם החליטו לגייס בחור צעיר אחר במקומו. השכנים חזרו פעם נוספת, הפעם על מנת לברך את החוואי על כך שהכל הסתדר בסופו של דבר בצורה כל כך טובה. "אולי", השיב להם החוואי פעם נוספת.
מוסר ההשכל של הסיפור הוא ברור: מכיוון שאנו לא יכולים אף פעם לדעת שום דבר בוודאות מוטב לנו שנלמד לקחת את הדברים בקלות. לרוע המזל, רובנו לא באמת יודעים כיצד לקחת את דברים בקלות וזאת מכיוון שבמרבית המקרים אנו מעדיפים להאמין למחשבות שלנו ולסבול, מאשר להכיר במגבלות שלנו ולשמוח. החדשות הטובות הן שתמיד אפשר לעשות מדיטציה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
